בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע בקרנבל של לוצרן

אם חשבתם שהשווייצרים הם אנשים קפוצים וחמורי סבר, תנו מבט בקרנבל של לוצרן

תגובות

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר החלטתי: אני מושך את כל המיליונים שלי מהבנקים בשווייץ. מה הם חושבים לעצמם, שהם ייפרקו כל עול ואנחנו נשתוק?

עד לא מזמן חשבתי שהשווייצרים הם עם רציני של אנשים חמורי סבר, בני אדם מאופקים שחנוטים בחליפת שלושה חלקים עם עניבה תואמת. והנה, עכשיו התברר שמדובר בחבורה של פורקי עול, שמשתוללים ברחובות, שהופכים לילה ליום, שרוקדים, ששמחים, ששותים יין חם, שמנגנים בלי הפסקה, שמתחפשים בלי בושה. אז אצלם אניח את כספי למשמרת? לא יקום ולא יהיה. נכון שהזהירו אותי מראש. אמרו לי שלא אאמין למראה עיני. אך גם לאחר כל האזהרות, חטפתי שוק כאשר ראיתי למה תושבי לוצרן מסוגלים.

מדובר ביום חמישי, שלושה במארס, 04:15. בחוץ שרר עדיין חושך מוחלט אך אנחנו בכל זאת מתעוררים. השמועות אומרות שהקרנבל מתחיל ב-05:00, ומי רוצה להפסיד את יריית הפתיחה.

תוך כדי התאוששות מההשכמה המוקדמת, אני מעיף מבט לעבר החלון, ושם, ברחוב, אני מבחין בחבורות שלמות של לוצרנים, מחופשים למהדרין, צועדים ברגל לעבר מרכז העיר. הבנתי שאנחנו לא לבד, ומיהרנו לצאת לדרך. נראה היה שכל העיר על הרגליים, כאשר מגמת כולם היא הרחוב הראשי שליד אגם לוצרן. שם נעצרנו והתבוננו לעבר המים כמו כולם. אבל למה? מה עומד לקרות? לא היה לנו מושג.

ואז, ב-04:55, ראינו לפתע ספינה מתקרבת אל החוף, שנדמה היה שהיא עולה כולה באש מרוב הלפידים הבוערים שעל הסיפון. כאשר הגיעה למרחק של 100 מטרים מהחוף, בשעה 05:00 בדיוק, נשמע קול נפץ אדיר והספינה החלה להמטיר לשמים זיקוקין די-נור מרהיבי עין, וכולם על החוף מחאו כפיים בהתלהבות, צעקו, שרקו והריעו, כי זה היה הסימן שהקרנבל של לוצרן (פאסנאכט - fasnacht) יוצא לדרך.

מיד לאחר אות הפתיחה, החל ההמון צועד לעבר העיר העתיקה, ואנחנו אחריהם. מדובר באזור קסום, עם כיכרות רבות ורחובות מפותלים, ועם בתים מהמאה ה-15 שחזיתותיהם מקושטות בציורי קיר.

ושם התרחש האירוע: חבורות-חבורות, שכל אחת מהן מונה 20-30 איש מחופשים כיד הדמיון הטובה עליהם, צועדים באופן מסודר, כאשר כל חבורה היא גם תזמורת. יש מי שנושפים בחצוצרה, אחרים בסקסופון, חבריהם בטרומבון ושכניהם בטובה. ומי שלא נושף בשום כלי, מכה בתוף גדול.

אבל לפני שאמשיך בתיאור, אענה כבר כאן לשאלה סמויה שמרחפת באוויר: איך זה שלא קפאתם מקור בלילה של תחילת מארס?

אז היה לנו קצת מזל. השנה לא היה קר מדי. הטמפרטורה ירדה בלילה למינוס 2 מעלות, אך עלתה ביום לפלוס 7, וזה לא דרמטי. העיקר שלא היתה רוח, לא גשם ולא שלג - כך שלא היתה בעיה מיוחדת לעמוד וללטוש עיניים בלוצרנים המחופשים העוברים בסך.

והחבורות לא התחפשו כך סתם, באופן חופשי. כל חבורה בחרה בנושא מסוים אחד והלכה איתו עד הסוף; מאגדות ילדים ועד מחזות אנטי-מלחמתיים, ממסכות לעגניות על נבחרי העם ועד גן חיות פרה-הסטורי. ומדובר בתחפושות מלאות, מכף רגל ועד ראש, עם כל האביזרים והפיצ'פקס הדרושים, כאשר מסכות הענק הגרוטסקיות מכסות את הראש באופן מושלם, כך שאפילו אמהות לא היו מסוגלות לזהות את ילדיהן.

חבורה אחת (של גברים דווקא) התחפשה לאחיות שמסיעות זקנים תשושים בכיסאות גלגלים. הזקנים, שהיו בעצם בובות עם מבע אנושי סובל, ספגו מדי פעם כאפות מהאחיות הרחמניות. הם הסתובבו בטור ארוך ברחובות העיר העתיקה, כאשר לכל כיסא גלגלים מחובר צופר, והאחיות עושות בו שימוש ללא הפסק וכך יוצרות קקופוניה אדירה ומצחיקה.

חבורה אחרת התחפשה לשוטי הכפר. אותו כפרי תמים עם האף הבולבוסי, כאשר לכל אחד בחבורה יש תלבושת אחרת ומסכה שונה, מלאת הבעה של פליאה וטמטום. או, למשל, משפחה שלמה, הורים ושלושה ילדים, שבנו עגלה עמוסה בכלי הקשה ותיפוף תוצרת בית; פח גלי, פח אשפה, סיר גדול, סיר קטן, דלי בינוני, מכל פלסטיק, סכינים ומזלגות, שכולם מכים בהם בעוז. או משפחה אחרת, שהתחפשה לפטריות קטנות (הילדים) וגדולות (המבוגרים). או חבורה נוספת, שהציגה מחזה שלם מבוסס על סרטי ג'יימס בונד, עם כל הדמויות כולן.

בכל פינה בעיר העתיקה התמקמו חבורות שניגנו בעוצמה, ובכיכרות התנהלו הופעות רחוב. כמו למשל, שמונה גברים שהתחפשו לנשים "מלאות" בחיל האוויר השווייצרי, כאשר הם חוזרים מטיסה מאחורי קווי האויב, ויוצאים מהמטוס (כן, היתה גם תפאורה) תוך שהם מציגים מערכון שלם שעושה צחוק מהצבא השווייצרי. והיתה גם חבורה שהתחפשה לשדים ורוחות, ואחרת לביטלס, ועוד אחת לחייזרים, ואחרת לגמדים מהאגדות, וגם לתאומים סיאמיים, ולגנגסטרים, ולדייגים, ולאופנוענים, ועוד ועוד.

ולא היו חסרים גם אינדיווידואליסטים. אחד בודד שהתחפש לרופא נודד, והסתובב כל ימי הפסטיבל כאשר הוא סוחב אחריו עגלה גדולה עם חפצי רפואה - תרופות, אביזרים להשתלה, סכיני ניתוח ומכשיר הרדמה. ואחד אחר שהתחפש לסוחר ירקות, שסוחב על גבו ערימה ענקית של ארגזי ירקות, נקווה שריקים. ומישהו שהתחפש לטייס שקפץ ממטוס, כאשר הוא סוחב אחריו את המצנח בכל רחבי העיר. מה קורה כאן? אין להם שום מגבלת כוח סבל?

והמצעד צעד

לקראת השעה 08:00 (זוכרים? התחלנו ב-05:00) התפזרו רוב האנשים לביתם והעיר חזרה לכאורה ליום עבודה רגיל. אבל אז, ב-13:45, החגיגה חזרה, בדמותו של המצעד המרכזי. ואז גם התברר שמה שראינו בלילה, לא היה אלא רק המנה הראשונה.

היו שם כל החבורות שצעדו בלילה, אך עוד רבות אחרות. הם צעדו וניגנו עם עושר מדהים של תלבושות ותחפושות. היו שם כל אגדות הילדים, כל חיות הבראשית, אסטרונאוטים מרחפים בחלל, אוניות טרופות בסערה, וגם הלוויה שנערכה ליורו.

היתה שם חבורה בת שבעה נגנים שרכבה על אופנוע ארוך. היתה במה נוסעת שעליה בובת האפיפיור שמברכת מלמעלה. היה קטר רכבת שחור כפחם, תזמורת פילהרמונית גרוטסקית, חבורה של חיילים פצועים, מוכים ומלוכלכים, שסחבו אחריהם נגמ"ש שרוף, עם מסכות זוועה של אימה ודם. והיה גם אלוהים שמחזיק בידו אייפד ענק, והוא מצביע עליו ואומר בקול גדול: "אנוכי ה' אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".

ושלא תחשבו שזה הכל. כי בפינות הרחוב היו גם הופעות קטנות, הצגות יחיד ויוזמות מדליקות. משפחה אחת, למשל, אבא, אמא ושתי הילדות, הוציאה לרחוב מכונת זינגר ישנה, והם שיתפו פעולה בתפירת כריות קטנות לכל מי שרצה. האבא חתך את הבד, האמא תפרה את הכרית, הילדה מילאה אותה בנוצות, והילדה השנייה הידקה את הכרית לחולצתך, בעזרת סיכת ביטחון. "למה אתם עושים את זה?" שאלתי אותם, והם ענו בחיוך: "אנחנו רוצים לשמח אנשים, תראה כמה הם מחייכים". ולמה דווקא כרית מחוברת בסיכה? "כי בשנה שעברה עשינו משהו מעץ, והשנה רצינו לשנות".

לפתע מכה בי הברק. משהו חסר כאן. משהו לא תקין בכל המצעד האדיר הזה. היכן השוטרים? היכן פקחי העירייה? היכן המחסומים שלא מאפשרים לגשת? היכן הרמקולים שמחלקים הוראות לקהל? היכן "הבמה המרכזית"? איך זה שכל המצעד הזה זורם כך סתם בלי ניהול מלמעלה? ואיך זה שבעיר קטנה אחת של לא יותר מ-70 אלף איש יש כל כך הרבה יצירתיות, כל כך הרבה דמיון, כל כך הרבה תזמורות? מה זה, כל אחד נולד שם עם חצוצרה ביד?

כמובן שלא התאפקתי וניגשתי מיד לפתרון התעלומה. מתברר שכל החבורות הללו מתארגנות באופן עצמאי לחלוטין. הן יכולות להיות מורכבות מכמה חברים שמצרפים אליהם כמה שכנים וכך יוצרים חבורה. או כמה אנשים שעובדים באותו מקום עבודה. או חברים בחוג או במועדון שמארגנים קבוצה.

אף אחד לא דואג להם. אף אחד לא מממן אותם. הם נפגשים כל שבוע, לאורך השנה כולה, בבית של אחד המשתתפים, או בפינה נידחת במקום העבודה, ושם מארגנים את ההופעה השנתית לקרנבל. הם מחליטים לבד על הנושא, תופרים לבד את התלבושות, בונים לבד את העגלות, וגם מייצרים לבד את המסכות. מהיכן הכסף? כל אחד תורם. והכי מעניין, מדובר בחבורות שמורכבות מבני כל הגילים, גם ילדים וגם סבים וסבתות, מבני 8 ועד 80. כולם משתתפים בחגיגה.

יש כאלה שעובדים יחדיו כבר 40 ו-50 שנה, כאשר המסורת עוברת מסב, לאב, לבן - ואף אחד לא חולם אפילו לפרוש מהחבורה.

ואיך זה שכולם מנגנים? על כך ענו לי שבלוצרן נהוג שכמעט כל צעיר או צעירה לומד נגינה; כינור, פסנתר, חצוצרה או קלרינט. ולכן כאשר החבורה צועדת, אין לה בעיה להצמיד כלי נשיפה לכל צועד. ומי שלא יודע לנשוף, הופך להיות מתופף שמרעיד במהלומותיו את האוויר והחזה.

לעירייה נשאר רק תפקיד קטן אחד: לקבוע את סדר הצעידה. ובעצם יש לה עוד משימה אחת חשובה: לנקות את המדרכות והכבישים ברגע שהמצעד מסתיים. ואמנם כאשר החבורה האחרונה עוברת, מסתערים פועלי הניקיון ותוך שעתיים המסלול מבריק כאילו לא היה קרנבל מעולם.

מלון-איגלו

למחרת, יום שישי, קמנו, הפעם בשעה נורמלית, והנה שקט על פני העיר. פתאום שום דבר לא קורה. אין תופים ואין חצוצרות. הלוצרנים חזרו לעבודה ואנחנו נשארנו עם סימני שאלה. האם הקרנבל הסתיים? מה פתאום. ההפסקה של יום שישי מתוכננת כך שתאפשר ל-17 הכפרים שבסביבה לחגוג גם אצלם בקהילה את הפאסנאכט, וזה בדיוק מה שקרה. לכן ניצלנו את יום השישי לטיולים בעיר ובסביבתה, ויש ללוצרן במה להתפאר גם בלי הקרנבל. הרי היא נחשבת לאחת הערים היפות בשווייץ.

יש את גשר העץ העתיק עם המגדל המתומן שלצדו. יש את הטיילת לאורך הנהר עם המסעדות ובתי הקפה. יש את חומות העיר העתיקה עם שמונה המגדלים. יש את אנדרטת האריה הגוסס שמנציחה את זכרם של מאות חיילי המשמר השווייצרי, שכירי חרב שנהרגו בפאריס במהפכה הצרפתית. יש את גן הקרחונים שמוכיח שאזור לוצרן היה מכוסה פעם בקרחוני ענק. ומי שאוהב אופניים ישנים ורכבות עתיקות מוזמן למוזיאון התחבורה. כך שלא חסר מה לעשות ומה לראות.

ומחוץ לעיר יש את הר טיטליס הנישא, שבראשו מלון-איגלו שכולו חצוב בקרח; המיטות קרח, השירותים קרח, הקירות קרח, המסעדה קרח, הבר קרח וכך לעולם לא צריך לקרר את הוודקה. ואיך ישנים? בשק שינה. ואיך מתרחצים? ב"ווירפול" עם מים חמים - אבל בתוך חדר אמבטיה עשוי קרח.

ואז מגיע יום שבת והקרנבל מתחדש. את חלק מהמשתתפים אנחנו כבר מכירים מיום חמישי, אך יש גם משתתפים חדשים שמופיעים עם תלבושות חדשות ותזמורות חדשות, והם צועדים וחוגגים - מצהרי היום ועד חצות.

אפשר בלי סקי?

ביום ראשון שוב הפסקה, ושוב לטובת הכפרים שמסביב. לכן החלטנו שגם לנו מגיעה הפסקה, ואותה ראוי לעשות במקום הכי יפה בשווייץ: הר היונגפראו שמדרום לאינטרלאקן. מה יש, רק צעירים יכולים לעשות סקי?

הדרך מלוצרן לאינטרלאקן ארכה כשעה בכביש שחוצה הרים במנהרות ארוכות וגם מטפס על רכס אחד שמשום מה לא זכה למנהרה. הנוף מאינטרלאקן הוא בין היפים בעולם. זו עיירה שממוקמת בין שני אגמים בצבע טורקיז, כאשר מעליה מתנשאות שלוש הפסגות של היונגפראו. הגבוהה ביניהן מגיעה ל-4,158 מטר. אפשר להגיע לפסגה, אך אנחנו לא ממש מטפסי הרים. לעומת זאת ניתן להגיע כמעט עד לפסגה, בעזרת רכבת.

את מסילת הרכבת הניחו השווייצרים כבר ב-1912, לאחר 16 שנות עבודה ו-3,000 פועלים, כאשר החלק האחרון חצוב כולו בתוך ההר. יש מקומות שבהן הרכבת עולה בשיפוע של 25%, כך שהיה צורך ברכבת שיניים, כדי למנוע החלקה מסוכנת. פעם, לפני 20 שנה, כאשר טיילנו בשווייץ, רצינו לעלות ליונגפראו, אבל כשהגענו לקופת הכרטיסים, זרקה לנו המוכרת מחיר כה דמיוני עד שנהדפנו לאחור מרוב תדהמה, והסתפקנו בזריקת מבטים עורגים לפסגה המושלגת.

הפעם החלטנו לבצע חוויה מתקנת. ניגשנו לאשנב, ביקשנו שני כרטיסים, קיבלנו ושילמנו. אז נכון שמחירם של שני הכרטיסים דומה למחירו של כרטיס טיסה אחד לשווייץ (136 יורו האחד), אך איך נבצע חוויה מתקנת בלי להשקיע?

הנסיעה בכל כיוון אורכת שעתיים, כאשר אתה מחליף בדרך שתי רכבות במעלה ההר. שם למעלה אתה מרגיש על פסגת העולם. הנוף מטריף, הקרחונים מאיימים, ויש גם מרכז מבקרים עם כל מיני אטרקציות, כולל מערת קרח שנראית שלא מהעולם הזה ו"ספינקס" שהוא בעצם נקודת התצפית הכי גבוהה באתר: 3,571 מטר. תחנת הרכבת עצמה ממוקמת בגובה של 3,454 מטר, "תחנת הרכבת הגבוהה ביותר באירופה", אומרים השווייצרים בגאווה.

אבל בדיוק שם אתה נתקל בנקודת התורפה של המקום: האוויר הדליל גורם לחלק מהאנשים הרגשה רעה.

אייזק ניוטון צדק

בדרך חזרה מההר התברר שאנו ממש קרובים לאתר הסקי המפורסם ביותר בעולם, העיירה היפהפייה "גרינדלוואלד" שנמצאת על הדרך ליונגפראו. היא ממוקמת בין כמה הרים נישאים, בגובה של 1,034 מטר, כאשר ממנה יוצאים מסלולי סקי לכל עבר. המפורסם ביניהם הוא המסלול המוביל למניליחן, בקרונות תלויים שעולים עד לגובה של 2,230 מטר. אז מדוע שלא ניכנס לאחד הקרונות?

אלא שרגע לפני העלייה נזכרתי בכמה ידידים שהחליטו לבצע פעלולי גלישה כאלה ואחרים, אך חזרו לתל אביב בכיסא גלגלים עם ירך שבורה או עם זרוע מגובסת. נזכרתי גם בעובדה הפעוטה שאני ממש לא יודע לעשות סקי.

אבל השווייצרים מוכנים גם לתיירים מוזרים כמוני. הם המציאו מין מזחלת שלג אישית, עשויה עץ, שבבסיסה שני פסי מתכת שמחקים את פעולת המגלשיים. הגולש הנרגש מתיישב על המזחלת, שולח את רגליו קדימה, ואוחז בחוזקה בחבל שקשור לראש המזחלת, וטס קדימה. הוא לא שולח את רגליו כך סתם, כי הרגליים משמשות הן כדי להאט את מהירות הגלישה, והן כדי להסיט את המזחלת שמאלה או ימינה. נעיצת רגל שמאל בשלג מסיטה את המזחלת שמאלה ונעיצת רגל ימין פועלת לכיוון השני. כל זה נשמע די קל, עד שאתה מתיישב על המזחלת ומבין שאייזק ניוטון צדק.

כוח הכובד מטיס אותך למטה במהירות שהולכת וגוברת, ואם לא השכלת לבלום ולהאט כבר בהתחלה, מובטח לך שתוטל לצד הדרך כבר בפנייה הראשונה. כל טירון עובר את החוויה, עד שהוא לומד להשתלט על מזחלת המוות השווייצרית. אבל זה כיף, וזה גם הדבר הקרוב ביותר לסקי אמיתי.

בחזרה לעיר הגדולה

אבל עם כל הכבוד לשעשועי שלג, באנו כדי לדווח על קרנבל התחפושות בלוצרן, ולכן מיהרנו ביום שני בערב לחזור לעיר "הגדולה". באותו יום שני, מבצעים השווייצרים מעשה די מוזר. הם חוזרים כמעט במדויק על אירועי הפתיחה של יום חמישי. הם עושים "פתיחה מחודשת" לקרנבל, ושוב ב-05:00 בבוקר, וממשיכים לחגוג לאורך כל היום. ב-13:45 הם חוזרים על המצעד של יום חמישי, כאילו אומרים: מי שלא הספיק, שיבוא היום. אחר כך נמשכת החגיגה בתוככי העיר העתיקה, עד חצות.

למחרת, יום שלישי, ב-14:30, מתקיים מצעד הילדים; עם חבורות ילדים מחופשים, תזמורות ילדים, הופעות ילדים ומאכלי ילדים.

בערב, ב-19:30, מגיע "הגרנד פינאלה". זהו מצעד הנעילה הגדול עם כל המשתתפים כולם. הרעש וההמולה מגיעים לשיא, בובות הענק נראות גדולות מתמיד, וכך גם התחפושות המושקעות והמסכות מלאות ההבעה. תזמורות כלי הנשיפה והתופים מגבירות את הקצב, והן מנעימות את הזמן לחוגגים עד 04:00 ביום רביעי, שעת הנעילה.

גם ישו בתמונה

אותו יום שלישי, לפני סיום הקרנבל, נקרא "יום שלישי השמן". הוא נקרא כך משום שזה היום האחרון שבו מותר לנוצרים מאמינים לאכול בשר. ומשום שבשר הוא שמן מטבעו, שלא לדבר על נקניקים, נקרא אותו יום "יום שלישי השמן".

הרעיון הוא שלאחר שאתה צובר קצת שומן באותו היום, אתה נכנס למחרת ("יום רביעי של האפר") לתקופה של 40 יום שבה אסור לך לאכול בשר, עד ל"יום שישי הטוב" שלפני הפסחא, שחל ממש היום. וכל זאת כדי לסמל את הסבל שעבר על ישו. מכאן גם נובע הפירוש למילה "קרנבל", שאיננה אלא "סוף לבשר". תודו שלא ידעתם.

לכל חגיגת תחפושות יש מסורת ארוכה בקרב העמים. כך גם פורים שלנו. זה עונה על הצורך שקיים בכל בן אנוש: להשתולל, לשנות, לפרוץ גדר, להתחפש לכל המאוויים הנסתרים, להשתכר ולשמוח. כי הרי בשאר ימות השנה אנחנו חיים בכלא גדול אחד של "נורמטיביות".

הצווים החברתיים כובלים אותנו, לכן בא ה"פאסנאכט" וגם הפורים, והם מאפשרים לנו לברוח קצת מהכלא. ומי אם לא השווייצרים (וכמובן גם אנחנו) זקוקים לבריחה שכזו.

ברגע שהבנתי זאת, חשבתי שנית על הצהרתי בתחילת הכתבה. אולי בכל זאת לא אמשוך את המיליונים שלי מהבנקים בשווייץ? הרי בסך הכל הלוצרנים רק התחפשו, רק ניגנו, רק השתוללו ורק שמחו בחופשה הקצרה שלהם מהכלא. עובדה שבתום הקרנבל, הם חזרו להיות השווייצרים המאופקים, המחושבים, השמרנים, שוודאי ישמרו הכי טוב בעולם על הכסף שלי. אז החלטתי סופית. אני משאיר להם את המיליונים.*



הקרנבל של לוצרן. חבורות-חבורות מחופשות, כאשר כל חבורה היא גם תזמורת


צילומים: נחמיה שטרסלר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו