בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הארץ" של העיתונאים

בנאום שנשא לאחר קבלת פרס לעיתונות בלונדון, התייחס עורך "הארץ" דב אלפון להבדלים בין העיתונות לספרות ולקשיים בהם נתקל עיתון השואף להישאר עצמאי, בעידן בו בעלי הון רבים רוכשים לעצמם כלי תקשורת

תגובות

דב אלפון הוא העורך הראשי של "הארץ". המאמר מבוסס על נאום התודה שלו על קבלת הפרס לעיתונות מטעם "International Council for Press and Broadcasting" לשנת 2011. נימוקי חבר השופטים, שהתבססו על המלצתו של נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל, הסופר סמי מיכאל, התמקדו במחויבותו של דב אלפון לעיתונות לוחמת למען השלום במזרח התיכון, בהנהגת הגיליון השנתי "הארץ של הסופרים" ובהקפדתו על העצמאות המערכתית המלאה בימים לא פשוטים לעיתונות המודפסת. הפרס הוענק לו על ידי לורד סטון אוף בלקהית ועורך "רידר'ס דייג'סט", ראסל טוויסק, במועדון "אוקספורד אנד קמברידג'" בלונדון בראשית החודש
מקצוע ושמו עיתונות. דב אלפון מקבל את הפרס מידי העיתונאי ראסל טוויסק, בלונדוןתצלום: מתיו טומקינסון, In Partnership 2011

אני שמח לראות כאן באולם עמיתים מהעיתונות הבריטית והבינלאומית שאני מעריך ומוקיר, ואני מניח שתסכימו אתי שאנחנו עוסקים באחד המקצועות המוזרים בעולם. אינני יודע אילו פניות התקבלו היום ב"טיימס", ב"בי-בי-סי" או ב"רידרס דייג'סט", אבל ב"הארץ" מתקשר אלינו מהבוקר אדם נזעם בשם ג'וליאן אסאנג', הטוען שמישהו הדליף לנו את התיק הישראלי של ארגונו "ויקיליקס" ללא ידיעתו וללא אישורו.

עניין חדש באמת, הדלפה ללא אישור. יש לנו בעברית אמרה תלמודית, "הגונב מגנב פטור", שגם בלעדיה קשה להבין את המתלונן הספציפי הזה. הקריטריונים לפרסום ידיעה ב"הארץ" הם פשוטים למדי: נפרסם כל דבר שהוא נכון, שאינו עובר על החוק ושיש בו עניין ציבורי. ובכל זאת, בכל בוקר קמים אנשים וטוענים שמגיע להם קריטריון מיוחד משלהם.

נימקתם את הענקת הפרס בשלושה אופנים, ובהם שמירת העצמאות המערכתית של "הארץ". זו בלי ספק החובה העליונה והמורכבת ביותר המוטלת עלי, שהיתה מוטלת גם על קודמי בתפקיד. ואולם בתקופה האחרונה נוסף איום בלתי צפוי והוא הפיכתם של עיתוני האיכות הספורים שעוד נותרו בעולם למושא התשוקה של טייקונים ואוליגרכים הצמאים לפיסת מכובדות. הירידה החדה ברווחי העיתונות המודפסת היתה צריכה להפוך את מוצריה לבלתי כדאיים להשתלטות עוינת; בפועל, אנחנו עדים לתופעה עולמית של רכישת עיתונים עצמאיים בכל מחיר, כפי שנהגו בעבר בעיר הזאת לרכוש תוארי אצולה ממשפחות פושטות רגל, והכל למען הלבנה מיידית של תדמית לא נקייה דיה.

ברור אם כן, מהנימוק הראשון של חבר השופטים - שמירת העצמאות המערכתית - שאני מקבל את הפרס בראש ובראשונה בשמם של בעלי העיתון, משפחת שוקן, השומרים על עצמאות "הארץ" מפני סכנה קיומית זו כבר שלושה דורות. הם הנושאים את הצלב הזה, כהגדרתו העגומה אך המדויקת של המו"ל, מר עמוס שוקן, בראיון ל"ניו יורקר" בחודש שעבר.

עלי להתייחס כאן גם לנימוק השני, הגיליון השנתי "הארץ של הסופרים". אכן, פעם בשנה, ביום פתיחת שבוע הספר העברי, כתבי החדשות שלנו מקבלים יום חופשי ועשרות סופרים ומשוררים מישראל ומהעולם ממלאים את מקומם. ומול הטקסטים הנהדרים של אתגר קרת ומרגרט אטווד, נורית גרץ וג'ונתן ספרן פויר, צרויה שלו וג'מייקה קינקייד, אם למנות רק חלק מהמשתתפים הקבועים, מול הטקסטים הנהדרים האלה בכל שנה יש קוראים ששואלים אותי: למה רק פעם בשנה, בעצם, למה שסופרים לא יעשו את העיתון בכל יום ויום?

התשובה היא שיש מקצוע ששמו עיתונות, וכדי להיות עיתונאי לא די בכישרון כתיבה. סופרים כתבו ב"הארץ" מיומו הראשון וסופרים גדולים אף התפרנסו מעבודתם בעיתון. לאורך השנים חיזק העיתון את מעמדו כבית הטבעי של הספרות העברית, ובשנים האחרונות אף שבו לפרסם בעמודינו סופרים שנעדרו מהם לטובת עיתונים מתחרים, ובראשם שוחרי שלום כמו דויד גרוסמן, מאיר ויזלטיר, א"ב יהושע, סמי מיכאל ועמוס עוז.

אבל רק עיתונאי יכול להביא למערכת את התיק הישראלי של ויקיליקס, או את הארכיון הגנוז של קפקא, או את האי סדרים בהקמת מוזיאון הסובלנות בירושלים, או את מעצרם הבלתי חוקי של פליטים אפריקאים לאורך גבול מצרים, או את פרוטוקול הישיבה של המטכ"ל הדן בהתנקשויות בלתי חוקיות בשטחים, או את החשבוניות הכפולות שהגיש ראש הממשלה אהוד אולמרט, או את הנוהל המונע מילדים אתיופים ללמוד בבית ספר בגלל צבע עורם, 20 דקות ממשרד החינוך בתל אביב.

ולכן עושים את העיתון הזה יוסי מלמן, עופר אדרת, ניר חסון, דנה ויילר-פולק, אורי בלאו, גידי וייץ ואור קשתי, אם למנות בהתאמה את הריפורטרים שאת כתבותיהם הזכרתי, ויכולתי למנות עוד עשרות הישגים עיתונאיים שפורסמו רק בזכות עקשנות, סקרנות ותושייה, תכונות היסוד של הריפורטר. אני מקבל את הפרס הזה בזכות מאות הכתבים, הפובליציסטים, הצלמים, המעצבים והעורכים של "הארץ", כי עיתון אינו תוצאה של כישרון העורך הראשי, אלא של הכישרון המצטבר של כתביו הטובים ביותר. הפרס הזה שייך קודם כל להם.

זה משאיר אותי עם הנימוק השלישי והאחרון להענקת הפרס, היותי עורך עיתון "הנלחם למען השלום". איני מרגיש שאנחנו נלחמים למען השלום; אנחנו רק מסרבים להשתתף במשחק העיוורון שדבקים בו מנהיגי שני הצדדים, ואנחנו מתמודדים עם המציאות בדרך היחידה הפתוחה לפנינו - סיקור עיתונאי אמיץ, סקרן ועקשן של האמת, אבסורדית ככל שתהיה.

קשה לדבר על הנעשה במזרח התיכון באולם המפואר הזה, במועדון שראשיתו במפגש אינטלקטואלים בלונדון של מאי 1830. אבל עלינו לנסות. בעודנו מדברים, צה"ל מפגיז היום בעזה. בהפגזות נהרגו פעילי טרור ואזרחים חפים מפשע כאחד. ההפגזה היא תגובה לירי טילים של החמאס על דרומה של ישראל, כולל ירי טיל קטלני על אוטובוס אשר הסיע ילדים לבית הספר.

מתי יסתיים הסכסוך הזה? בתולדותיה של איטליה חבוי סיפור מסקרן וטראגי שהתרחש בעת המלחמה בין סיינה לפירנצה, במאה ה-13. סיינה הפגיזה ללא הרף את פירנצה בסלעים, ופירנצה החליטה להשיב באמצעות המצאה חדשה, נשק ביולוגי לכל דבר: חמורים מתים. חיילי פירנצה ניסו להפיץ מחלות בסיינה התוקפנית בהשלכת פגרי חמורים מעבר לחומותיה. ירי הפגרים נפסק רק בגלל החשש שהמחלות יתפשטו גם בפירנצה, בגלל שינוי כיוון הרוח.

קשה שלא להשוות בין הסיפור האבסורדי הזה ללוחמה בגבולה הדרומי של ישראל. מהנדסי החמאס המשכללים בלי הרף גרוטאות כדי להפוך אותן לטילים רבי עוצמה, מהנדסים ישראלים המפתחים גג וירטואלי של הגנה הנושא את השם הבלתי לירי בעליל "כיפת ברזל", ואין לשכוח גם את הפרק האחרון, חטיפת מהנדס של הצד השני מלב אירופה: כל ההנדסה הזאת, כל כושר ההמצאה הזה, כל היצירתיות הזאת - האם יתועלו יום אחד למטרות שלום ולא למלחמה?

היום אפשר לנסוע מסיינה לפירנצה בנופים עוצרי נשימה, בלי להיתקל ולו בהפגזה של חמור מת אחד. אין לי ספק שיום אחד זה יהיה המצב גם לאורך חוף הים המדהים בין אשדוד לעזה. עד אז ימשיך "הארץ" לסקר את המציאות כפי שהיא, על כל האבסורד שבה. על כך החלטתם להעניק לי את הפרס המכובד הזה. בשם כל עובדי "הארץ", מהעיתונים המופלאים בעולם, אני מודה לכם. *



מלמעלה: גיליון הסופרים של 'הארץ' 2009 ; 'התיק הישראלי' של ויקיליקס; ותחקיר על איש העסקים מרטין שלאף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו