בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסדות שעברו מן העולם | להיפגש בלי לסמס

הזמן הלא זמין

תגובות

בחמש ורבע, בכניסה לסנטר. ליד הבנק. קבענו.

עניין שביומיום, שני אנשים קובעים להיפגש. יש מקום ויש שעה, ויש ביטחון. הרי קבענו. ומה אם הגיע האחד לנקודת המפגש והשני עדיין לא? אזי יתקשר הממתין, סלולרי לסלולרי, ישאל מה בנוגע. או יסמס המתאחר: נתקעתי, פקקים בירידה מאיילון. ושקט לכל. יתיישב האחד על ספסל, אולי ישחק בציפורים זועמות בסלולרי, אולי יברר מי עוד מחבריו במתחם, יתעדכן בחדשות היום. אולי אפילו מפאת הזמן שנפער, יצלצל לאמו, ידרוש בשלומה. אבל הנה, ממתינה מטרטרת. המתעכב הגיע, תר אחריו ליד הבנק. איזה בנק? הכחול? אני ליד הירוק. והנה הוא כבר אץ-רץ ממול, והשניים פוסעים עכשיו יחד, נניח אל החנות לממכר ציוד סקי.

נו, מה? סיטואציה נחמדת. מה אבד שמעורר געגוע? פעם, שני אנשים צריכים היו לקבוע ולזכור, ולא לאחר ולא לפשל. אם האחר יצא מן הבית, כבר לא היה אפשר לתפוס אותו. אי אפשר לתקן ולעדכן. קבענו אז קבענו. ואיחור הוא איחור. ישב לו הממתין, באין סלולרי, הביט על סביבותיו, אולי הוציא מאמתחתו ספר או גזיר עיתון. השתעמם, התעצבן, אפילו חשש. ייתכן שפרח מזיכרונו? אפילו דאג. שלל דברים מזופתים שסלולרי פותר בן רגע. חיינו טובים יותר.

והשניים בינתיים יצאו מחנות אחת ונכנסו לאחרת, מתפתלים בשדרות החלונות. האחד מצלם ושולח לחברתו את מכנסי הג'ינס שהוא חומד. מה תגידי? היא עונה שצפוף עליו, שיבחר במטותא גזרה מחמיאה יותר. טלפונים מדנדנים, שיחות נכנסות, סמ"סים, נשזרים בצעדם של השניים כמו האנשים על דרכם. ואם לא נשמע צלצול, חשד מתגנב אל הלב, שמא פיספסתי? מדי פעם נשלף המכשיר מן הכיס להציץ בצג. למען הסר ספק.

היילכו שניים בלתי עם הטלפון? ככה זה היה פעם. ועכשיו לא. וטוב להם בזה. טוב להם זה עם זה, וטוב להם עם כל מי שרוצה לומר להם עוד דבר-מה שלא יכול ולא צריך לחכות. ומה אם רוצה אדם חוות דעת על רכישה בטרם יגוהץ הכרטיס ותגיע זו הביתה, וחלילה תספוג הרמת גבה? חלפו הימים האלה.

השניים מתיישבים בבית הקפה ושקיות בידיהם. על השולחן ספלים, כפיות, אולי עוגה, מאפרה ושני טלפונים, צגים כלפי מעלה. ציוץ אם יישמע, שלא נידרש לתור אחריו בכיס זה או אחר, אולי בתיק. שיישב לו כאן אתנו, הוא לא מפריע. ואם יצלצל אצל האחד, יעצור לרגע את השיחה, יענה ויחדול. שום דבר לא קרה. חברו קרוב לוודאי יענה גם הוא לצלצולים פה ושם, גם אותו מבקשים, גם לו יש מי שמחפש אותו. ובקלות, אם ישתהו שעה ארוכה דיה, ימצאו עצמם יושבים יחד ומדברים כל אחד עם אחר.

שום דבר לא קרה. אין טרחנות כמו האנחה מזוגגת העיניים, שטוענת שפעם זה לא היה ככה. הסלולרי, כמו האינטרנט, כמו המכונית והחשמל, עשה את חיינו טובים וקלים ועשירים יותר. ומה שנמוג הוא רק נזק אגבי בתוך מרוץ הקידמה, שייעלם יחד עם מי שעמד על דעתו בימים ההם. ימים שבהם פגישה היתה פגישה, שניים היו רק שניים, נחוץ היה לקבוע והאמונה שזה יקרה כבר היתה כרוכה בפנים. וביושבם יחד, רק שניהם שם, בלי עוד חצאי פגישות שחותכות את החלל שביניהם. ואם יצאת מהבית, אתה אדון לעצמך. ואם אדם יצלצל לחפש אחריך, רק בית ריק יהדהד את מבוקשו. שאלות יכלו לחכות. אנשים יכלו לחכות. ובתיאטרון, רק רשרוש עטיפת סוכרייה או שיעול, ולא זמרור אלקטרוני, הפרו את הדממה. וברכבת, ובאוטובוס, וברחוב, ובכל מקום - אנשים לא דיברו אל טלפונים, לא חשפו שברי אינטימיות אל מרחב העולם כולו.

אבל בעיקר, אבד הזמן. זמן שנמתח בין לבין. בין הרגע שיצאת מהבית ועד שהגעת אליו בחזרה. הזמן שהיית עסוק רק בענייניך, ולא לכל אחד ניתנה האפשרות להסיח את דעתך. כי עכשיו אתה כולך בפגישה, או בטיול, או בנסיעה לטבריה, או בסרט. במחנה של הצופים, או בצבא, או בחו"ל. ואם לא ענית, לא היה מי שימהר להיבהל. האפשרות להשיג אותך לא היתה. אם יקרה חס וחלילה משהו רע, הרי תימצא הדרך להודיע. ומשהו טוב? נמתין עד שנשמע. נמתין עד שנשמיע.

פתאום זו המתנה. לעצור מול חיזיון או חוויה בלי לדווח. לחוות ולעכל לפני שמעבירים הלאה, לפני שהופכים הכל למלים מהירות, בדיבור או בכתיבה. היה לנו זמן פרטי, לעצמנו. היתה סיבה לחפש פתרונות אחרים או להסתדר בלעדיהם. זמן לבהות, לחשוב, לחלוף, לצפות, להיות לבד. לא להיקלע לפקק בצומת קסם ולנצל את הזמן היטב בשיחה שלא הספקנו במשרד.

הכל זוטות. הכל מתגמד מול נפלאותיו של הסלולרי, שמקצר תהליכים, שמצמצם טווחים, שמחזיר שינה לעיני אמהות ומהדק את הקשר בין אדם למקורביו. לשקט החמקמק ההוא אין זכר ואין טעם. רוצה אדם, יסתובב בעולם בלי טלפון סלולרי. או יבחר לכבותו מתי שירצה. את גבולות השקט יצטרך הוא לשמור מכל משמר, לעתים עם קורבנות על הדרך. לא השגנו אותך בן רגע, פנינו לאחר. לא עודכנת מבעוד מועד, ובאת לשווא. זה לא אתה, זה העולם שהשתנה. ודרכים חדשות נסללו בו, עם שוליים צרים מאוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו