בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אותה מדורה, אותו שבט

תגובות

איני באה לקבור או להספיד את מפא"י, וגם לא לרומם אותה. אני רוצה לומר שאין המפלגה הזאת בחזקת דבר שעבר מן העולם, אלא שאין השארית שנותרה ממנה כדמותה מקדם. כל השמות שסיגלה לעצמה וכל החליפות שהחליפו לא שינו את עיקר מהותה, ולכן מה שנשאר ממנה זה קצהו של טעם מתוק-חמוץ שנצמד ולא עוזב את גבשושיות הלשון. אני נכדה של מפא"י, מכל צדי משפחתי, וחברתי אליה כשחקנית פעילה כששיחקה על אותה במה בשמות אחרים, תמיד בתפקיד ראשי, עד שהטקסט השתנה והליהוק הציב אותה בתפקיד משני, אחר כך בקהל ועד היציע הרחוק.

מפא"י של סבא שמואל ושל סבא צבי, של סבתא דבורה ורחל, היתה מפלגה של טרום מדינה. מפלגה ששליחותה יצירת תשתית למדינה, וכשזו הגיעה - מפלגה שיש לה מדינה. שיש לה הסתדרות. שיש לה קופת חולים וזרם חינוך והתיישבות עובדת ולמעשה גם כוח צבאי, שביטל את הכוחות האחרים והפך מהגנה ומפלמ"ח, לצה"ל. היו "האהל" ו"הבימה", "עם עובד" ו"ספרית פועלים" ו"דבר".

למפלגה היו גם מוסדות מנהיגות ומזכירות, וועידה, והסוכנות היהודית וקק"ל וההסתדרות הציונית וסניפים בחו"ל ובכל יישוב, ופה ושם היא חילקה מטובה פירורים לשותפים צעירים (בלי חירות ומק"י) כי הסקאלה המוחלטת היתה ממנה ועדיה, כל הקשת וכל הסמכויות.

יחסי הגומלין בין ירושלים ונהלל היו מוזרים. סבא צבי המשכיל, שה"חברים" שלו היו משה שרת וחיים ארלוזורוב, דב הוז ואליהו גולומב, אנשי אקדמיה והגות, וסבא שמואל בחולצה פתוחה ובאוטובוס ל"ודפועל" עם דבורה ל"מועצת הפועלות", מחוברים באידיאולוגיה וגם בהסכנה שהמצרף זקוק לכל חלקיו. כולם שתו תה בכוסות זכוכית, סבא שמואל לקח אותי למסעדה הקואופרטיבית וסבא צבי ניסה לחזק אותי באנגלית ובערבית, ובהרחבת אופקים "מעבר לעיגול של נהלל" - בקפה "עטרה" בירושלים.

בין ירושלים לנהלל, "ממעמד לעם" והפרגמטיות של הציונות הסוציאליסטית היו בחזקת מובן מאליו, וההגמוניה של המפלגה-הממשלה-השלטון-הגשמת הציונות, לא מחקה את המחלוקות.

סביב אותה מדורה, באותו שבט, רבו והתפייסו ונפרדו וחזרו וחברו. המניע בכל זאת היה אידיאולוגי ולא רק תאוות שלטון ושררה. הממשלות היו "פני הזמן", וכך כתב אלתרמן בטור השביעי "ממשלת פועלים":

פני הזמן, פני בנאי וחלוץ שולף - חרב!

פני הזמן - פני כובשי ארץ - ספר לעבדה!

תקופתנו אינה לסוחר! היא אחרת... היא תובעת

שלטון בצלמה! בדמותה!

והסערות הפנימיות הושמו הצדה בפני השליחות.

אם נאבה ואם לאו - היא גורל. היא גזרה.

של נתיב התקומה הנחרץ.

מוטב לה כי יתרוצצו הבונים בקרבה ככתוב

משיהא הפרוד מתרוצץ על גבי פיגומנו בחוץ

(נתן אלתרמן, "הממשלה שעל הסף").

צעירה הייתי וגם בגרתי, ו"מנכדה של" נהפכתי "לבת של", וכשאבא רץ בבחירות לכנסת אחרי שהשתחרר, הוא לא היה נציג מעמד אלא חביבו של עם, והרימו אותו על כתפיים (לא בנהלל, במושבי עולים) וצעקו: "יחי דיין! בוז מפא"י!" באותה עת נשמעו כבר ללא תוצאה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י..."

מפא"י הציונית והמעשית, בהובלת בן-גוריון, גברה על הסוציאליסטית וחברה לקואליציות תוך כדי ויתורים שהפכו אותה למפלגת מרכז-שמאל. אבא הלך ל"חברינו" ול"שרינו", זרק אבנים על הקומה החמישית (של בית ההסתדרות), פרש עם בן-גוריון לרפ"י וחזר, בגר ונשאר "צעיר מפא"י".

אני לא מצליחה, לא כחברת מערך ו"עבודה", לא מחדרי בכנסת ולא מנבכי האידיאולוגיה שאני מחויבת לה, להיות צינית ולעגנית כשאני אומרת מפא"י, מרגישה מפא"י. מפא"י תמיד תישאר חלק מכונן מחיינו. קולות לוחשים דברי חוכמה, דברי הגות, דברים נכוחים. ואינני תמימה. אני מודעת לחטאים ולעוולות, להתנשאות ולאפליה, לפנקסים השחורים והפנקס האדום, לשחיתויות הקטנות בשמם של שקרים גדולים. מודעת גם לעגלה שפרקה ממשאה את הדגל האדום וכמה חבילות חציר, ואת המפות עם הקו הירוק ואת המחויבות לשוויון ערבי-יהודי ובין המינים. מפא"י שרגישותה לזכויות אדם לא דמתה לזו שלי.

ובכל זאת, כשמשה דיין אמר, כשהצטרף לממשלת מנחם בגין, שאינו מפסיק להיות מה שהוא - "פעם לייבור, תמיד לייבור" - הוא התכוון למפא"י. כשאני גאה למצוא בי את הנחישות התמימה של סבתא דבורה וקטעי התרבות של סבא צבי, אני מרגישה שהבית הזה עוד קיים. בין חורבותיו יש סימני דרך תקפים, יש פינות מפויחות וגם אור שאינו כבה. יש בו אש תמיד רכה והירואית - צידה לעת יאוש.

"השמאל" שאנחנו מחפשים אותו, מנסים לבנות אותו, הציונות הפרגמטית החוזרת למגילת העצמאות, יהיה אולי ניזון גם מהגחלת הזאת.



קריקטורה מאת יוסף בס, 'הארץ', 13 במאי 1955. פירורים לשותפים צעירים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו