בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה אחת בשבוע

תגובות

בסצנה הידועה הפותחת את ספרו של איאן מקיואן "אהבה עיקשת", כדור פורח מאבד שליטה מול עיניהם של גבר ואשה שעורכים פיקניק בשדה פתוח ביום אביב. הגבר חש לעזרה, יחד עם עוד אנשים, אבל הרוח הנושבת סוחפת את הכדור, המצילים שנתלו על הסל מצליחים להתנתק בזמן - חוץ מאחד שנישא ברוח וצונח בסופו של דבר מהאוויר. זו תאונה מוזרה אבל לא בלתי סבירה. ממשית, אבל גם סימבולית. סימן אזהרה ותחילתו של אסון.

אבל בצילום הזה של בז רטנר, המתאר את שלבי האיסוף והאריזה של כדור פורח שזה עתה נחת בשדה ליד קיבוץ רוחמה, יש אידיליה. אין בו סכנה ואין בו לחץ. הוא צולם בשלושה במארס בפסטיבל "דרום אדום" של המועצה האזורית שער הנגב והוא מתאר התרחשות מינורית, שבאה אחרי ההתרחשות המרכזית שכבר חלפה. יש בו מרחבים של ירוק וכחול ורוח המסיטה את קווקווי העשב כבציור הגברת עם השמשייה של מונה. השמים אינם רובצים על האדמה אלא ממלאים בחומר צלול את החלל העוטף את הגבעה העשבונית והרוח הנושבת על פני השטח מסיטה את שערה של הדמות מימין, אולי אשה ואולי גבר, המחזיקה מאוורר. זהו מחולל-רוח לניפוח הבלון שכבר התרוקן ואינו נראה בצילום.

בז רטנר, כדור פורח ברוחמה, מארס 2011 | צילום: רויטרס

למרות המאוורר והשיער הסתור ותנודת הירוק, הרוח אינה הנושא המובהק של הצילום הזה אלא הסל שנראה משמאל. זהו פרט המעיד על הגוף השלם, מטונימיה, סל ענקים שכמו כל החפצים המוגדלים גורם לאנשים להיראות קטנים ונחמדים להפליא ומעורר מחשבות על הענק ששכח אותו מאחור. הוא שוכב על צדו. הוא נח. הכל כבר עבר.

כדורים פורחים הם פנטזיה. גילום של המשאלה לעוף. הם תמימים, ילדותיים והרפתקניים. זו הסיבה שמקיואן בחר להוציא דווקא אחד מהם משליטה וזו הסיבה שמארגני פסטיבל "דרום אדום" הזמינו מטס שלם. הם מנותקים מחלוקה לצפוניים ודרומיים.

הם מיועדים לכולם. יש בהם שאר רוח. הם אוניברסליים. וגם הצילום הזה היה יכול להיות מצולם בכל מקום. אפילו האור הישראלי הידוע, החודרני, אינו מסגיר את מיקומו. זהו צילום שבו לא קיימות הנידחות, ההשכחה והחרדה של הדרום. זהו צילום שאין בו גבולות וגדרות ומחסומים, אין בו הפקעה של אדמה ומים, אין בו צחיחות ומגורי קבע שנכפו על נודדים, או אזורים שלמים שהפכו למזבלות בעל כורחם. זהו צילום של משטח ירוק וחומר כחול ואדם ברוח ומאוורר גדול וסל שוכב. זהו צילום שהמביט בו פשוט יחייך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו