בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסדות שעברו מן העולם | קילוגרמים של נייר

הרפובליקה הספרותית

תגובות

בשממה הצהובה של מישור החוף, בצהריים אביביים ומחוררים בזבובים נפוחים מרוב שפע, על מכסה של פח אשפה, נחו שני כרכי "ספר האגדה" בעריכת ביאליק ורבניצקי. הכריכה החומה של מהדורת דביר משנת 1960 הוכתמה ברפש ונצלתה בשמש עד שאיבדה מצורתה והתעוותה. הגוויעה האומללה הזאת התחוללה בשעת חג דווקא, שעה שנכתבות הרשימות השנתיות למוספי העיתונים של ערב פסח, כאשר בשורת החג כבר מעטרת לעת ערב את השמש השוקעת בעוד כמה נגיעות מתרפקות של אור. הימים מתארכים. הצללים כבר לא מתפוגגים מיד, אלא מתעצלים ונחים עוד רגע על הארץ במנוחה כבדה, קיצית כמעט. מי יידע, שאלתי את עצמי, שהיו אלה דווקא שני הכרכים החומים של "ספר האגדה" שהונחו כך על מכסה הפח ולא שני קרטונים של ביצים ששימשו להכנת מרנג מוקצף בסוכר וניל. צריך יהיה להוסיף, אמרתי לעצמי, על חזון הספר העברי של ביאליק את תיאור ימי הקיץ הגווע שלו. בהערת שוליים קצרה, אולי בעדכוני השעה של מהדורות העיתונים האלקטרוניות, צריך יהיה לכתוב פשוט, חשבתי, שהספר איננו. תם ונשלם.

הגווייה המתה הזאת, הספר, מסתובבת בינינו ברגליים כושלות, משוטטת בכיתות הריקות של שיעורי הספרות באוניברסיטאות, זרה ומביכה במעטה הדפוס שלה, וצוחקים לה. מי יחמול היום על איזה פרץ סמולנסקין אחד, סופר עברי שגנב נר חלב משמש בית המדרש כדי להאיר את דפי הספרים האסורים שהיה קורא בלילות בעזרת נשים. הדפוס הופך למיתולוגיה משונה. להבת הנר העלוב של סמולנסקין הזקן מול מסכי המחשבים הניידים המאירים היום את פני הסופרים.

באחד מלילות האביב האחרונים אנחנו מרימים כוסית לכבוד רומאן חדש שזה עתה יצא לאור. הפרצופים מזיעים קצת, קצת הלומי יין, והסופר מברך על גמר העבודה. הספר הודפס, הופץ לחנויות, נמכר במחירי מבצע. הסופר מייחל לקוראים רבים. הוא היה רוצה שהספרות שלו תנסח את השבר, שתסתחרר כמו חישוק סביב התקופה, היה רוצה להעניק את המלים שלו לעיר, לאנשים, לסובב קצת את המנואלה של תיבת הנגינה. אבל הדבר ברור סוף סוף ומחוור לגמרי: כל מלה שתוציא בדפוס מיותרת. הדירות מתבהרות ומתאווררות עכשיו, הכתלים נחשפים, הספרים מושלכים החוצה, פנויים לכל דורש.

מי יכול בכלל לדמיין עכשיו אותה דירה של שנות החמישים, דירת זוג צעיר, שהיו בה ארון בגדים וכלי מטבח וכוננית מלאה ספרים: "כמה כרכים של דבר לילדים, ספר האגדה בכרך אחד, כל שירי שניאור בשני כרכים, דברי ימי עולם לה"ג וולס בעשרה כרכים, כתבי ברל כצנלסון בשישה כרכים, כל כתבי חיים ארלוזורוב בארבעה כרכים, מילון למלים לועזיות, פיסיקה לכל, אנציקלופדיה נעורים שלושה כרכים, ?חברות בקיבוץ', כרך ב' של אנה קארנינה, ספר מאורעות תרצ"ו, ?היוגי והקומיסר', מכאניקה שימושית, הפואמה הפדגוגית חלק א', מבחר הסיפור העולמי, מקראות ו', חיי המין של האדם במאה העשרים".

ועכשיו על ראשינו כל הנייר הזה, כריכות צבעוניות ומביכות, עמודים מסומנים בעיפרון או בקיפול של אוזן, דבק נגרים שאיחד את הקונטרסים לפני שהתפורר בעצמו. כמה תמוהה המטאמורפוזה החרישית הזאת, שבה רצף של מלים ומשפטים - פרקי חיים בסלון הבית, קריאה בערבי הקיץ כשהמרפסת הגדולה פתוחה לרווחה, נמנום נעים של רגע בראש מורכן על העמוד הפתוח - כל זה קורס פתאום ונהפך לתל רמוס ומאובק, לכמה קילוגרמים מיותרים של נייר, לשדרת צללים לאורך הכותל, לאוסף הבלים מגושמים שממלאים את החלל בעוד שכל תוכנם יכול היה להידחס בקלות לשביב אחד של זיכרון.

מה את עושה? סופרת. כן, אבל מה את עושה, איפה את עובדת? קוראת. לומדת. כותבת. מלמדת. ככה? זה הכל? ומזה עושים כסף? יש לפחות איזה מלגות? מענקים? פטור ממסים? מתייתם הלב. אם ע' הטוב והאהוב יעיר אותי באמצע הלילה ויגיד לי ככלות כל השנים, הקריאות, הכתיבות, הפרנסות הקטנות, ההרצאות פה ושם, בואי סוף סוף נוותר על הספרים, בואי ונהיה גדועים קצת, מה אכפת לך, אני אבוא. הרי ראינו את הכיסאות הריקים בערבי הספרות, ושמענו את ההד באולמות המיותמים של האוניברסיטאות, וטעינו ונשענו לא פעם על מדף רעוע בספריות החרבות.

בפרק זיכרונות יחיד מספר דן מירון על ימים ראשונים שלו כסטודנט צעיר באוניברסיטה העברית: "באולם ההרצאות הדחוס של בניין טרה סנטה בירושלים, שאליו התלקט מיטב הנוער הספרותי של אותם ימים - משוררים ומספרים שכבר הוציאו לאור קבצים ורומאנים, מבקרים צעירים, שכבר היו פוסקים את פסוקם במוספי העיתונים ובכתבי העת, זאבי קרבות מלחמת השחרור שזה עתה פשטו את מדיהם, וגם נערים ונערות צעירים, כמעט ינוקאים, כמוני. כולנו ישבנו לרגליו של פרופסור שמעון הלקין, מורנו ורבנו, ומפיו שמענו את המלים יוצאות מפורשות ומודגשות: ?הרפובליקה הספרותית'".

הרפובליקה הספרותית ריקה. הפובליקום החשאי, הנסתר מעין, מכונן את המרחב הציבורי החדש שלו בפרישות. איש-איש נידון לעצמו. אולי צופה בהרצאותיו המוקלטות של מירון ואולי אינו צופה, בכל אופן כיסא פנוי באולם ההרצאות יש. כשנפגשנו לא מזמן בכיתתו של מירון, סח לי ידידי הירושלמי כשהוא משפיל את ראשו (הוא גבה קומה מאוד), שקובץ הסיפורים הקצרים שחשב להוציא בעריכתו נגנז. לשווא ישבנו שנינו בביתו ושתינו תה רותח. אני הגשתי לו את הסיפור שלי שאז נקרא עדיין "השיניים השבורות" והוא קרא בו, הגיש לי דג מלוח וזיתים ושב לקרוא בו. הוא שאל אותי מדוע דוד גול (הדמות המרכזית, סופר כושל שזכה שלא בטובתו בקצבת כתיבה חודשית), רצוץ כל כך וכבד שמיעה דווקא, ואני השבתי לו על שאלותיו. אחרי כל שיחותינו התחוור לי, בשעה שיצאנו יחד מהכיתה וצעדנו בכוורת המסדרונות של האוניברסיטה, שהקובץ כולו, קובץ הסיפורים הקצר שידידי הירושלמי ליקט וערך בשקידה רבה כל כך, נגנז ולא יראה אור. חבל על דאבדין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו