בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסדות שעברו מן העולם | איך הופכים לאשה אמיתית

חוגי מלאכה לבנות

תגובות

כבר במפגש הראשון, בדירתה של חוה, נפלתי שדודה. חוה היתה, בלי ספק, האשה היפה ביותר שראיתי בחיי. היא פתחה לנו את הדלת כשהיא עטויה במחלצות - פשוטו כמשמעו - שכן, כפי שהתברר בהמשך, נהגה להפוך כמה מעבודות היצירה שהותקנו בחוג המלאכה, לבגדיה שלה. וכך התהלכה בדירה הקטנה שברחוב אנטיגונוס בתל אביב כשהיא לבושה בשמלות ארוכות, שהיו מורכבות מחלקי בדים צבעוניים מעוטרים בחרוזים ובפייטים נוצצים.

בניגוד לאמי, שדגלה בפשטות סגפנית בביגוד כעיקרון חינוכי ולא הרבתה להתאפר, היתה חוה נוהגת למשוח את שפתיה דמויות הלב בליפסטיק שתאם במדויק את צבע שערה ושיווה לה מראה של אלילת בד, ואולי של אלילת מין, אבל מה לענייני מין ולחוויותי מגיל תשע. כל מה שרציתי היה ללמוד איך הופכים לאשה אמיתית, כזאת שמשתמשת בליפסטיק ויודעת לתפור באת בגדיה.

ומי לימד ילדות דברים כאלה בשנות ה-80 המאוחרות? עידן התקינות הפוליטית החל לתת את אותותיו במערכת החינוך הישראלית, ובבתי הספר היסודיים בוטלו שיעורי המלאכה לבנות שהיו נהוגים בתקופות נאורות פחות, כמו אלה שבהן גדלו הורי; אז לימדו את הבנות לרקום, לתפור ולהכין חלה לשבת שעה שהבנים נשלחו לעשות עבודות נגרות.

אמי, שנישאה באותה תקופה על גל הפמיניזם הליברלי של שנות ה-70, רוותה נחת משוויון ההזדמנויות הבלתי צפוי שניתן לבתה המוצלחת והמבטיחה. אבל אני התאבלתי קשות על אובדנו של עולם התחרה והמלמלות שהחל להירקם בעיני רוחי כשבלעתי בשקיקה את עלילותיהן (המשמימות - מוכרחים להודות - להוציא ענייני האופנה) של אמה וודהאוז, אליזבת בנט ושאר גיבורותיה של ג'יין אוסטן. תבעתי, אם כך, נחרצות: אני רוצה ללמוד לתפור ולרקום. איזו התרגשות אחזה בי כאשר, בצירוף מקרים מפליא, הופצה באותה עת בין חבריהם של הורי השמועה כי חוה, אשתו של ראובן ברוש (השמות האמיתיים שמורים במערכת) - חבר של חבר של מכר של הורי, משורר שזכה להכרה מסוימת בשנות ה-80 - פותחת בביתה חוג מלאכה לבנות. אמי עיקמה קלות את שפתיה ואמרה, מה את צריכה את השטויות האלה, אבל לאחר הפצרות ותחנונים נעתרה.

כאשר הגענו, אמי ואני, באיחור קל, אל הדירה ברחוב אנטיגונוס, היתה חוה המזהירה מוקפת בחבורה מצומצמת למדי של ילדות בנות גילי, שרכנו בשתיקה מעל שלל בדים צבעוניים שהונחו על מיטת הנוער של שרי; בתם של חוה וראובן ברוש, ילדה גרומה וחמורת סבר שבפניה לא היה כל זכר להוד ולהדר של אמה. כבר באותו שיעור ראשון למדנו איך ליצור מכפלת ולתפור שתי וערב, וקיבלנו הסבר קצר על מכונת התפירה המשובחת של חוה, שיועדה למצטיינות במיוחד. אני עצמי, מן הדין לציין, לא גיליתי כישרון מיוחד במלאכת התפירה. חוה היתה צריכה לתקן אותי אין-ספור פעמים, ואף שהתפעלה מחושי החדים בכל הנוגע לצירופי צבעים (זהב עם כסף, ורוד עם אפור, שנות ה-80 משלו בכיפה), פעם אחר פעם נאלצה להרחיק את המחט מידי לפני שאדקר ואשתות דם על הבדים הנוצצים. גם מכונת התפירה הורחקה ממני לאלתר.

ואף על פי כן, כל זה היה שווה ולו רק כדי לראות את ציפורניה הענוגות של חוה, המשוחות בלק, כשהן מרפרפות באצילות מעל ראשינו הרכונים על מיטת הנוער של שרי. לרגע לא איבדה את שלוות רוחה גם כאשר אחת הילדות האחרות (שגם הן, מסתבר, לא הפגינו כישורי תפירה ורקמה יוצאי דופן) איימו להרוס את הבדים, או להחריב את הררי החרוזים והפייטים. חוה קיבלה את כל משוגותינו בהבנה, והיתה מתקנת בעצמה את תפירתנו המשובשת, תוך שהיא מוציאה מיד תחת ידה איזה אבזר מרהיב: קשת לשיער, ארנק קטן, עניבת פרפר או סיכה. את האבזרים הללו העניקה לנו בנדיבות בסופן של שעות העבודה הארוכות, שכן חוה מעולם לא עמדה במכסת שתי השעות שקבעה לעצמה, והשיעורים נמשכו לעתים קרובות לתוך הערב.

כשפעם אחת שאלתי את שרי - אגב ניסיון נואש להשחיל חוט בלתי נראה אל תוך קבוצת חרוזים צבעוניים - מה מעשיו של אביה בשעות הארוכות של החוג, ענתה לי בקול ידעני שאביה הולך בכל בוקר לים, ושם הוא כותב שירים עד רדת הלילה. דבריה הותירו בי רושם כביר - לא כל כך בשל כתיבת השירים (משלחי יד בלתי רווחיים לא היו עניין יוצא דופן בין הורי וחבריהם באותם זמנים) - אלא בשל ההימצאות הממושכת מחוץ לבית. אבות, כך סברתי עד לאותו רגע ממש, הם יצורים שמסתובבים במטבח ובסלון דרך קבע, קולפים לעצמם תפוז או מזמרים בקולי קולות דווקא בשעה שחברות מגיעות לבקר אחר הצהריים.

עם כל ההשתאות שעורר הגילוי בדבר סדר יומו של המשורר ראובן, מצאתי סיפוק רב במחשבה שהדירה הקטנה ברחוב אנטיגונוס היתה ממלכתה הבלעדית של חוה; מחוז של ליפסטיק אדום ושמלות מתנפנפות, שאפשר להתקשט בו כאוות נפשך בבדים נוצצים מזהב וכסף, בלי ביקורת ועקימות פרצוף. לפעמים אפילו דמיינתי בעיני רוחי את ראובן ברוש כשהוא שב משבתו מול הים, החול דבק בבגדיו, דפי שירים מקומטים גודשים את כיסיו, והוא מזנק בחזרה אל זרועותיה של חוה המזהירה; פיית הבית המכושפת ששמלתה עשויה מחרוזים ופייטים.

אבל הכישוף לא ארך זמן רב. במרוצת החודשים הלכו באות החוג והתמעטו, ולבסוף החליטה חוה להפסיק את השיעורים. אני נשארתי עם כמה אבזרים מנצנצים: קשת לשיער (שמאוד לא התאימה לי, כפי שקבעה אמי), ארנק משובץ באבנים צבעוניות וכמה גזירים של בד טול ורוד, שאיבדו את צבעם בחודשים הבאים כששכבו מיותמים בחדרי. בשנה שאחרי כן כבר עברתי לבית ספר חדש, בית ספר "ייחודי" כפי שקוראים לזה היום. שם, בשיעורי הדרמה, זכתה חיבתי להתעטף בבדים מנצנצים להכרה, וכבר לא נזקקתי לקשר הפרפר והשתי וערב של חוה כדי להפוך לאשה אמיתית או לכל דבר אמיתי אחר.

כך נשתכחה חוה מלבי, עד שלפני כמה שנים, זמן רב לאחר שהחלטתי לנטוש את עולם הבימה שליווה את ילדותי ואת נעורי לטובת עולמות אחרים, מופנמים מעט יותר, נתקלתי, באחד מגיליונות כתב העת "חדרים" משנת 1986, במחזור שירים של ראובן ברוש; המשורר, בעלה של חוה. רכנתי בהתרגשות מעל השורות הצפופות, כמו בימים שרכנתי מעל הבדים הצבעוניים הממתינים לתפירה, בולעת בבהילות מלה אחר מלה, בניסיון למצוא רמז לשיער האדמוני, לשפתיים דמויות הלב, לשמלות המתנפנפות. אבל שום דבר מכל מה שהתגלה לעיני המעריצות בדירה הקטנה ברחוב אנטיגונוס לא היה שם. דומה שהמשורר, בשבתו מול הים, התעניין בעיקר ברוחות המנשבות ממזרח, בבדלי סיגריות המושלכים על החוף ובהרהורים על תפקיד המשורר בעולם.

אחוזת בולמוס המשכתי - לשווא - לחפש סימנים; תחילה בקובצי השירים שראובן ברוש פירסם במרוצת השנים, אחר כך באיזו רשימת ביקורת מהללת, פרי עטו של מבקר צעיר ונחשב שכתב על מטאפיסיקה, ועל ממשות והעדר בשירתו של א'. דומני שאפילו הכתיר אותו כמשורר החשוב ביותר אחרי זך, ואולי בעצם אחרי אבידן, לא זכרתי. מי יכול לדעת מה שאני ידעתי: המשורר ראובן ברוש, בעלה של חוה ברוש, מורתי בחוג מלאכה בנות, היושב על תלולית חול קטנה, מול הים, ממולל בידו פיסת טול ורודה.



יום האם', שנות החמישים. האשה היפה ביותר מתוך הספר 'איפה היינו ומה עשינו' מאת אמנון דנקנר ודוד טרטקובר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו