בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שהבין עגנון

בספרו "תמול שלשום", הנשמע רלוונטי מתמיד, המאבק בין חילונים לדתיים נגמר בניצחון הדת

תגובות

כשהייתי בגיל התיכון אבי שידל אותי לקרוא את "תמול שלשום" של ש"י עגנון. כרוב התלמידים בישראל, שנחשפו ליצירותיו בשיעורי הספרות, גם אני נרתעתי מהשפה הארכאית ומהעולם של פעם בספרי עגנון. ואבא בשלו: "זה הרומן הכי טוב שנכתב בעברית". טעמתי והתאהבתי, כמו הרבה אחרים שדילגו מעל למשוכה ונכנסו לעולמו הצבעוני של הסופר הלאומי.

מאז חזרתי כמה פעמים ל"תמול שלשום", ובכל פעם גיליתי בו רובד חדש וקראתי אחרת את היצירה. לפני כמה שנים הבנתי שמעבר לעושר הספרותי שלו, הרומן מעניק לקוראיו תובנה פוליטית עמוקה על מהותה של הציונות. אין מבוא טוב יותר להבנת ישראל ובעיותיה מאשר "תמול שלשום".

עגנון תיאר במדויק את המתח הפנימי שבין הכמיהה לאורח החיים המערבי לבין שמירת הדת והמסורת, שביסודה של התנועה הלאומית היהודית. אף על פי שעגנון תיאר אירועים שהתרחשו לפני יותר ממאה שנה והרומן נכתב ברובו לפני השואה והתקומה, הבחנותיו תקפות כאילו נכתבו על ישראל של היום.

גיבורו של עגנון, יצחק קומר (צער בגרמנית), נדבק בציונות בעיירתו הקטנה בגליציה והגשים אותה בעלייה השנייה. כמו המחבר, שעלה לארץ ב-1908, גם גיבורו, יצחק, נשאר אאוטסיידר בין החלוצים שבאו ברובם מרוסיה, "לא נצטרף לשום כת ולא נכנס לשום חבורה".

הוא גר ביפו, מוצא עבודה כצבעי ואחרי אהבה נכזבת עוקר לירושלים. בעיר הקודש נכרכת דמותו בסיפורו של כלב החוצות בלק, שחקן המשנה בעלילה. יצחק מנסה לחזור ליפו, רואה את "תחילתה של תל אביב", אבל שוב לא נקלט וחוזר למאה שערים - שבה מגיע הסיפור לשיאו הטרגי.

יפו של עגנון מזכירה את תל אביב שלנו: עיר של צעירים שהולכים לים ויושבים בבתי קפה, מתאהבים ונפרדים וקוראים וכותבים ומתלבטים על עתידם. לדת אין מקום בעולמם: "אף כשאר דברים נוהג היה כרוב חברינו", מספר עגנון על יצחק. "לא הלך לבית הכנסת ולא הניח תפילין ולא שמר את השבת ולא כיבד את המועדות... דבר זה לא עשה מתוך מחשבות יתרות על האמונה ועל הדת, אלא מתוך שהיה דר בין בני אדם שבאו לידי הכרה שהדת וכו' אינה חשובה, והואיל ולא ראו צורך בדת לא ראו צורך במצוותיה".

לעומת יפו הנהנתנית והחילונית, ירושלים מתוארת כעיר דתית וענייה, שקירותיה מכוסים כתבי חרמות ויהודיה חיים מכספי החלוקה, מסתפקים במועט ונוהים אחר נאומי התוכחה של מנהיגם, רבי גרונם יקום פורקן. "יפים הלילות בירושלים אבל הימים עייפים", מספרת סוניה, אהובתו של יצחק, שביקרה בעיר וטיילה על החומות וחזרה לשפלה. "החמה בוערת כאש והאשפה מעלה ריח ועצבות שרויה על העיר... ולכל פינה שאתה פונה או אשפה ולכלוך או זקן ופיאות". ואילו יפו "מלאה גנים וכרמים ופרדסים, ויש ים ובתי קהוה ואנשים צעירים, ובכל יום פנים חדשות".

כזוהי ישראל ב-2011: תל אביב החילונית שפניה למערב נגד ירושלים החרדית שהרבנים שולטים בה ותושביה מתפרנסים מקצבאות. מדינה שהפוליטיקה שלה מוכתבת מהיחס לדת, יותר מכל גורם אחר. עגנון קלט את זה כשהטורקים שלטו בארץ והקהילה היהודית מנתה כמה רבבות. דורות חלפו, המנדט הבריטי בא והלך, השואה גדעה את יהדות אירופה, מיליוני יהודים חיים במדינה העברית העצמאית - ודבר לא השתנה מימי העלייה השנייה.

הציונות פשוט עשתה סיבוב שלם וחזרה לנקודת ההתחלה, אחרי שכשלה בהשתלת החילוניות המערבית בירושלים (ניסיון שעגנון מתאר ב"שירה"). וכמו תנועות חילוניות אחרות במזרח התיכון - בטורקיה, באיראן ובמדינות ערב - גם הציונות נאבקת על עתידה מול השפעתם הגוברת של החרדים והמתנחלים הדתיים. זה הסיפור המרכזי שלה, יותר מהסכסוך עם הערבים, שמופיעים אצל עגנון רק כדמויות מטושטשות ברקע.

בעלילה של עגנון זה נגמר בניצחונה של הדת, כשיצחק חוזר לתפילות מבית אבא, נבלע בירושלים ומת שם. ואיך יסתיים המאבק על החברה הישראלית? *



ש''י עגנון. זוהי ישראל של 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו