בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור היסטוריה פה ושם בארץ ישראל

תערוכות הצילומים של עזריה אלון מציגות את נופי המדבר הארץ ישראלי, אך מתעלמות מתושביו « ולמה מחכים תושבי איקרית ובירעם?

תגובות

כשבועיים לפני מלחמת ששת הימים שלח עזריה אלון את מאזיני תוכנית הרדיו שלו לטייל בוואדי קלט, שעוד היה אז מעבר לגבול. כך נהג בכל שנה, לקראת יום העצמאות: "מעולם לא איבדתי את ארץ ישראל", סיפר אחר כך, והתכוון לכך שלא הכיר בקו הירוק; הוא אינו מכיר בו עד היום. אלון, בן 93, הוא איש נחמד הממחיש כמה מסוכנים יכולים להיות חובבי טבע נחמדים. אין הוא היחיד: "ירוקים" רבים הם לאומנים מאוד וכמוהם ארגוניהם, כמו הקרן הקיימת לישראל והחברה להגנת הטבע, שאלון נמנה עם מייסדיה. אף אחד משני הארגונים האלה אינו מוחה על השחתת הסביבה בידי המתנחלים בשטחים. הלאומנות הירוקה רווחת גם בארצות אחרות.

הצעת הטיול השבועית של אלון משודרת זה למעלה מ-50 שנה ברציפות והיא אחת מתוכניות הרדיו הוותיקות בעולם. הוא חיבר ספרים רבים, מקצתם כוללים גם צילומים מעשי ידיו. השבוע נפתחו בעין חרוד שתי תערוכות המציגות את צילומיו, האחת במשכן לאמנות והאחרת בבית שטורמן. הוא מצלם היטב, כל תצלום סיפור, אך גם אם לא ישמח להודות בכך, התמונות שהוא מציג אינן מראות רק טבע ונוף אלא משדרות הרבה אידיאולוגיה ופוליטיקה. האדמה היא הכל, האדם כמעט ולא כלום: המטיילים שבצילומים נראים כנקודות זעירות במרחבי חול. צוקי הסלעים אומרים הוד.

בקטלוג המלווה את התערוכה מנסה אלון להסביר מה משך אותו בצעירותו למדבר: "הדברים חורגים מן התחום הרציונלי ונכנסים לעולם התחושות והחוויות שאין האדם יודע להגדירן", הוא כותב. הם מצאו במדבר מרחבים ותחושת חופש. הטיול אפשר להם "חישול הגוף והנפש". לא היתה זו רק הרפתקה נועזת, כי אם גם אקט של מרי לאומי, שכן הם חדרו גם לאזורים שהשלטונות הבריטים סגרו לטיולים.

אולי יותר מכל, אלון וחבריו מצאו במדבר אישור לטענה שארץ ישראל היתה ריקה ושוממה עד שבאו הציונים להפריחה: "מאות שנים של הרס ושל הזנחה הפכו אזורים פוריים של הארץ למשטחי סלע, לביצות, לאדמות דלות", הוא כותב. בטיול חיפשו מקומות מתאימים להקמת יישובים חדשים. אלון מתגורר בקיבוץ בית השיטה. "אם עשרות שנים הייתי שלם עם הנעשה בקיבוץ וגאה על כך, קשה לי להזדהות עם מה שעובר על הקיבוץ היום", כתב.

ב-22 בנובמבר 1947 החל במדבר יהודה "מבצע לסימון שבילים". אלון כותב: "נזכור נא את הזמן: שבוע תמים לפני הכרזת האו"ם על הקמת המדינה ועדיין אין לנו לא מדינה ולא צבא, ואחיזתנו הממשית בארץ קטנה לאין ערוך משהיא כיום, ובכל מדבר יהודה, מבית הערבה עד סדום, אין לנו אף פיסת קרקע אחת שהיא שלנו. אבל קיימת הרגשת השייכות הבלתי מפוקפקת שלנו אל כל הארץ ושל כל הארץ אלינו". בתוך כך גם עשו "היכרות עם הערבים".

הוא מתכוון בעיקר לבדווים; בניגוד למאות אלפי הפלסטינים שהתגוררו בערי הארץ ובכפריה - קל היה להתעלם מהבדווים, אולי מפני שנדדו ממקום למקום. בצילומים שאלון מציג לא רואים אף אחד מהם. הרושם העולה מהטקסטים בקטלוג הוא שהבדווים שייכים בעיניו לשועלי המדבר וחתולי הבר שהוא אוהב להזכיר. כשהוא נוזף במטיילים המשאירים אחריהם אשפה הוא כותב: "האין לנו בושה בפני בעלי החיים, שכך אנחנו מלכלכים להם את המדבר?"

החלום על ארץ ריקה שיש לבנותה מחדש התגשם במידה רבה במלחמת העצמאות. אך כפרי הערבים לא התרוקנו רק במלחמה, כי אם גם אחריה, כפי שאפשר היה להיווכח שוב בסרטו הנוגע ללב של יובל כהן על מגורשי הכפר איקרית ששודר בחג בערוץ 2.

הכפר הנוצרי בגליל המערבי נכבש בסוף אוקטובר 1948. העיתונים הדפיסו תצלומים המראים את התושבים מקבלים את צה"ל במאור פנים, כמעט בשמחה. בתחילת נובמבר הסכימו התושבים לעזוב, כי הובטח להם שבתוך שבועיים יורשו לחזור. ההבטחה לא קוימה. מקץ שלוש שנים פנו תושבי איקרית לבג"ץ. בית המשפט קבע שיש להתיר את שובם. המדינה התעלמה מהפסיקה ובערב חג המולד 1951 פוצצו בתי הכפר, למעט הכנסייה ובית הקברות.

כמה מהתושבים המקוריים חיים עדיין; השנה יציינו 60 לפיצוץ כפרם. כהן מלווה אותם באהדה חמה זה שנים רבות וכן את ילדיהם ונכדיהם. הם מרבים לבוא למקום שבו שכן הכפר. נוף עוצר נשימה נשקף ממנו. הם נוברים בין ההריסות, חולמים לחזור. הילדים באים לקייטנות, נשבעים לחזור גם אם יהיה עליהם לחכות אלפיים שנה. המדינה כבר הציעה להם פיצויים ובלבד שיוותרו. כמו במקרה דומה, של הכפר בירעם, היא חוששת מתקדים: היום ישובו מגורשי איקרית ובירעם ומחר ירצו מיליון פלסטינים לממש את זכות השיבה.

אחד מאנשי איקרית, עובד סוציאלי בשם יעקוב סאברין, עולה לשם פעמים אחדות בשבוע, רק כדי להיות שם. הוא נולד שש שנים אחרי הגירוש. המצלמה של כהן עוקבת אחריו: בא בימים, שיבה זורקת בשערו, והכאב שהנחיל לו אביו הופך עם הזמן למרכיב מרכזי בין מרכיבי זהותו. "אני מתחיל להיות קנאי לכאב שלי", הוא אומר, "כדי שאף אחד לא יקח לי אותו". בתו, יותר פוליטית ממנו, אומרת: "יש קהילות שבונות להן סיפור, יש סיפורים שבונים קהילה".

זה סיפור עצוב, סמלי ורודפני מאין כמוהו. בתולדות המדינה יש לא מעט אחרים כמותו, כפי שאפשר היה להיווכח שוב מהפרסומות שקטעו את שידור הסרט: האחת ביקשה תרומות למען קשישים נצרכים וניצולי השואה והשנייה קידמה סרט שכותרתו "זמרי המזרח לא סולחים". *



אלון בקיבוץ בית השיטה. תוכנית הרדיו שלו משודרת ברציפות יותר מ-50 שנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו