בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | שן הבינה שנסתתרה

נו, למה התנדבתי לערוך אצלי את ליל הסדר? אג לי חוח אוטר

תגובות

יש אנשים שבעולמם עקירת שן בינה היא חלק מתחזוקת פה שוטפת, ודאי לא דרמה גדולה, או משהו שיש לגזור ממנו איזו תובנה משמעותית על החיים. יש אנשים כאלה. באטמן, נניח. אנשים שכל גופם וכל מהותם עשויים מברזל. אני, מאידך גיסא, עשוי מחומרים אחרים, משהו רך יותר וספוגי, ועל כן כשרופא השיניים אוחז את שן הבינה שלי בצבת ומושך אותה החוצה, מה שמטלטל קצת את ראשי על הכיסא ומערבב היטב פנימה את חומר ההרדמה, ייתכן שתיוולד מזה טראומה. כי כאמור, אני ספוג. אני בוב-ספוג. לכו תאיימו עליו עם עקירת שן ותראו איך הוא משתין לתוך המכנסיים המרובעים.

היו לי לא מעט מחשבות על עקירת החירום שעברתי השבוע. לא ממש גזרתי תובנה משמעותית על החיים, אך ייתכן שהייתי גוזר אחת כזאת אם לא הייתי עסוק בלדמם לתוך הפה שלי. כששכבתי אצל הפסיכולוגית שעה אחרי העקירה - באנליזה פחות ממוות לא ישחרר אותך - עם הגאזות בתוך הפה והשפתיים המורדמות והרון בלב, הפך לפתע כל מה שאמרתי לעצוב יותר, לחבול יותר ומוכה.

"איך דיברת איתה?" שאלה אותי חברה אחר כך, "איך פיזית דיברתם?" ובכן, יש לזכור שהעלילה הרגשית אצלי אטית וזעירה כמו בסרט צרפתי ישן. זה שלא חלו אי אילו תמורות מסעירות במצבי מאז פגישתנו האחרונה, כלומר מאתמול, וזה ממש לא משנה אם אומר לה היום "בא לי למות" או "בג לי לנוך", תודות לתחבושת בפה, היא כבר תבין את הכוונה. "אג לי חוח אוטר" (אין לי כוח יותר), "אה אייה" (מה יהיה?) "שו חגמתי אגב ביהיה" (שוב חלמתי עליו בלילה) - הכל היא מבינה, הגאונה. בינתה שלה מונחת היטב במקומה. רק את שלי עקרו החוצה.

"אמה איקמתי גאגח את גג ההדר?"

היא נעה לפתע באי נוחות. "אמה?"

"אני לא בטוחה שאני מבינה מה אתה אומר".

מה שאמרתי היה "למה הסכמתי לארח את ליל הסדר?" זה באמת משפט מורכב מדי. שימו לב, אגב, כיצד גם הוא מקבל אופי אלים וטרגי כתוצאה מהעקירה. כאילו משפחתי שלחה בריונים שירביצו לי קצת כדי שאסכים לזה. מזלה של הפסיכולוגית שאני שוכב על הספה בפאזה הטיפולית הנוכחית, ורוב הדימום נותר כאמור בחלל הפה. אם הייתי יושב מולה ומקטר את קיטורי כשמהפה משפריץ לי מדי פעם קילוח ארגמני, כמו ערפד שבע, עוד היתה נבהלת ומציעה לארח את הסדר בעצמה.

זו באמת שאלה מעניינת למה הסכמתי לארח את הסדר. בשעת כתיבת שורות אלה אין לי עדיין תשובה לשאלה "איך היה ליל הסדר?" אני צופה שהיה לא רע בכלל. בשנים האחרונות חוותה משפחתי דילול דרמטי - הגוססים מתו, הנמושות עזבו את הארץ והנשואים-ללא-אהבה נגאלו בגירושים, וכך הפכנו להיות אחת מאותן משפחות-בוטיק עצלות שדי להן בשירת חד-גדיא ושתייה לשוכרה כדי שירגישו ששילמו את חובם לפסח. כשיהיו לנו ילדים קטנים, ההשתמטות הזאת תקבל תפנית עגומה, אבל עתה - בני חורין.

באותה רוח קלילה שמרדדת את ארוחת החג לכדי ארוחה משפחתית רגילה, הסכמתי אני - סליחה, שקר, התנדבתי אני - לארח את כולם אצלי בבית, ומיד הרגשתי מסודר ובוגר כפי שלא הרגשתי מעולם. ענף עבה שנשלח קדימה מתוך העץ המשפחתי, ולא עוד עלה מיובש שתלוי מן הגזע. לנגד עיני ראיתי אותי עומד בדלת בערב החג, בפתח ניצב השבט כולו, מאחורי מתהבלים ניחוחות של צלי ותפוחי אדמה, ובני השובבים מתרוצצים בין הרגליים וכיסיהם מלאים באגוזים. לא צריך להיות גאון גדול כדי לנחש שהפסטורליה הזאת תצטמצם בסופו של דבר לכדי שני אחי הצעירים שצועקים לתוך הטלפון הנייד שלהם, ואמי שתחיה, ששתתה כבר בבית ותגיע לאירוע במצב צבירה של מצה רטובה.

אז מה? בן 32 הנני, ולו הייתי בן 32 עם רעיה הרה ומשועממת ושניים-שלושה ילדים רועשים, היה זה רק הגיוני שנזמין אלינו לליל הסדר, וכולם יתקבצו אל שולחן החג שקנינו ב"ביתילי" במעוננו הכעור והממושכן בשכונת פרס נובל בראשון לציון. אין שום הבדל מבחינתי. הזמנתי אפוא לערוך את הסדר אצלי, וחשתי את מלוא הגאווה והאחריות הגלומות ב-32 שנותי.

הנה לראיה, מה יותר בוגר מעקירת שן בינה? טיפולי שיניים תמיד קשורים בדמיוני לילדים שאכלו יותר מדי ממתקים, אבל זה לא איזה חור שחפרו קריוס ובקטוס, זו שן בינה. אלה אפילו לא כאבי הצמיחה של שן הבינה, כי אם אקט מאוחר יותר שכולו ייאוש עמוק מהחיים במחיצתה. אני אדם עקור שן בינה שמארח בליל הסדר, זה מה שאני. "תפתח את הפה כדי שאוכל להסתכל", אומר לי הדוקטור.

רופא השיניים האהוב שלי מהילדות. מומחה לטיפול בילדים ובאנשים עם חרדות מטיפולי שיניים. עדיין מבקש ממני לפתוח את הפה כדי שיוכל "להסתכל", גם כשהוא מכניס פנימה מזרק או מחטט שם עם פלייר. תחת ההשפעה של גז הצחוק, ללא ספק סם לא מספיק מוערך, כל הטריקים שעבדו עלי בתור ילד עדיין עובדים באופן מושלם.

"אולי תרגיש צביטה קטנה", הוא אומר לי ברוך בזמן שהוא קודח לי לתוך הפה. בסוף, אחרי שסיימנו, הוא מראה לי את החיה המפלצתית הזאת שהוא שלף מהחניכיים שלי, ענקית ומכוסה בדם, כמו פרוצה עצומה בגודלה שנמרח לה ליפסטיק זול על השיניים. הוא מורה לי לאכול במשך 24 שעות רק מאכלים רכים, "למשל גלידה", הוא מציע. למשל אני כבר לא אוכל גלידות? בטח לא לפני ערב פסח כשהמון מאכלים משמינים אחרים מחזרים אחרי.

עם גאזות ספוגות בתוך פי, אני ממשיך מהפסיכולוגית לקצב. שם רגילים לראות דם, ואני צריך להקדים להזמין בשר, כי בכל זאת, אני מארח השנה את ליל הסדר. אולי ארגיש צביטה קטנה.

aviad.kissos@gmail.com



The Snarl, 7191



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו