בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שחקני תיאטרון "גשר" נסעו לשלג של מוסקבה כדי לעשות הצגות בעברית

20 שנה אחרי שעלו ארצה והקימו פה תיאטרון, אנשי גשר חוזרים למוסקבה, להציג בה בעברית, ולסגור מעגל בשלג. מסע חורפי

תגובות

"תתכוננו לעיר מכוערת", אומר רועי חן, מומחה לענייני מוסקבה, לפני שעולים לטיסה. למראה ההפתעה והאכזבה על פניהם של חברי הלהקה הצברים, הוא מוסיף בעידוד: "אבל הכל יכול לקרות". "כמו מה?" שואל יובל ינאי בחשד. "רצח. שוד. תקרית אנטישמית", משיב חן בחיוך רב חסד.

לפני כחודש נסעה קבוצה מתיאטרון גשר להציג במוסקבה את "שש דמויות מחפשות מחבר" (מאת לואיג'י פירנדלו, עיבוד: רועי חן, בימוי: יבגני אריה). המחזה עוסק בחזרת תיאטרון שלתוכה מתפרצות שש דמויות "מהחיים", שדורשות שמישהו יכתוב אותן לבמה. ההצגה הוזמנה לפסטיבל "מסכת הזהב" ברוסיה, אירוע תיאטרלי יוקרתי שבמסגרתו מועלות ההצגות המובחרות ביותר של השנה.

זו לא הפעם הראשונה שתיאטרון גשר מציג במוסקבה - עיר המולדת של מייסדיו ורבים משחקניו הוותיקים. ובכל זאת, יש משהו חגיגי בנסיעה הספציפית הזאת: 20 שנה בדיוק חלפו מאז שיבגני אריה וקומץ שחקנים ותלמידים שהגיעו איתו ממוסקבה הציגו בבימרתף בתל אביב את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", וקבעו רף חדש של סטנדרטים ואיכות לתיאטרון הישראלי. מאז הפך תיאטרון גשר ליצור כלאיים מופלא; ההצגות דוברות עברית, אך הבמאי הראשי והמנהל האמנותי יבגני אריה - שכבר הפך לדמות אגדית גם בישראל וגם ברוסיה - אינו דובר אותה. גם רועי חן הוא תופעה מיוחדת במינה, מעין מולקולת מראה של התיאטרון עצמו: בן למשפחה מרוקאית וסמך-טיתניקית, שהתאהב בספרות הרוסית בנערותו, למד רוסית בכוחות עצמו והפך, בין השאר, למתרגם מחונן מרוסית ובשנים האחרונות גם לדרמטורג בתיאטרון גשר.

אנחנו נפגשים במיניבוס ההסעה לשדה התעופה, באישון לילה. חן מתבדח כשהוא מתאר את היום העמוס שעבר עליו ואת שיחת הטלפון שערך עם אריה, ששאל אותו: "אתה זוכר משהו מההצגה? מי זה פירנדלו בכלל?" השחקנית נטע שפיגלמן מציגה את המגפיים היפים שקנתה לכבוד הנסיעה ומצהירה שקנתה זוג נוסף, של מגפי סקי, כדי לשרוד בקור המוסקבאי הנודע לשמצה. השחקן יובל ינאי מצהיר כי הצטייד בביגוד תרמי מכף רגל ועד ראש - תחתונים, גרביים, גופייה וגטקס. אמצע מארס בבירה הקפואה זה עסק לחשוש ממנו. חן מציין את הבויאבז של מסעדת ז'ן-ז'ק במוסקבה כמנת דגל שיש לשאוף להגיע אליה במהלך המסע.

ברחבי נמל התעופה הלהקה מתחילה להתקבץ לאט-לאט. אנשי צוות, פועלי במה, אנשי הנהלה ושחקנים: לוסי דובינצ'ק אוחזת ביד אחותה בת העשר שני (שמשחקת בהצגה), ישראל סשה דמידוב, נטשה מנור, אורי יניב, אלון פרידמן, משה איבגי, ליליאן רות חיילובסקי ובנה הצעיר שון, יבגני טרלצקי. מתחם ההמתנה לבורדינג מתחלק לשניים: בצד אחד - אנשי תיאטרון גשר. יניב וינאי משחקים שבץ-נא באייפון, איבגי שקוע בקריאת הספר "אלוהים אינו גדול - איך הדת מרעילה את העולם" של כריסטופר היצ'נס. בצד השני - קבוצת נערות יהודיות-אמריקאיות מקשיבות לשיעור ספונטני של רב מלא מרץ, באנגלית רוויית יידיש.

לפתע מתקרב אל אנשי התיאטרון במבט נזעם רומן קבטנר, המנהל האדמיניסטרטיבי - אדם טוב מזג בדרך כלל - מלווה באשתו לאורה ובכלבה סנדי, שמשחקת את הכלב צ'כוב בהצגה. "מה זה הקשקוש הזה, שכולכם עוברים צ'ק אין מתי שבא לכם ולא מחכים שאני אחלק לכם את הכרטיסים באופן מסודר?" הוא רושף. "אני צריך לדאוג אם כולם הגיעו כמו איזה גננת?" חברי הלהקה ממלמלים תירוצים והתנצלויות.

הטיסה עוברת בנמנום המתבקש. הנחיתה מלווה במחיאות כפיים, מעשה אנכרוניסטי שעדיין מחמם את הלב איכשהו, פועל יוצא כנראה של קבוצת הנערות האמריקאיות. שדה התעופה דומודדובו מפתיע בתחילה באווירה הבינלאומית שלו - שלא כשדה התעופה שרמטיבו, הזכור לי מטיסות קודמות למוסקבה, הוא מרווח, מואר, שקט. ההגעה לביקורת הדרכונים מטשטשת קצת את הרושם הזה, כשתורים גדולים משתרכים לפני הדלפקים המועטים. לוסי דובינצ'ק, עדיין אוחזת ביד איתנה בזרוע אחותה הקטנה, ממלמלת שזה מזכיר לה קצת את השואה. זאת הפעם הראשונה של שני במוסקבה (וברוסיה בכלל), ובמידה מסוימת גם של לוסי עצמה, מאז שעלתה: "הייתי פה לפני כמה שנים לצורך צילומי סדרה", היא אומרת, "אבל הייתי סגורה באולפן ולא ראיתי מטר ממוסקבה".

כשמגיע תורי לגשת לדלפק, השוטרת כמעט לא מסתכלת עלי. אני פונה אליה ברוסית עם מבטא משונה של צברית, בת להורים מהעלייה של שנות ה-70. הפקידה מקרבת אלי פתקית באצבעה. זו מתגלה במבט מדוקדק יותר ככרטיס ביקור של פסיכולוג. כשאני מספרת על כך לחברים בלהקה, אני זוכה לפרצי צחוק ומישהו מסכם בעליצות: "היא בטח התבלבלה וחשבה שאת מרגלת, וזה איזשהו קוד דיפלומטי". אם ככה, היא לא כל כך טעתה בעצם, אני חושבת לעצמי בשקט.

הרושם הנעים והקוסמופוליטי של שדה התעופה מתעמעם לחלוטין באולם איסוף המזוודות: חלל קלסטרופובי, צפוף, חשוך ונמוך תקרה להתמיה, והמזוודות מבוששות להגיע. "יש פה תחושה של סוף העולם, משהו אפוקליפטי שמנקז הכל לתוכו", אומר איבגי ברוגע ממושבו על אחת המדרגות. זוהי הפעם הראשונה שלו ברוסיה. אריה מסכים איתו בהינד ראש.

סוף-סוף משתחררות המזוודות, ומתברר שרק התיקים שלי ושל אריה חסרים. בעוד אני מדמיינת בחשש את הימים העגומים שהולכים לעבור עלי במחיצת אותו סוודר מגרד, צצות האבידות והלהקה מוכנה להפליג אל נבכי מוסקבה רבתי. "כולם פה?" צועק קבטנר וחברי הלהקה מהנהנים. "לא, ככה זה לא טוב", פולט ויקטור סוקולוב, מנהל הבמה והשחקנים למוד הסבל, ומתחיל לספור את הנוכחים.

באוטובוס מחכה על כל מושב שקית של הפסטיבל, עם תוכנייה, פנקס רשימות, תג ושוקולד. "לא פייר, הכל ברוסית", רוטן אלון פרידמן. קבטנר שב ומדגיש את הסכנות שבהסתובבות עצמאית ברחבי מוסקבה: לא ניתן להשתמש בשירותים של המטרו ללא ידיעת רוסית. הוא שב ומבקש: "בלי אלתורים, בבקשה". פרידמן אומר לעצמו בשקט כמה מילים ברוסית מושלמת. "מה זה?" אני מגיבה מיד. "בכל זאת שמונה שנים בתיאטרון, לומדים משהו", הוא עונה בקריצה.

מוסקבה היא עיר פקוקה באופן שערורייתי, מכוסה בשלג אפרפר של סוף החורף, ומכל עבר ניבטים שלטי רחוב עצומים, מסכי פרסום דיגיטליים ומודעות מהבהבות. אני חוטפת בחילה מהרעש הפרסומי ועוצמת את עיני העייפות. חברי הלהקה הצעירים צוהלים במושבים האחוריים, ואילו המבוגרים יותר בוהים מהחלון או מנמנמים. חן שולף את המפוחית שלו ונושף בה בעוז, במרץ בלתי נדלה, ושני דובינצ'ק חוזרת לסיבוב מלא ונוסף בין כל מושבי האוטובוס, מציגה לראווה את השן שנפלה לה.

כנסיית עץ עם כיפות בצלים מסורתיות באמצע הדרך סוחטת אנחות התפעלות מצברים ורוסים כאחד. "איפה בתי הכנסת?" קורא דמידוב בהרמת גבה אירונית. הלנה מרזינובסקי, המאפרת, נהנית במופגן מהנופים המושלגים: "כבר שכחתי מה זה..." היא אומרת. אחד מאנשי הצוות מפטיר: "אני מעדיף את הנופים שלנו". "למה אתה מתכוון, להרי אוראל?" שואלת הלנה בעוקצנות. "לא, לתל אביב", הוא מחזיר ביובש.

סוף-סוף מגיעים למלון הולידיי אין ברחוב סושבסקיי ואל (אחד מחמשת מלונות הרשת במוסקבה, רק ללמדכם על גודלה של העיר הזאת). הוא ממוקם בטבעת הכבישים השלישית, כלומר כמעט במרכז, במונחים מוסקבאיים.

את הלהקה פוגשים אנשי גשר שהגיעו יממה קודם: לנה קרינדליין, מנכ"לית התיאטרון ואחת ממייסדיו, יחד עם בנה סאשה, קולנוען שמתפקד כמתורגמן בתיאטרון ומצלם בימים אלו סרט דוקומנטרי אודותיו, וגם סווטלנה דמידוב, אשתו של סשה ושחקנית התיאטרון, שהגיעה הפעם על תקן מתרגמת ההצגה באוזניות הצופים. איתה מקביל את פני אביו בנם עמנואל, נער נעים סבר וארוך גפיים שמשמש כראש כנופיית הקטינים, הכוללת אותו עצמו, את שון חיילובסקי ואת שני דובינצ'ק. יחד איתם מפציעה סבתן של הדובינצ'קיות, לודמילה, שהגיעה מאזור נובגורוד (המרוחק יותר מעשר שעות ברכבת) כדי לשמש כאפוטרופוס נוסף לנכדתה הקטנה שני.

בערב, ליד דלפק הקבלה, ניגש אלי בחור מסוקס ושואל אותי אם אני מהקבוצה של גשר. "אני המאבטח המקומי שלכם", מבאר האלמוני ברוח טובה. "אני פשוט אשב פה, ואם מישהו מעליב מישהו מכם, מיד תפנו אלי", הוא מוסיף בקול מעודד. אני מיד נתקפת חששות.

להתראות, לנין

"כולם אומרים: הקרמלין, הקרמלין. מכולם שמעתי עליו, אבל אף פעם לא ראיתי אותו בעצמי. כמה פעמים כבר (אלפי פעמים), עם הראש בעננים מרוב שתייה, או הרוס עד העצם למחרת, עברתי את מוסקבה מצפון לדרום, ממערב למזרח, מקצה לקצה, רובע אחרי רובע - או סתם בערבוביה - אבל את הקרמלין לא ראיתי אף פעם".

("מוסקבה פטושקי", ונדיקט ירופייב, תרגום: נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, 1994)

הבוקר הראשון במוסקבה מתחיל בארוחת הבוקר. בנוסף על ההיצע הרגיל של בית מלון מכובד, פה מוצעים גם בליני מסורתיים (מעין פנקייקס), דגים מעושנים ומלוחים לרוב, וליד מיחם הקפה הסטנדרטי יש גם סמובר חשמלי כסוף ואלגנטי.

אריה שואל את איבגי אם הספיק לראות משהו ממוסקבה. "בעיקר שלג חום", עונה איבגי. "גם לא תראה", מבטיח לו אריה. "אין מוסקבה. לא נשאר ממנה כלום". לאחר הרהור נוסף הוא אומר: "אולי בכל זאת היום תראה משהו", כשהוא מתייחס לסיור התיירותי שרוב השחקנים מצטרפים אליו בשעה 11. "אתה מתכוון מה שנשאר אחרי פוטין?" שואל איבגי את אריה בקריצה, וכשאריה מחייך חיוך עצוב של "כמובן", איבגי מביט סביב בחשש מוגזם בכוונה ומוסיף: "או שאסור להגיד דברים כאלה?" החיוך על פניו של אריה מתרחב כנענה להתגרות קדומה יותר והוא אומר: "אני לא מפחד משום דבר. ואתה?"

הסיור במתחם הקרמלין מתגלה כמעניין ביותר. המדריך אלכס, יליד רוסיה המנהל את הסיור בעברית, שופע עובדות ואנקדוטות היסטוריות, והשמש מאירה ומחממת את האיברים שקופאים באזורים מוצלים. לנה קרינדליין מספרת לי ש-30 שנה היא גרה במוסקבה ומעולם לא היתה בתוך הקרמלין, "אולי בטיול של בית הספר". גם ליליאן רות חיילובסקי, אשה אצילית, שקטה ויפה, אומרת חרש כי מעולם לא היתה כאן. אני מזכירה לה את ההתחלה של הספר הקאנוני "מוסקבה פטושקי", שבה מתוודה המחבר כי מעולם לא ביקר בקרמלין. ככל דוברי הרוסית, היא מתקשה להאמין כי קראתי אותו בעברית, ובכלל - שקוראים שרוסית אינה שפת אמם מסוגלים בכלל להעריך את היצירה הספרותית הזאת. אני מבטיחה לה בחום שנילי מירסקי תירגמה את ירופייב בצורה גאונית ממש, ושגם צברים רבים מתייחסים ליצירתו כאל ספר פולחן. חיילובסקי נאנחת ומתחייכת. "נו, העיקר שנהנית כשקראת אותו", היא אומרת, ובקולה עדיין פקפוק מסוים.

ההליכה במתחם הקרמלין נינוחה, אם כי קיים איסור חמור לרדת מהמדרכה. כל חריגה ממנה נתקלת מיד בצעקות מפי השומרים. "למה אסור לרדת?" מנסים לברר החברים הנאיבים יותר שבקבוצה. "ככה. אסור וזהו", מתקבלת התשובה מפי ילידי רוסיה.

שני דובינצ'ק מנהלת מלחמת כדורי שלג בכל מטרה אפשרית. לוסי מגלגלת עיניים ואומרת: "יש סיכוי טוב שאני אשתגע בקרוב". כשהיא נשאלת מדוע, היא מנידה את מבטה אל סבתה, מייצגת נאמנה של הסבתא הרוסייה האופיינית, שמביעה את אהבתה הגדולה לנכדותיה בהתרעות בלתי פוסקות להתעטף היטב. הכיכר האדומה נחצית במהירות - אין זמן להתפעל מגופתו החנוטה של לנין - והלהקה מתאספת לצילום מסורתי על רקע קתדרלת ואסילי הקדוש, הסמל הידוע ביותר של מוסקבה.

משם ממשיכים לבית כנסת שהוא גם מוזיאון, יד למורשת היהודית ולשואה, הממוקם בהר ההשתחוות של מוסקבה, לצד מסגד וכנסייה. גברת מהממת בחליפה שחורה-כסופה, הנראית מוכנה ככל האפשר לחתונה רעשנית ביותר, היא המדריכה כאן, בעברית עם מבטא של אחת הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר. היא עוברת בקצב מסחרר על מוצגי המוזיאון להיסטוריה יהודית ברוסיה ולבסוף מודיעה: "ועכשיו נרד לאולם השואה. בבקשה לחיות בשכירות". גבות מופתעות מתרוממות, ורק המדרגות המפותלות מסבירות את הוראתה המקורית: בבקשה להיות בזהירות. עליצות כללית שנכבשת אך בקושי משתלטת על הלהקה, ואפילו אולם השואה לא מסוגל להשביתה. המדריכה, מצדה, מגבירה את הקצב כשהיא מקפידה להזכיר מדי 30 שניות שהשואה היתה "זמן קשה מאוד ליהודים". כשניכר כי ביקור הבזק הגיע אל תומו, מסכם המדריך שלנו אלכס: "תודה רבה ללודמילה". היא מהנהנת בחיוך קפוא ומתקנת: "נטשה". אלכס מתנצל ומיד מציע לנוכחים: "מי שצריך, השירותים משמאל". "מימין", מתקנת נטשה באותו חיוך קפוא ויורדת מהבמה.

בדרך לבית המלון, מזכירים החברים לרועי חן את מסעדת ז'ן-ז'ק, שעל מרק הבויאבז שלה התפייט בדרך לנמל התעופה. "זה ממש פה קרוב", מפטיר חן, וצעקת "עצור בבקשה!" מהירה עוצרת את האוטובוס. לוסי תולה מבט שואל בסבתה. "אולי אני ושני בכל זאת נלך למלון?" שואלת סבתא לודמילה, שכנראה נקעה נפשה מסיורים קבוצתיים. "איך שאת רוצה, סבתא'לה", עונה בחופזה לוסי ומתחמקת במבטה מניסיונה הנואש של שני להשתחרר מלפיתת הסבתא. הדלתות נסגרות על פניה המאוכזבות של הילדה, ולוסי משחררת אנחת רווחה. ברור שהיא מותשת מחלוקת הקשב הבלתי-פוסקת בין אחותה הקטנה וסבתה המבוגרת, אליהן היא מתייחסת בחום רב ובתשומת לב עדינה רוב הזמן.

החבורה רעבה, והבויאבז נזנח לטובת מסעדה סינית קרובה. עד מהרה כולם ישובים, והשיחה זורמת בניחותא. דובינצ'ק מזכירה איזו ידיעה ששמעה עליה בחדשות, על רצף של נערות שמתו מהתקף לב, שהמשותף לכולן היה כי הדבר קרה זמן קצר אחרי שהתנשקו בפעם הראשונה. איבגי מספר על סוגיה ממסכת סוטה, של מבחן המים המרים שנעשה לאשה נואפת על מנת להוכיח את חפותה או אשמתה. הוא מסכם, ולא בפעם האחרונה, כי כל הרעות החולות בעולם נובעות מהשימוש הקלוקל בדת, שהכתיב לאורך ההיסטוריה עריצות, בערות וייאוש. ברקע מזמזמת מוזיקת המעליות של ערוץ האופנה המשודר במסך ענק על הקיר.

מהמסעדה לבית המלון חוזרים במטרו. זאת שעת השיא - מה שאומר שמיליוני אנשים מתרוצצים כאן; כל בלבול או השהיה עלולים לעלות בהליכה לאיבוד ובאיחור לאוטובוס ההסעה לתיאטרון הסטודיו של פומנקו, שבו אמורות להתחיל בעוד שעה קלה החזרות.

רומן רוסי

האב: "אדוני, אנחנו נולדנו בשביל לעלות על הבמה". הבמאי: "אבל אתם לא שחקנים, נכון?" האב: "לא, התכוונתי שנולדנו שיעלו אותנו על הבמה..."

("שש דמויות מחפשות מחבר", לואיג'י פירנדלו, עיבוד ונוסח עברי: רועי חן)

השעה חמש וחצי בערב. עם ההגעה לתיאטרון פומנקו, מהתיאטראות המתקדמים בסצנת התיאטרון התוססת והענקית של מוסקבה, השחקנים חומקים מיד לחדרים שהוכנו להם. פועלי הבמה דופקים מסמרים אחרונים, וניכר כי המתח גואה. אני נכנסת לחדר ההלבשה שחולקים פרידמן ואיבגי. פרידמן מצביע על שולחן האיפור שלו ואומר: "אני בטוח שזה חדר של דיווה. יש פה בקבוק בושם מהודר, חבילת קלפים, סיגריות דקות וגם טלפון ביתי, שאפשר יהיה להתעדכן בהפסקה". סשה דמידוב מתראיין לתחנת טלוויזיה מקומית בחדר הירוק. לאורה קבטנר יושבת בנחת עם הכלבה סנדי, שזוכה לליטופים וחיבובים מכל מי שעובר.

אני עוברת לאולם התיאטרון המוחשך ומתיישבת מאחורי אריה וחן. אריה מדבר עם שחקניו באנגלית וברוסית, וחן מתרגם כשצריך.

החזרה מתחילה. יבגני טרלצקי נכנס לבמה הריקה. "לא! לא!" צועק מיד אריה. ארבע פעמים מנסה טרלצקי לבצע את הכניסה שלו, ובכל פעם אריה מפסיק אותו בהוראה אחרת. פעם אחת המסך לא במקום הנכון, בפעם השנייה התאורה לא מספקת, בפעם השלישית הוא מעיר על התזמון ובפעם הרביעית הוא קורא לאיש הסאונד. 40 שניות לתוך זמן ההצגה, וביעף עברו להן כבר 40 דקות של חזרות.

אריה מדליק סיגריה בסיגריה (במקום שבו אף אחד אחר לא יעלה בדעתו לעשן), מגוון מדי פעם בכמה יניקות מהמקטרת, שואג, מקלל, פונה בשמות חיבה, מגדף, מפציר, משכנע ומפסיק את השחקנים כל כמה שניות. בתחילה אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שהשמועות על הרודנות שלו מתונות מדי, אך לאט-לאט אני מבחינה שכל הערה שלו מדויקת בצורה מפחידה ממש. הוא חי כל דמות, כל פנס תאורה, כל רחש, כל אביזר על הבמה, בכל רגע ורגע. הוא בשליטה מלאה במדיום, ועל כל נים ונים של התהליך.

לצד ביטויי כעס וצעקות, הוא גם קשוב ורך. לכל שחקן ולכל איש צוות יש לו שם חיבה או קיצור אוהב, והוא מקשיב לשחקנים במלוא הרצינות, מגיב באופן ענייני ומנהל דיאלוג בלתי פוסק. כשנדמה לו שאין מבינים אותו, הוא עולה לבמה ומדגים איך הדברים אמורים להיעשות.

החזרות מהלכות עלי קסם. העבודה השחורה אמורה היתה לטשטש את הקסם של אמנות התיאטרון, אבל למעשה היא מעצימה את קו התפר המסתורי שבין המציאות לאמנות. הקטיעה של רצף ההצגה היא בלתי פוסקת - השחקנים מיטלטלים בין שאלות, חזרות שבות ונשנות על אותן הרפליקות והתנועות, הוראות הנזרקות בבליל מטורף של רוסית, עברית ואנגלית, ובין הדרמה והקומדיה של הדמויות והאופי הארס-פואטי של ההצגה. אלון פרידמן ונטשה מנור משחקים דמויות של שחקנים משועממים וגם משתעממים לפעמים בתור השחקנים האמיתיים שהם. כשדמותה של מנור אמורה להיכנס באיחור לבמה, היא מאחרת פתאום בעצמה. זה גורם להתקף-זעם אצל אריה וצחקוק מלא הערכה לאירוניה של המציאות מפי חן.

מדי פעם נשמע מאחורי הקלעים קולו הסבלני של סוקולוב, מנהל ההצגה, המסביר לאריה מדוע עדיין שבות וצצות בעיות טכניות מסוגים שונים. בסיטואציה הזאת הרוסית מתפקדת כשפת הפונקציונליות והמציאות בעוד שהעברית מתפקדת כשפת התיאטרון והאמנות. אי אפשר שלא להרהר בשלל הסתירות שמתקיימות בתוך התופעה הייחודית הנקראת תיאטרון גשר: חבורה המורכבת מרוסים לשעבר וצברים, שמגיעה לעיר המולדת של מייסדיה כדי להציג בשפה זרה, שפה שאותה הבמאי אינו דובר וששחקניה הוותיקים דוברים אותה במבטא של ילידי המקום.

השעה 12 מגיעה. וכמו באגדת סינדרלה, כולם מתפרקים מתלבושותיהם באחת. עולים להסעה, ולא חולפות עשר שניות של נסיעה והאוטובוס מלטף בחריקה ג'יפ חונה. הנהג יוצא החוצה לבדוק את הנזק, וטוען ביבבה שאין דרך הנדסית המוכרת לאדם שתחלץ את האוטובוס שלו מהרחוב הצר בלי לפגוע בכלי רכב נוספים ובכלל. מישהו מדווח שהוא אף פרץ בבכי.

כולם מתגייסים לפנות את תלוליות השלג שחוסמות את היציאה מהרחוב והנהג, עדיין אחוז שיהוקי בכי אחרונים, מסיע בפנים נעלבות את האוטובוס לכיוון בית המלון.

כשהאוטובוס מגיע ליעד, חברי הלהקה המותשים מתיישבים בלובי ומזמינים קלאב סנדוויץ' ובירה. כשעה אחרי, מגיעות המנות, אולי כי הנערה במדים שמתרוצצת אנה ואנה בלובי משמשת בו זמנית כמלצרית רום-סרוויס, כמוזגת בבר הלובי וכנערת שליחויות של הקבלה.

בזמן שהשחקנים מנקרים את הצ'יפס שלהם, שהספיק להתקרר כהוגן, נקשרת שיחה קלה על מוסקבה. "כל העיתונאים פה שואלים אותי איך ההרגשה להגיע להופיע כאן", אומר אריה. "ואני עונה: גרועה. אני לא סובל את מוסקבה. הם לא מסוגלים להאמין שאני לא אוהב אותה בכלל". רק חודש וחצי לפני כן, עלתה ההצגה בבימויו "שונאים, סיפור אהבה" על פי ספרו של יצחק בשביס זינגר, בעיבודו של רועי חן, בתיאטרון הסוברמניק המוסקבאי. השתתפה בה אחת השחקניות העסוקות והמצליחות ביותר ברוסיה כיום, צ'ולפן חמטובה, וזכתה לביקורות יוצאות מגדרן בעיתונות הרוסית.

השעה מאוחרת מאוד, ויום המחרת יהיה עמוס מאוד. החשבון שהוזמן מבושש להגיע והשחקנים מתחילים להירדם על כורסאותיהם.

וודקה ובורשט

במאי: "בסדר, בסדר, אבל לאן זה מוביל כל זה?" האב: "לדרמה שלנו". במאי: "לדרמה?" האב: "דרמה יש לכל אחד, לא משנה אם נולדת גבר או אשה, או דמות". במאי: "ותן לי לנחש - אתה נולדת דמות".

("שש דמויות מחפשות מחבר")

הגיע יום ההצגה הראשונה מתוך שתיים. החזרות מתחילות מוקדם מהמתוכנן וממשיכות באותה אינטנסיביות כביום הקודם. אני מחליטה להביא תועלת והולכת לברר את הסיסמה לרשת האלחוטית של התיאטרון. פקיד קבלה שאנן טוען שלא צריך סיסמה. אני מתעקשת שכן. הוא מתקשר למישהו אחר, מסביר את המצב. נותן לי את השפופרת. קול חשדני מתחקר אותי: לאן אני שייכת, מה אני רוצה. כשתשובותי משביעות את רצונו, הוא מוסר לי את הסיסמה. הפקיד מבקש לראות מה כתבתי, ומעתיק לעצמו את הסיסמה בסיפוק.

הבשורות על השגת הסיסמה מתקבלות בצהלות על ידי בעלי האייפונים, שמסתערים על השבץ-נא ועל אפליקציות הפייסבוק שלהם.

השעה חמש מתקרבת, והשחקנים דוהרים לקפטריה, להספיק לאכול לפני ההצגה שמתחילה בשבע. תיאטרון פומנקו הוא מבנה מודרני ומצויד היטב. הקפטריה שלו, עם זאת, היא תזכורת גאה למציאות הסובייטית, זאת שמעולם לא הפסיקה להתקיים ברוסיה - אלא פשוט איבדה את השלטון.

דודות נחפזות מגישות מרק בורשט, מרק פטריות, אטריות מסולסלות, קציצות עייפות ויבשות (שמכונות בפי הדודות שניצלים), ופירוז'קי ממולאים בבשר או בכרוב, דווקא טעימים מאוד. הכל קר. הסועדים שרוצים את מנתם מחוממת מתכבדים ועומדים בתור למיקרוגל - פריט וינטג' מובהק. בשש כבר צובאים על דלתות הכניסה של התיאטרון צופים המבקשים להירשם ברשימת ההמתנה.

אריה מעשן את המקטרת שלו בחדר הירוק. אט-אט מתאספים השחקנים. אחרי המהומה של החזרות, אריה מדבר ברוגע רב, ואף ברכות. הוא מבטא את אמונו בהם, במחזה ובהצגה. "אל תדאגו אם הם לא צוחקים", הוא מחייך, "יכול להיות שחלק מהבדיחות לא יעברו בדיבוב".

האור יורד באולם, והשחקנים נכנסים לבמה. הצופים מגיבים מיד, מצחקקים וזוקפים את אוזניהם, חלקם נרכנים קדימה. אני מבחינה בצופים שלא משתמשים באוזניות. כנראה שחלק מהקהילה הישראלית במוסקבה (המורכבת מעובדי השגרירות והסוכנות, אנשי עסקים, ילידי רוסיה ששבו ואחרים) הגיע לעודד את התיאטרון הישראלי, או סתם להתרפק על קצת עברית. כעבור כמה דקות מתברר שיש איזו תקלה בתרגום, וכל אנשי הצוות נדרכים. אלא שהבעיה נפתרת במהרה והם חוזרים לנשום.

הכל הולך טוב. רמת הסולידריות שלי עם הלהקה בשלב זה היא כה גבוהה, שהלב שלי מנתר קלות בכל פעם שהדלת, שעשתה בעיות בחזרות, נטרקת. כשההצגה מסתיימת נשמעות תשואות וקריאות בראבו. זרי פרחים מוגשים לשחקניות הוותיקות של הלהקה, נטשה מנור ולילי רות חיילובסקי.

בתום ההשתחוויות והתשואות נערכת קבלת פנים חגיגית, בחסות הקונגרס הרוסי-יהודי, בנוכחות שגרירת ישראל ברוסיה, דורית גולנדר, ובהשתתפות ידידי התיאטרון, אנשי תיאטרון מוסקבאים ומכובדים אחרים. שנת 2011 עומדת בסימן 20 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ורוסיה, וההופעה של תיאטרון גשר היא אחד האירועים החשובים לציון התאריך החגיגי.

כוסיות וודקה וגביעי יין נלגמים בזה אחר זה, מקונחים בכיבוד מעודן ממיטב המטבח הרוסי. פטר פומנקו, הבמאי והמייסד המהולל של התיאטרון, נושא ברכה. השחקנים והסטודנטים שלו ניגשים בזה אחר זה לשחקני גשר, נרגשים ונלהבים. מתברר שהקהל המוסקבאי התפעל במיוחד מנטע שפיגלמן, שאכן מסתמנת כאחת השחקניות המובילות בקבוצת הצעירים של גשר כיום. ביוני יגיע התיאטרון של פומנקו להשתתף בפסטיבל "מסכת הזהב" בגשר, עם ההצגה "אושר משפחתי", עיבוד לסיפור מאת לב טולסטוי.

המסע הביתה

"רגשות מרים אפפוני כשנסתיימה ההצגה ונאלצתי לצאת לרחוב. רב היה חשקי ללבוש כפתן שלבשו השחקנים ולהשתתף בהצגה. למשל, נדמה לי, כי טוב היה לצאת פתאום מאחורי הקלעים, לאחר הדבקת אף-שיכורים סולד ואדיר, לבוש כפתן מגון הטבק, ובידי מקל חזרן וקופסת טבק-הרחה ולומר משהו מצחיק מאוד..."

("השלג השחור - רומן תיאטרוני", מיכאיל בולגאקוב, תרגום: צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1974)

היום הרביעי מצטיין בנינוחות. אין חזרות, אין לחץ. חבורת הצעירים הולכת לגלריה טרטיאקוב, המוזיאון המוביל בעולם לאמנות רוסית, עם אוסף שנשען בעיקר על יצירות מהמאה ה-19. אבל קודם צריך לאכול ארוחת בוקר. כשיוצאים בתחנת המטרו של הגלריה מחליטים לעצור ב"יולקי פאלקי", רשת מסעדות המגישה אוכל רוסי מסורתי, עם אופציה של אכול ככל יכולתך. בשפה הרוסית יש תת-שפה מפותחת, בשם שפת ה"מאט", המכילה את כל שורשי המילים שאין להגות בחברה מהוגנת. הפירוש המילולי של "יולקי פאלקי" הוא "מקלות אשוחים", תחליף מנומס יחסית לגידוף המפורסם "יובטביומאט".

בקופת הגלריה רועי חן משחק אותה אזרח רוסי ומקבל כרטיס בהנחה ניכרת. כל השאר טוענים להיות סטודנטים ומקבלים הנחה קטנה. גלריה טרטיאקוב מציגה אוסף יפהפה. ציור ענק של האמן הרוסי הדגול, ויקטור וסנצוב, המתאר את הצאר איוואן האיום, מביט בנו בזעף מהמרומים. ברכות שלום נישאות לדיוקנות של גוגול, צ'כוב ודוסטויבסקי.

בחמש כולם כבר נמצאים בתיאטרון של פומנקו. השחקנים מתלבשים ומתאפרים חיש קל, ועד מהרה נאספים שוב בחדר הירוק. דיון חשוב נערך כאן: מה להשמיע לצופים באוזניות, לפני ההצגה, כהשמעת מבחן לתקינותן. אחרי התקלה בהצגה אמש, אף אחד לא רוצה לקחת סיכונים. הנוכחים מציעים להקריא אחת מפניני השירה הרוסית. ותיקי התיאטרון שולפים מזיכרונם בתי שיר אחר בתי שיר, מפגינים את הקלישאה הנכונה אודות האינטימיות שדוברי רוסית מקיימים עם נכסי צאן הברזל של תרבותם.

רועי חן, שחולף בחדר, נעצר בכיווץ גבינים. "פשוט שיקריאו את הקרדיטים", הוא מציע. ההצעה ההגיונית מתקבלת, לא בלי צער מסוים.

איבגי, שלא הצטרף לביקור במוזיאון, מספר שעבר עליו יום שקט, שכלל מנוחה, קריאה בספר שלו, וסטייק משובח בצהריים. נטשה מנור מספרת כי היא ולילי חיימלובסקי הלכו לבית העלמין נובודוויצ'י, בו קבורים גדולי האומה, לחלוק כבוד למורי המשחק הדגולים שלהן, שנפטרו בשנים האחרונות. על קבריהם הניחו את זרי הפרחים שקיבלו בערב הקודם.

ההצגה הערב, עוברת אף יותר טוב מבערב הקודם. התשואות בסופה ממושכות אף יותר מהערב הקודם, וקריאות הבראבו חזקות יותר.

על היום האחרון במוסקבה שורה אווירה שקטה. ארוחת הצהריים בבית המלון מספקת שפע של אלגיות לבויאבז הבלתי מושג של מסעדת ז'ן-ז'ק. שעה קלה נותרה עד העזיבה.

האוטובוס מגיע. חברי להקת תיאטרון גשר אוחזים במזוודותיהם ויוצאים בשקט, בטור עורפי, החוצה. עצם המהות של להקת תיאטרון בדרכים, על הרומנטיקה והפרוזה שלה, מתגלה ברגע חולף זה. זהו אולי הרגע הסמלי היחיד במסע שבסופו של דבר אין בו שום דבר סמלי. אולי זה כך מכיוון שתיאטרון גשר הוא לא יציר של סמלים וייצוגים: הוא כל כולו מהות, מבע חד-פעמי וייחודי של חיים יצירתיים; תיאטרון שהוא זר, שונה ושובה לב - במוסקבה בדיוק כמו בתל אביב.

רוב חברי הלהקה כבר על האוטובוס, מעטים עדיין מעשנים סיגריה אחרונה לפני המסע האינסופי בפקקים אל שדה התעופה. מיכאל ריבקין, אחד מפועלי הבמה של התיאטרון, בחור גדול ומקועקע כדבעי בעל נשמה עדינה, נפרד בחיבוקים ודמעות מחברים שהגיעו להגיד שלום. "לא הספקתי כמעט לראות חברים", הוא אומר לי מאוחר יותר בצער מהול בהשלמה. "כולם עובדים קשה, וגם לנו כמעט לא היה זמן להסתובב".

סבתן של הדובינצ'קיות מנפנפת לפרידה לנכדותיה. דמעות עולות בעיניה וקשה להימנע מהמחשבה כי עומד בפניה מסע בודד וארוך חזרה לביתה, בנסיעת רכבת מרובת שעות. שני, שעומדת לידי, מנפנפת חזרה לאורך זמן בפנים רציניות ועיניים לחות. סבתא לודמילה ממשיכה לנפנף עד שהאוטובוס יוצא לדרכו. וכך היא גם נותרת שם ומנופפת, במעיל וברט סגולים תואמים, דמות בודדה שהולכת וקטנה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו