בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצב משפחתי | אלקה יגודה

תל אביב

תגובות

אלקה יגודה בסלון ביתה בתל אביב

* משתתפת: אלה, אלקה, יגודה (93).

* הבית: דירת שיכון, רחוב עמינדב, קומה ראשונה על עמודים (20 מדרגות), 2 וחצי חדרים ("סגרנו מרפסת מטבח"), כ-60 מ"ר, גרה מ-1952 ("כשנכנסנו עוד היו פיגומים, כאן זה מעונות הפועלים").

* מעונות הפועלים: "בעלי היה מפ"מניק, אני לא, כל האינטליגנציה של המפלגה היו גרים כאן". מאיר יערי, מספרת, התגורר בעמינדב 22 כשהיה בתל אביב.

* נכנסים: מעבר לדלת "הול", סלון, חדר שינה, מטבח וחדרון שהיום משמש סטודיו לציור (עם צבעים ומכחולים). פעם, אחרי שנסגרה המרפסת, היה זה חדרו של נתן הבכור, לימים פרופ' נתן גדות, נוירולוג, מנהל המחלקה הנוירולוגית ב"מאיר" ("כבר בפנסיה"). הדירה עמוסת ספרים, תצלומים, פסלונים, מרופדת שטיחים, מצופת טאפטים ובעיקר מכוסה בציורי שמן.

* ציורי שמן: אימפרסיוניסטיים, דשני צבע, כולם של אלקה. "מעולם לא ציירתי בשחור", אומרת, "חוץ מרישומים". הנופים, לדבריה, דמיוניים ("זיכרונות מפולין, זיכרונות מרוסיה"), לא אחת גם מכרה ("בבלגיה קנו, באמריקה קנו").

* ממשיכים: בסלון ספה, שתי כורסאות, וילונות והדום, כולם באדום ("אני אוהבת צבעים חמים"), על המזנון ("עשינו אחרי מלחמת יום הכיפורים"), בין היתר, אנציקלופדיה עברית, "משה דיין" (של שבתי טבת) וספר צילומים מפולין בשנות ה-30 ("נדיר"). עוברים למטבח.

* המטבח: מקרר אמקור צהבהב, משטח שיש צר, טאפט פרחוני וצנצנת גפילטע-פיש (מהסופר). חוזרים לסלון (דלת הזזה מזכוכית). בדרך, על הקירות תלויות תעודות.

* תעודות: על התנדבות "בתחומי החברה והרווחה בעיר תל אביב-יפו", על התנדבות במשמר האזרחי (סניף זמנהוף), על התנדבות באגודה למלחמה בסרטן. ויש גם תמונה משותפת עם הקונסול הפולני מלפני 20 שנה. אלקה, לדבריה, קשורה מאוד לאגודת ידידי ישראל-פולין ("הייתי שם עם פרץ אוניקובסקי").

* עיסוקים: פעמיים בשבוע היא מתנדבת בארגון גמלאי תל אביב. אל המשרדים שברחוב פומבדיתא נוסעת בקו 9 ("כל רבע שעה יש אוטובוס"), נמצאת שם מ-8 עד 11, מסייעת בצילום מסמכים. בנוסף, חברה ב"מועצת הגמלאים", ובוועדת "קרן סטרץ" שמסייעת לגמלאי העירייה ("אם מישהו צריך פריג'ידר, או שיניים"). בשאר הימים היא מציירת.

* מציירת: מגיל 6. "עוד מהימים שגרנו ביבלוננה, עם שני 'נונים', ליד ורשה, איפה שהיה הארמון של גרף פוטוצקי". מספרת שהכירה את הגרף אישית ובעיקר את אשתו ("שהיתה שחקנית בתיאטרון נובושצי"). חוץ מזה אלקה הולכת לקניות בסופר, יש לה עוזרת פעם בשבוע ("חבובה, תימנייה"), אוכל היא מכינה בעצמה ("הכל אני עושה לבד"), לא מתלוננת על קשיים פיזיים. בפורים, למשל, התחפשה לצוענייה והלכה לנשף ("אני רקדנית").

* רקדנית: כל מוצאי-שבת רוקדת ב"בית גיל הזהב" ברחוב לה-גארדיה. לטנגו, לדבריה, היא כבר לא מוצאת פרטנר ("פעם רקדתי עם פיגורות").

* אריכות ימים: "הסבתא שלי מתה בת 110. היא היתה יושבת לאכול עם תכריכים, שאם יבוא מלאך המוות - יקח אותה".

* מלאך המוות: "אני לא חושבת עליו". לדעתה החיים מאוד יפים, אבל לא כל אחד יודע לנצל אותם. "אני תמיד הייתי אלגנטית", אומרת, "אף פעם לא הייתי עם חלוק בבית, תמיד עם ליפסטיק ותכשיטים, ומלפני 40 שנה אני בלונד. אני בלונד עם עבר שחור".

* עבר: אלקה, ברודר במקור, ילידת 1918, יבלוננה, בת למשפחה לא דתית ("אבל אבא התפלל כל יום"), 8 ילדים ("הייתי מספר 6"). אביה היה סוחר-פירות, בעל מטעי דובדבנים ואגסים ("חיינו די יפה"), אמה עקרת בית. בנעוריה הדריכה בתנועת "החלוץ הצעיר", למדה בתיכון לבנות בוורשה ותמיד ציירה ("המורים אמרו שאני מאוד כישרונית"). כשהיתה בת 14 היה לה כבר חבר, משה יגודה, שאותו פגשה במחנה קיץ ואיתו, לימים, התחתנה. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה.

* המלחמה: לפני ראש השנה הגרמנים נכנסו ליבלוננה ואלקה ("נראיתי כמו גויה") רצה להזהיר את המשפחה של משה שיברחו ("היה להם בית חרושת לגזוז"). המשפחה שלה נמלטה לוורשה ("עוד לא היה אז גטו") ולימים נספתה. אביה מת בטיפוס, אמה נהרגה במרד וכל אחיה ואחיותיה נרצחו בטרבלינקה, מיידאנק ואושוויץ ("אני לבדי ניצלתי"). אלקה ברחה מזרחה עם משה, אבל קודם התחתנה איתו.

* החתונה: "משה אמר, אם את בורחת אני איתך, אבל אמא שלו אמרה, בלי חתונה לא תצאו מפה ועשינו חופה וברחנו כמו בעל ואשה". ההורים שלה לא ידעו דבר, היא גם לא הספיקה להיפרד מהם ("הוי, על זה אני מאוד מצטערת"). לדבריה, ידעה שאבא לא ייתן לה לברוח.

* הבריחה: בעגלה רתומה לסוס הגיעו לאזור הרוסי, שהו חודש בביאליסטוק ונשלחו ב"רכבת פרות" למחנה כפייה בצפון, ליד פינלנד ("אמרו שאנחנו שפיונים"). את נתן בכורה ילדה במחנה בשנת 40' ("בעזרת אשה מבוגרת, מאחורי סמרטוט, בצריף עם 80 איש") וב-41', אחרי שהגרמנים פלשו לרוסיה, ברחה עם המשפחה מזרחה לטשקנט. ראשון יצא משה ("על גג של רכבת"), היא והילד ("עם ברונכיט") יצאו חודש אחריו.

* טשקנט: בעיר האוזבקית התקבצו אז עשרות אלפי פליטים, אלקה חיפשה את משה ולא מצאה אותו ("הסתובבתי עם הילד וצעקתי משה, משה"), ואז, היא נזכרת, אחרי שכמעט אמרה נואש, הבחינה פתאום בסל מוכר ולידו הוא עמד ("זו היתה פגישה"). את שארית המלחמה עברו ביחד בקולחוז באוזבקיסטן וכשהסתיימה שבו לפולין.

* פולין: בשצ'צ'ין, לשם הגיעו, החלו פוגרומים ("השכנים הגויים רצו להרוג אותנו"), אלקה, משה ונתן ברחו לגרמניה, שהו שנתיים במחנה פליטים של הג'וינט ("ראיתי שם את בן גוריון") ועלו לארץ על אוניית המעפילים "אקסודוס".

* אקסודוס: היציאה היתה ב-11 ביולי 1947 מנמל מרסיי ("הבחורים הארץ-ישראלים היו כמו מלאכים"), לאחר שבוע נתפסו על ידי הבריטים, הובלו (אחרי קרב עם 4 הרוגים) לנמל חיפה ונשלחו על אוניות גירוש בחזרה לצרפת. אלקה הורדה עם הילד בפורט דה-בוק ("הייתי מאוד חולה"), ולאחר חודש הגיעה לארץ באונייה "קדמה" ("שולמית, הבת של ארלוזורוב, מאוד דאגה לנו"). משה הגיע אחריה, גרו בדמי מפתח בדירת חדר בשכונת שפירא בתל אביב ("קיבלנו 100 דולר מדוד מאמריקה"), בשנת 50' נולדה אתי (היום מנהלת בית אבות בקיבוץ עברון) וב-52' נולד אריה (היום רופא, מומחה לפוריות במדיקל סנטר בהרצליה). לימים נולדו גם 8 נכדים ו-8 נינים.

* ימי תל אביב: לדירה ברחוב עמינדב נכנסו ב-1952, אלקה הכירה את כל העיר ("אילי גורליצקי חבר טוב") ושיחקה מטקות בחוף פרישמן. ב-1967, משה נפטר ואלקה נישאה לאחיו ישראל, שהיה תמיד איתם, מסור ללא גבול. "הילדים רצו שנתחתן", אומרת. "הם אהבו אותו, אז החלטתי. היה לו תפקיד בעירייה, אבל האהבה הגדולה שלי היתה למשה". השניים נישאו אזרחית אצל שולמית אלוני ("חברה"), ב-1995 ישראל נפטר, מאז היא לבד.

* סדר יום: אלקה קמה ב-5, עושה התעמלות ("הגוף צריך תנועות"), מתלבשת ("יפה"), שותה קפה ("נטול קפאין, 2 כפיות סוכר, לא סכרין"), אוכלת פרוסת לחם ("חיטה מלאה") עם גבינה, מתאפרת ויוצאת מהבית. ב-7:30 יש לה אוטובוס. ב-11 וחצי היא שבה, מכינה צהריים ("מרק צריך להיות"), ואם אין קומפוט תפוחי עץ, תשתה תה עם קוביית סוכר ("ששמים בפה"). בהמשך, אחרי ששטפה כלים תפנה לשעתיים מנוחה, ב-5 תדליק טלוויזיה ("ערוץ 11, אני אוהבת את דן מרגלית"), אחר כך תאכל פרוסה עם עגבנייה, תשתה תה, תאזין לדיסקים ("קלאסיים ודודו פישר") ולפעמים תצא לתיאטרון ("יש לי הזמנות לקאמרי"). אם לא, בערב היא מציירת ("רישומים") וב-9 נכנסת למיטה כדי לצפות עד 11 בקונצרטים בערוץ 104 הרוסי, עמם גם תירדם.

* דיור מוגן: "לא בשבילי, שם זה השביל האחרון".

* אלוהים: "אני לא אענה על זה. אלה שעברו את השואה, יש כאלה שלא מאמינים".

* מדינת ישראל: "חבל חבל, באתי לארץ יפהפייה, פעם בנאדם היה בנאדם, היום, אם הנשיא יכול לעשות דברים כאלה".

* שלום: "צריך להתפשר על השטחים, אין ברירה אחרת".

* געגוע: "לאחיות שלי, למאשה שהיתה בת 13 ולפייגה שהיתה בת 11".

* הכי חשוב: "חינוך לילדים, יותר מאהבה".

* האושר (בסולם מ-1 עד 10): "אני לא נותנת ציון, אני מאושרת, אבל בגלל הבת שחולה, אני לא מאושרת".

משפחות המעוניינות להשתתף במדור מוזמנות להתקשר: 5624687-03, אי-מייל: avner@haaretz.co.il



המזנון. אחרי יום כיפור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו