בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

הסיבה העיקרית

שי פוגלמן, בכתבתו "למה החליט טרומן להפציץ את נגסקי" (מוסף "הארץ" 15.4), אינו מציין את הסיבה העיקרית להטלת הפצצות על יפן. פרופ' בן עמי שילוני, במהדורה המורחבת והמעודכנת של ספריו "יפן המסורתית - תרבות והיסטוריה" ו"יפן המודרנית - תרבות והיסטוריה" (הוצאת שוקן) מציין, כי הסיבה העיקרית להטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי היתה אסטרטגית: להכניע את יפן בפני ארצות הברית לפני שהיא תיפול בידי הסובייטים שהחלו מתקרבים מצפון.

במילים אחרות, הפצצות הוטלו על הירושימה ונגסקי לא רק משום "הצורך להציל מאות אלפי אמריקאים ויפנים" או כי "טרומן לא אהב יפנים" או כי "ביקשו לנסות את הנשק החדש על האדם הצהוב", אלא משום שטרומן ביקש למנוע את נפילת יפן לידי הסובייטים.

ג'קי אלעזר

קרית אונו

טעות נפוצה

נרי ליבנה חוזרת על טעות נפוצה כאשר היא טוענת כי השקרן הראשון המוכר לנו היה הנחש. אלוהים אסר על האדם לאכול מפרי עץ הדעת "כי ביום אכלך ממנו - מות תמות". הנחש מבטיח לאשה "לא מות תמותון. כי יודע אלוהים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע". הנחש דיבר אמת לאורך כל הדרך: אדם והאשה לא מתו, עיניהם נפקחו, ואלוהים עצמו מודה כי "האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע".

אז מי כאן השקרן?

יאיר רון

תל אביב

שמאל ימין

נהניתי מאוד מהמוסף המיוחד "100 שאלות": מהמאמרים המחכימים, השאלות המעניינות ומהאיורים והצילומים המרהיבים. עדיין לא הספקתי לקרוא את כל הגיליון, ואני אמשיך לעיין בו בעניין בחופשת הפסח. אולם דבר אחד צרם את עיני: הצילום בעמוד 77, של להקת האבנים המתגלגלות, שהודפס (בטעות אני מקווה) הפוך; משל היו הגיטריסט קית' ריצ'רדס והבאסיסט ביל וויימן שמאליים! הרי ידוע לכל חובב רוקנרול שמעטים הגיטריסטים שניגנו 'הפוך': ג'ימי הנדריקס ופול מקרטני הם המפורסמים שבהם.

השירים של האבנים המתגלגלות מלווים אותי שנים רבות, בנעורי קישטו פוסטרים של הלהקה את קירות חדרי, ואך טבעי הדבר כי תקלה זו בהדפסה פגעה בהנאה שלי מהגיליון כולו.

יהושע בן-חמו

רמת גן

ביקורת מרוסנת

היום, כיובל שנים אחרי שנכתבו, ניתן להבחין בראייה המאוזנת של מאמרי נפתלי לביא (לאו), "על תבונה ורגישות" (מוסף "הארץ" 8.4). הוא לא הטיח האשמות כבדות במנהיגות היישוב בימי השואה, כמו ההאשמות ששמואל תמיר ואורי אבנרי הטיחו, אלא מתח עליה ביקורת מרוסנת תוך הבנת מצבה העגום. הוא קבע למשל כי העם היהודי והיישוב לא שלחו נציגים בכירים לאיסטנבול, שהיתה אז השער לאירופה הכבושה, שהיו מסוגלים "לקבל על עצמם הכרעות גורליות". במקביל, הוא כתב דברי שבח על השליחים עצמם, ש"לא התרשלו בשליחותם" ושניסו "לחלץ מהמלכודת ככל שיכלו". כמה שנים לפני זה, בימי משפט קסטנר, נטען כי אותם שליחים שיתפו פעולה עם הבריטים וההאשמות התייחסו בעיקר לאהוד אבריאל, שהיה מעורב בפרשת יואל בראנד ושהיה אז ממקורבי בן גוריון. דרכו ניתן היה לפגוע בראש הממשלה.

במאמרים יש ליקויים, שמאפיינים את אותה תקופה. הליקוי המרכזי הוא היעדר ידע בסיסי בנוגע לנושאים שקשורים באופן הדוק להנהגת היישוב. דוגמה מובהקת לכך היא פרשת שליחותו של יואל בראנד. לביא כתב כי למעשה אין לנו מידע בנוגע למניעי הנאצים לגבי השליחות. הנקודה הזאת עלתה בשנות ה-70 במחקרי בלה ואגו ויהודה באואר. הם חשפו את השליחות האמיתית: שליחתו של בונדי גרוס, שנשלח מטעם ראשי האס-אס וטס עם בראנד לטורקיה כדי ליצור קשר עם צמרת המערב במטרה לכרות שלום נפרד. השליחות של בראנד היתה אפוא מסווה לכך. שליחותו של גרוס מעידה על אווירת הדמדומים ששררה בתקופה האחרונה של הרייך השלישי, אך בלי התייחסות אליה לא ניתן להבין את המשמעות ההיסטורית של שליחות יואל בראנד.

ליקוי נוסף הוא היעדר ראייה מורכבת בנוגע לשאלות טעונות כמו מדוע לא התחולל מרד בבודפשט בנוסח מרד גטו ורשה. רק בשנות ה-90, כשהשתחררנו מהראייה הנוקשה והיהירה לגבי התנהגות יהודי אירופה בשואה, יכולנו להבין כי המטרה בהונגריה היתה להציל חיים ולא להניף את נס המרד.

מעבר לכך, מאמרי לביא מראים כיצד משפט אייכמן סייע לתהליך השחרור ממושגי שנות ה-50.

פרופ' יחיעם ויץ

חיפה

תמונה מבולבלת

אין לבוא בטרוניה אל נפתלי לביא על המאמרים בעניין יחס היישוב לשואת יהודי אירופה שכתב בראשית שנות ה-60. כעיתונאי מוכשר, ניצול שואה ואיש המחפש אמת, הוא הלך למקורות שהיו גלויים אז: עיתונות, פרוטוקולים של ארגונים, ואישים שונים שראיין אותם. למען הגילוי הנאות: גם אני פירסמתי אז את ספרי "דיפלומטיה ומחתרת" (61'), שנכתב עוד לפני משפט אייכמן, וגם לי לא היו מקורות אחרים. גם אני כתבתי פרק קטן בנושא השואה, ותובנותי אז לא היו שונות בהרבה מאלה של לביא.

עברו כ-50 שנה, ונוספו הררי חומר רלוונטי. הדברים שכתב לביא אז נראים היום כבליל של חצאי תובנות, הגדרות קולעות וטעויות בסיסיות - היסודות סותרים אחד את רעהו, ומתקבלת תמונה מבולבלת. אין פלא, וכי איך יכול היה להיות אחרת. הפרקים עושים עוול ללביא, שאין כותב והוגה ישר כמוהו. בכל זאת, מובן מדוע מתרפק אדם על מה שכתב לפני עשרות שנים. מה שלא מובן הוא מדוע מצא המוסף לנכון לפרסם זאת, בלא שהזמין מומחה שינתח את הכתוב ויעיר ויפרסם ליד הדברים הערות שייצרו את ההקשר שבתוכו הם נכתבו.

הערה קטנה בנושא משה שרת. מצאתי אז חלקי יומן של שרת מהשואה בתיק של הארכיון הציוני, שבו הם הוסתרו ב"שבת השחורה", 29.6.46, כאשר הבריטים עצרו את שרת, יחד עם מנהיגי יישוב אחרים. הבאתי את המחברת השחורה הקטנה אישית לשרת, והוא הראה לי את הדברים שכתב תוך כדי הגעת הידיעות ובעת פרשת "משאיות תחת דם" ושליחותו של יואל בראנד. כתלמידם של היסטוריונים ביקורתיים, לא השתמשתי בדברים אלה שהיו בבחינת ראייה סובייקטיבית של פעיל מרכזי ביותר בפרשה, עד שלא אצליח להגיע לתיעוד תומך או סותר. כך, ראיונותיו של לביא עם גרינבוים, יו"ר ועד ההצלה של היישוב שבן גוריון הסכים להקמתו כדי להיפטר מגרינבוים ולעסוק בעצמו בניסיונות הצלה, הם מעניינים בלא ספק, אבל אינם מחכימים, או אפילו רלוונטיים, ביחס לנושא ההצלה.

פרופ' יהודה באואר

ירושלים

התמונה מתבהרת

מאמרים אלה, שלא פורסמו בשעתם כדי שלא לעורר בארץ תחושת אשמה על שהיישוב לא הציל את יהודי אירופה, נכתבו בשנת 64'. לביא טרח וקרא חומר שאפשר היה לחשוף אז וגם ראיין כמה ממנהיגי היישוב שעוד היו בחיים. ואולם מחקר מעמיק של היישוב בתקופת השואה ושל תגובתן של בעלות הברית לאסונו של העם היהודי החל בשנות ה-80, ומאז ואילך הולכת ומתבהרת תמונתן של השואה ושל מלחמת העולם השנייה. לביא קובל, למשל, על המנגנונים של התנועה הציונית, שהתמוטטו "כבניין של קלפים" עם פרוץ המלחמה: אירופה כולה התמוטטה כך, והפכה במהירות ליבשת עבדים תחת מגפם השחור של הגרמנים, וארצות שלא נכבשו הפכו לגרורות שלהם או לבעלות בריתם.

"לא תמיד היתה ידו של אייכמן על העליונה. לעתים נשבו רוחות אחרות בצמרת השלטון הנאצי", כותב לביא - הלוואי! הצמרת היתה נחושה בדעתה, אובססיבית ממש, באשר לרצח היהודים, כולם ובכל מקום (ונס גדול קרה לנו שלא הספיקו בצפון אפריקה); ואם פה ושם נראה שגלגלי מכונת ההשמדה חורקים, היה זה רק לזמן קצר ועקב אינטרסים ואילוצים שגרמה המלחמה, לא כי נשבה רוח אחרת שהיישוב לא השכיל לנצל.

ולמרות שלא היה תחת ידיו התיעוד שהצטבר מאז, השכיל לביא בהדרגה להבין את הגורמים שמנעו מן היישוב הקטן והדל במשאבים להציל יותר יהודים, והמאמר השלישי הוא המאוזן ביותר. עם זאת, יש להדגיש, שליישוב לא היתה ברירה אלא לפעול כשותף, אמנם זוטר שבזוטרים, רק עם בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית, לא מפני שרצה מדינה, כדברי לביא - וכי איזו מדינונת יכלה לקום בלי יהודים - אלא מפני שפעולה עצמאית לא היתה אפשרית וגם נחשבה לבגידה בהן.

מלחמת עולם נוראה גבתה את חייהם של לפחות 55 מיליון בני אדם, חיילים ואזרחים; קשה היה לשכנע שמתחוללת השמדה תעשייתית - שנשמעה אז דמיונית ממש - ושהיא מנת חלקם של היהודים בלבד, ועקב כל אלה היהודים לא היו בראש סולם העדיפויות.

פרופ' דינה פורת

רמת השרון

מאמרו של עפרי אילני, "צמצום תחום המאבק" (מוסף "הארץ" 8.4), הזכיר לי נשכחות מתקופת היותי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. בשבתי בקפטריה לשולחן של ימניים הוקעתי בתור קומוניסט, ובשולחן של שמאלנים בתור פשיסט. קראתי היום בעיתון ששחקן הפועל תל אביב הואשם בכך ששמח על עליית מכבי תל אביב לפיינל פור. לכל אלה יש לי רק תשובה אחת: "קפצו לי".

אילן אבן אור

תל אביב

סוער ולוחם

שני מאמרים משכו את עיני משום היותם חורגים מהמקובל (מוסף "הארץ" 8.4). אחד הוא "המדד" מאת אלון עידן, המנסה להגן על שרה נתניהו, משהו שמאוד מאוד לא מקובל היום במקומותינו. ולא שיש לי משהו לומר לטובתה או לרעתה, אבל כל ההתעסקות איתה, איך היא אוכלת ולאן היא נוסעת ומה היא לובשת, נראית לי כמו מה שנקרא בזמני, כשהייתי צעיר - התעסקות בקקי. מצדי היא יכולה לאכול בצלחות זהב ולטוס בצלחות מעופפות. וגם בעלה, ראש הממשלה, יכול מצדי לגור במלונות פאר ולטוס בכל סוגי המטוסים ברחבי הגלובוס, ואפילו על חשבון נדבנים למיניהם, אבל כל זאת בתנאי שימלא את תפקידו וינהל כראוי את ממשלתו ויביא, כפי שהבטיח אי פעם, פיסת שקט וקצת שלום ושלווה לארץ אומללה זו, ולא ישמש פלקט מדקלם המוביל אותנו לעברי פי פחת.

המאמר השני הוא "צמצום תחום המאבק" שכתב עפרי אילני על הכביכול "שמאל" ישראלי. ואכן, דבר כזה כמו שמאל אינו קיים למעשה בישראל כבר שנים רבות. שמאל אמיתי, טבעו שיהיה גוף סוער ולוחם, שאינו עוסק במי אמר מה אלא נלחם למען המסכנים והנדכאים, שיוצא לרחובות מתוך שאינו יכול יותר לשבת בכורסה הנוחה ולצפות בטלוויזיה בעוולות הנעשות סביב, שמחבק על אמת את מי שזקוק לחיבוק. את זה לא רואים כאן. יש אמנם פה ושם מי שהוא באמת שמאל, לא גדול, והוא חבוי בקרב עובדים סוציאליים, בקרב עמותות הפועלות עם בני נוער במצוקה, בקרב העובדים הזרים ופליטי החרב מאפריקה השחורה - וגם בין אלו היוצאים למחסומים או לשכונות הנמצאות תחת איום גזעני. זה מיעוט שלא בהכרח קורא לעצמו שמאל, אלא נרתם לעבודה קשה ויומיומית, ואילו אלו הקוראים לעצמם שמאלנים נראים בעיני כבועה נהנתנית העוסקת יותר בעצמה, ואין לה ולא כלום עם שמאל אמיתי.

אמנון בן זאב

ירושלים

מיהו אנטישמי

נקודת המוצא של כל דיון בשאלת האנטישמיות היום והבלבול בינה לבין ביקורת חריפה על מדינת ישראל (מוסף "הארץ" 25.3) צריכה להיות הגדרתה של התופעה. האנטישמיות לבשה ופשטה צורה לאורך הדורות. בבסיסה עמד ועומד הסטריאוטיפ היהודי השלילי, אך ההצדקה לשנאה (הרציונליזציה) ומאפייני התופעה השתנו מדור לדור.

אם הגדרת האנטישמיות מתייחסת רק להפלייתו של הפרט היהודי, או לדברי בלע בנוגע לתכונותיו הפיזיות או הרוחניות, הרי שהתופעה אינה רחבה, בעיקר בארצות הדמוקרטיות, שם אנטישמיות בוטה היא בבחינת טאבו ומי שנדרש לה מוקע. אבל מאז הקמתה של מדינת ישראל הופנתה האנטישמיות לא רק אל הפרט היהודי, אלא גם אל הקולקטיב היהודי - מדינת ישראל.

אין להכחיש אמנם כי נעשה שימוש מניפולטיבי באנטישמיות על ידי פוליטיקאים ישראלים בעבר וגם בהווה כדי להדוף ביקורת לגיטימית, אך ידיעה זו אינה עומדת בסתירה לעובדה שביקורת קיצונית על ישראל כוללת לעתים קרובות מדי סטריאוטיפים אנטישמיים בוטים, ובעיקר דמוניזציה של ישראל, המעודדים פגיעה ביהודים באשר הם. אברהם בורג כתב על האנטישמיות המדולדלת במערב, אבל התמונה המצטיירת מהדו"חות השנתיים של הקהילות היהודיות, במיוחד במערב אירופה, שונה לחלוטין. ב-2009 התרחשו מאות רבות של אירועים אלימים, מהם קשים ביותר ועוד מספר רב ביותר של התנכלויות ליהודים ופגיעות במוסדות יהודיים. הנפגעים העיקריים הם יהודים דתיים.

קביעתו של בורג כי הזיהוי שעושים מבצעי אירועים אלימים נגד יהודים מושפע מ"המונופול" שלקחה לעצמה מדינת ישראל על העם היהודי, חוזרת ונשנית במאמרים של אינטלקטואלים מהשמאל בארצות הברית ובאירופה. לכך נוספת גם הדרישה כי היהודים יסתייגו באופן פומבי מישראל, כלומר יתנערו מהחיבוק הישראלי. אמירות אלה מקוממות. יש בהן משום הצדקה עקיפה לאירועים האנטישמיים. התפיסה שיהודי באשר הוא "צריך לשלם" על מעשיה של ישראל היא בעליל ראייה אנטישמית.

ד"ר רוני שטאובר

צור יגאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו