בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה לפיאסקו של מפרץ החזירים

הפלישה למפרץ החזירים בקובה, מהכישלונות הצבאיים והמדיניים הגדולים של ארצות הברית, מעצבת את יחסי וושינגטון והאי הקומוניסטי גם בחלוף 50 שנה

תגובות

לילה סמיך עטף את הים הקריבי, קצף הגלים שטף את החוף הדרומי של האי קובה, במקום המכונה פלאיה (חוף) חירון במפרץ החזירים. זה היה ב-17 באפריל 1961, כמה דקות אחרי חצות. מתוך החשיכה הגיחו ארבע ספינות נושאות גייסות ועליהן 1,400 גולים קובנים מאומנים, חמושים ומצוידים בטנקים ובמשוריינים. את הכוח הובילו קציני הפעלה של הסי-איי-אי האמריקאי. כך החלה, לפני 50 שנה, הפעולה הצבאית שהפכה בתוך שעות לאחד הכישלונות הגדולים של מדיניות החוץ האמריקאית - והביאה ללידת מיתוס פידל קסטרו.

בסוף השבוע האחרון צוין, במצעד ענק, יובל שנים לניצחון הגדול על מה שמכונה שם האימפריאליזם האמריקאי - ויובל שנים להכרזה שקובה סוציאליסטית, אירוע שהקדים את הפלישה ביום אחד. בשבועות שקדמו לחגיגות עלה קול הלמות פטישים ורעש ציוד מכני מכיכר המהפכה בהוואנה, שמאפילה עליה כרזת ענק - דיוקנו של צ'ה גווארה. כשחלף המצעד הגדול, אזרחי וצבאי, על במת הכבוד בכיכר המהפכה, הצדיעו לו זקופים מפקד החזית אז ראול קסטרו, ואחיו המנהיג פידל; אויביהם אז, נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי וראש הסי-איי-אי אלן דאלס, שוכנים מזמן רק בספרי ההיסטוריה.

פידל קסטרו השאיר לאחיו שירש אותו בנשיאות, ראול, את הכבוד לקבל את פני המצעד בכיכר המהפכה. אולם הוא היה נוכח שם בפי כל, קריאות "ויוה" רמות עלו מן הקהל בכל פעם שהוזכר שמו, והדברים שנישאו היו רצופים דברי הלל למנהיג המהפכה.

יומיים מאוחר יותר, בהתכנס הקונגרס המיוחד של המפלגה הקומוניסטית הקובנית, הופיע פידל בן ה-84 בפני הצירים, ונשא בעצמו נאום נלהב אודות האתגרים הגדולים שממתינים למדינה כיום, "גדולים יותר מאלה אשר עמדו בפנינו כאשר שכירי החרב והמטוסים של היאנקי'ס תקפו אותנו ב-1961". בפנותו אל הצעירים אמר פידל, "אבותיכם סיכנו את חייהם על מנת להגן על המהפכה, עליכם לעשות כמוהם".

מבצע פלוטו

עד היום יש ויכוח ער בין חוקרים והיסטוריונים, בעיקר אמריקאים, בשאלה מי אחראי למה שאירע בחודש אפריל ההוא, בחוף הדרומי הנידח של קובה. כך או כך, נדמה כי לכישלון יש שני אבות - במקרה זה שני נשיאים אמריקאים.

פידל קסטרו היה אז מנהיג צעיר שהדיח את הרודן פולחניו בטיסטה, איש צבא מושחת שנהנה מתמיכת וושינגטון והפך את קובה לגן עדן לגנגסטרים ולאנשי עסקים חסרי מצפון. כל כמה שזה נראה היום בלתי נתפש, קסטרו ראה תחילה בארה"ב שותפה טבעית לשלטונו. המהפכן המזוקן חיזר אחרי הנשיא דווייט אייזנהאואר, אך זה סירב להיענות, בעיקר בגלל לחץ בעלי חברות גדולות שפעלו בקובה והולאמו על ידי המהפכנים. חברות אלה גרפו עד אז רווחים עצומים בגלל כוח עבודה מקומי זול ותשלום מסי מינימום תמורת שוחד. קסטרו, בחוש הומור שחור, הציע לחברות פיצוי מלא, שיחושב לפי גובה המס ששילמו...

באמצע 1959, כמה חודשים אחרי שכבש את השלטון, ביקר קסטרו בוושינגטון. אבל הנשיא אייזנהאואר דחה את בקשתו להיפגש עמו - לפי הסיפור שהתקבע, התירוץ היה משחק גולף שנקבע לו מראש - ושלח במקומו את סגנו, ריצ'רד ניקסון. זה היה דו-שיח של חרשים. סגן הנשיא שוכנע על ידי יועציו שיושב מולו קומוניסט ערמומי והוא דחה את כל הצעותיו לשיתוף פעולה.

הדברים החמירו והלכו. בתי זיקוק אמריקאיים בקובה סירבו לזקק נפט זול שרכשה המדינה מברית המועצות. בתגובה, קסטרו הלאים אותם. ארה"ב, בתגובה משלה, ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה בפברואר 1960. במוסקבה חייך ניקיטה חרושצ'וב מאוזן אל אוזן למשמע המדיניות האמריקאית צרת האופק, שפתחה פתח לדריסת רגל סובייטית בחצי הכדור המערבי.

חודש מאוחר יותר חתם בחשאי אייזנהאואר על צו, המורה לסי-איי-אי להקים ולאמן כוח פלישה מיוחד שיורכב ממתנגדי קסטרו שגלו לארה"ב (הם קיבלו 187 דולר בחודש בעד שירותם). המבצע זכה לשם הקוד "פלוטו", ובסעיף הראשון של מסמך הכוונות הנשיאותי נאמר: "המטרה:... להביא להחלפת משטר קסטרו, במשטר אשר יהיה נאמן יותר לאינטרסים האמיתיים של העם הקובני וקשוב יותר לארה"ב. הדבר חייב להיעשות בדרך שלא תתפרש כהתערבות אמריקאית".

ההכנות החלו. אבל תפוח האדמה הלוהט הזה, שנאפה בתנורו של אייזנהאואר, הונח בסופו של דבר על שולחן נשיא חדש, צעיר וחסר ניסיון, אך פופולרי מאוד. ג'ון קנדי אישר את הפעולה כמאה ימים בלבד אחרי שהתיישב בבית הלבן.

מפלה

זה היה מבצע צבאי מורכב שהשתתפו בו גם מטוסי הפצצה אמריקאיים מדגם דגלאס B-26 שנשאו סימני זיהוי קובניים, וכוח משני שביצע פעולת הסחה בדמות נחיתת דמה בחוף אחר.

בשבוע שעבר, בשידור ברדיו הוואנה - בתוכניות ההיסטוריות לקראת היום הגדול - סופר הסיפור באלה המלים: "נחגוג את מפלתם של שכירי החרב אשר אומנו ומומנו על ידי ממשלת ארה"ב ונשלחו לפלוש לקובה... הם היו אמורים ליצור ראש גשר, שעליו יבואו אחרים להפיל את ממשלת המפקד פידל קסטרו. אבל תגובתם המהירה ומלאת הלהט של חיילי צבא המהפכה והמוני העם הביאו למפלת הכוחות האימפריאליסטיים תוך פחות מ-72 שעות".

המפלה אכן היתה כבדה. הכוחות התגלו ויחידות קובניות שחשו למקום ניהלו בקרב בלימה וכיתור. מטוס קובני הצליח לפגוע בשתי ספינות סיוע אמריקאיות ולהטביען. יותר ממאה לוחמי יחידת הגולים נהרגו בקרב. כאשר המפקדים בשטח ביקשו סיוע אווירי מצבא ארה"ב - והנשיא קנדי לא אישר זאת - נחרץ גורלם.

רוב הפולשים נפלו בשבי. לתשעה, שניים מהם אנשי סי-איי-אי, נערכו משפטי בזק בני יומיים בעוון בגידה והם הוצאו להורג. האחרים, כ-1,200 שבויים, הוחזקו בתנאים קשים. היו בהם עשרות בעלי מטעים, בעלי עסקים גדולים ומפעלים מתקופת באטיסטה. חלקם עברו עינויים, אחרים הוצאו להורג. הנותרים בחיים שוחררו בסוף 1962, לאחר שנחתם הסכם בין קסטרו לפרקליט האמריקאי ג'יימס דונובן. לפיו, ארה"ב תעביר לקובה מזון, טרקטורים ותרופות בערך של 53 מיליון דולר. אבידות הקובנים בקרבות היו גדולות יותר: מאות הרוגים ואלפי פצועים, חיילים ואזרחים.

הענשה

סול לנדאו, סופר וקולנוען תיעודי זוכה פרס ה"אמי", מכיר את קובה לפני ולפנים, בין היתר באמצעות סרטים שביים וספר שכתב על יחסי האי הקומוניסטי עם ארה"ב. במלאת 50 שנה לפלישה הוא אומר ל"הארץ" דברים ברורים וקשים. "כוחות ארה"ב נוצחו אז בקרב נגד מדינה לטינו-אמריקאית-קאריבית, לראשונה מאז קרב אלאמו של אמצע המאה ה-19", אמר. "האובססיה בכל הקשור לקובה ולפידל קסטרו, כך נראה, הלכה והתפתחה מאז, באירועים כמו משבר הטילים של שנת 1962, רצח ג'ון קנדי והפיכת מיאמי מעיר קטנה למעין רפובליקה לטינית אוטונומית. האובססיה הזאת גם הביאה לכך שטרוריסטים ומלשינים הפכו גיבורים ולוחמי חופש".

לדברי לנדאו, הכישלון במפרץ החזירים "מסמן את תחילת 50 שנות מדיניות כפייתית אנטי קובנית, המתקיימת גם כעת. כאשר הקונגרס בוושינגטון מצביע כל שנה על הוצאה בזבזנית של כספים בסעיף ?הענשת קובה', איש אינו עוצר לרגע לשאול: מה שוב עשו לנו הקובנים?"

באוגוסט 1961, בכינוס ארגון מדינות אמריקה באורוגואי, פגש צ'ה גווארה, אז שותפו של פידל קסטרו למהפכה ואחד ממפקדיה, את הנציג האמריקאי לוועידה ושיגר באמצעותו מכתב לנשיא קנדי. "תודה לך על הפלישה לחוף חירון", כתב גווארה, "לפניה, המהפכה היתה חלשה. כעת היא חזקה מתמיד".

קנדי לא השיב לו, אבל כמה חודשים אחרי הפלישה הוא אמר לידידו הטוב, העיתונאי בן בראדלי: "העצה החשובה ביותר שאתן למי שיבוא אחרי היא להשגיח מקרוב על הגנרלים ולא לחשוב שהעובדה שהם לובשים מדים הופכת את דבריהם לשווים יותר מעשרה סנט". הוא לא זכה לתת את העצה הזאת. *



זה מול זה, באחד הקרבות החמים של המלחמה הקרה: נשיא ארה''ב ג'ון קנדי ושליט קובה פידל קסטרו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו