בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסדות שעברו מן העולם | הזמיר כבר לא שר שם יותר

בתי קולנוע פורנוגרפיים

תגובות

לרנה דקארט היה רעיון משונה: המחשבה אמיתית יותר מכל דבר אחר. הכל - ובעיקר החושים - מתעתע בנו, ורק המחשבה הרציונלית (בעת שהיא מטילה ספק בכל) ודאית. הרעיון הזה משונה, מפני שכל היגיון בהיר שלא הושחת על ידי מסורת של מחשבה מערבית ומונותאיסטית היה מוביל למסקנה הפוכה: שהדברים האמיתיים ביותר, הדברים היחידים הנמצאים מעבר לכל ספק אפשרי, הם הכאב והתענוג. אבל דקארט יושב על ברכיו של אפלטון, שאמר שהאידיאות (שאיש לא ראה אותן מעולם) ודאיות יותר מהעולם הנגיש לנו, ועל ברכי היהדות שהצליחה למכור לאנושות את הסיפור המופרך שאל (שהוא בלתי נראה ובלתי נגיש מעצם הגדרתו) ודאי יותר מכל מה שנוגע בנו, מענג אותנו או מכאיב לנו, ועל ברכי הנצרות המתארת (בבשורה על פי יוחנן) את תהליך הבריאה כך: בראשית היה הלוגוס, המחשבה. היהדות והנצרות הכחישו את המענג והמכאיב, או ליתר דיוק הדחיקו אותם, שכן הם שבים ופורצים בתיאורים של מה שמצפה לנו מעבר לחיים: הגיהנום אינו אלא העצמה של המכאיב וגן העדן הוא העצמה של המענג. אנו נדרשים להכחיש אותם בחיים רק כדי שנקבל אותם אחרי מותנו. עסקה משונה.

הפורנוגרפיה היא לכאורה פריצתו מחדש של העונג המוכחש, אבל למעשה הפורנוגרפיה ממשיכה אותו רציונל אפלטוני-יהודי-נוצרי-קרטזיאני: היא מציעה לנו מיניות בשלט רחוק; מיניות שלעולם לא תהיה שלנו, שלעולם נהיה מודרים ממנה, צופים בשקיקה (מתמעטת והולכת) באנשים אחרים שאינם אלא פנטומים, אנשים שכאבם מזויף, שתענוגם מופרך, מנקינים, בובות ראווה שכבר אינן מסוגלות לחוש בדבר. הפורנוגרפיה מציעה לנו מיניות קרה, מנוכרת. ידידה שלי אמרה לי פעם שכיום מעט מאוד אנשים מחוברים לליבידו שלהם.

הפורנוגרפיה - בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב - תרמה רבות לכך, מפני שהיא לא מחברת אנשים לליבידו שלהם אלא מנתקת אותם ממנו. היא הופכת את הסקס למשהו מושאל, מוטל בספק, כמו החושים המתעתעים של דקארט, חומק תדיר.

המפגש בין האינטרנט לפורנוגרפיה גישר לכאורה על המרחק המטריד הזה, משום שהאינטרנט יוצר אשליה של קרבה. הוא אינטראקטיבי, הופך הכל לנגיש לכאורה, מציב את כל המאוויים והפנטסיות במרחק לחיצת עכבר. אפילו המחזות הפורנוגרפיים, שהתקיימו פעם בעולם רפאים רחוק ובלתי אפשרי של טירות חטאים ומועדוני זימה, על יאכטות, באיים רחוקים ובשאר מרחבים אקס-טריטוריאליים שצמחו מתוך עולם הדימויים המוגבל של בימאי הפורנו, השתנו בתוך מהפכת התודעה שחוללה הרשת והפכו לריאליטי סקס, אמטורס סקס, סקס בלוגס. לכאורה זה אני ואתם, זה כאן, זה קרוב.

אבל מה זה באמת? באמת זאת מציאות המתארגנת מחדש בשביל המצלמה, בשביל רשת של מצלמות ועיניים רעבתניות. זאת העין השלישית השורה על הכל, על הסקס הביתי ועל כל תנועה אווילית בבית "האח הגדול", העין השלישית המבקשת מאתנו להתפשט אבל משנה לחלוטין את הרגלי ההתפשטות שלנו, העין השלישית הנוטלת מאתנו לתמיד את האינטימיות, את עצם היכולת לדמיין אינטימיות אפילו לעצמנו. זאת העין השלישית שמעניקה תחושה צילומית מרחיקה, סוקרת, מתעדת, נוברת, חודרת וחודרת. זה סקס עם מצלמה, סקס המתכונן לנוכח המצלמה, המתפרש ומתפענח למענה. העין השלישית מזינה את הרעב המתמיד המתהווה בתווך החפוז שבין העין לעכבר, הרעב המתרוצץ ללא כל סיכוי לשובע ממשי בין המון חלונות מקפצצים, נפתחים, נסגרים, אדישים בתנועת היניקה והשאיבה השסתומית שלהם.

פעם זה היה אחרת. פעם ישבו שורות שורות של ברנשים מכונסים בעצמם על כיסאות העץ החורקים בקולנוע "תמר" באלנבי בפסאג', בקולנוע "זמיר" בפינת בן יהודה, בקולנוע "מתמיד" בסימטת בית השואבה, בקולנוע "מרכז" בתחנה המרכזית, ישבו והתנשמו כמו יצור אחד עצום שכולו רשרוש עיתונים, עיניים כלות, איברים נפולים וייאוש שקט. אלה היו מקומות עצובים, מקומות שקועים, אנונימיים. האנשים שישבו בהם ידעו שהם מחוקים, ידעו שנמוך מזה אי אפשר לרדת. הם קנו כרטיס אחד לכל היום ושקעו אל תוך עולם שכולו בריגיטה וקארלה ודיטר, שכולו סקס גרמני מופרך, עילג, גולמני, או סקס דני מבית היוצר של "רודוקס", נערות זהובות מלהגות, מצחקקות כל הדרך מהפעירה הווגינלית ועד ה"קאם שוט" ההכרחי, או סקס צרפתי, הסרטים של "אלפא פראנס", רבב של דקאדנס מעודן ושל שחיתות מרעננת טבועים בתועפות משחק גרוע ומחוות מוגזמות, או הסקס האמריקאי ששטף מהמסך בעקבות פריצת הדרך של "גרון עמוק" ו"מאחורי הדלת הירוקה" - ג'ון הולמס הארכני, המשונה, מוקף נשים עד צווארו הגרום, אנני ספרינקל הצעירה, ג'ינג'ר לין, נינה הארטלי בתחילת דרכה (לפני שעברה לסרטי הדרכה פורנוגרפיים ולריאליטי סקס מהוקצע). השקועים של קולנוע "תמר" הכירו את כולם היכרות אינטימית מאוד, מאיברו האדיר של הולמס ועד פטמותיה החצופות של לין. נפשם יצאה אל מחול האיברים העילג וגופם התכנס והתכווץ למולו, הגניחות המצחקקות של הדניות הצעירות והרכות צילצלו באוזניהם, הם אספו אותן אליהם, אל שתיקתם הקשה.

כמו חסידים של אלוהות רחוקה הם סגדו לשפע השדיים, לשפתיים הבשרניות, לווגינות הפעורות. בהפסקות, מאחורי העיתונים שלא נקראו, הם שיננו את תורת האיברים, הגניחות והאנחות כתלמידי חכמים, כחברי מסדר אזוטרי הנושאים בדממה את סודם הקולני.

הם באו מעולמות שונים: פנסיונרים קשישים, פועלים מעזה שלא מצאו עבודה, חיילים בחופשה, סוחרים מהרחוב הסמוך, תלמידי בית ספר שמוכר הכרטיסים השתקן התעלם מגילם הצעיר. כאן נקשרו כולם בבריתם הסודית של השקועים, המעשנים בשתיקה, הכובשים אנחה, המרשרשים בעיתון. העונג שלהם היה צפוד, דחוק, הכאב שלהם היה מושהה והמציאות האיתנה ביותר בעולמם היתה הספק. דקארט רצה ספק שיכלה את כל מה שאינו ודאי ויותיר רק את הוודאי מכל. הספק של האולמות החשוכים, של "תמר", "מתמיד", "זמיר" ו"מרכז", היה ספק שכירסם בעולם המוכר, עולם של טרדות פרנסה, זקנה ומוות מתקרב, עולם שנותר למעלה ונמוג ברגע שכבה האור ודולי בסטר וצ'יצ'ולינה כבשו את המסך בצחוק הפלסטיק שלהן. אבל הספק שצמח באולמות החשוכים היה ספק מכלה: הוא כירסם גם במה שעל המסך, נגס בשדיה המתעתעים של דולי, פגם בצחוקה המופרז של צ'יצ'ולינה.

בסופו של דבר היטשטשו גם המראות על המסך והמציאות כולה נסוגה למינימום האפשרי. העולם בחוץ כבה והעולם על המסך כילה את עצמו מרוב מופרכות כשזרעו הניתז של רון ג'רמי הצעיר כיסה את עיניה המתאמצות לצחוק של הדיווה שרה יאנג. מה נשאר אז? מה נראה באורות הניאון הקשים והקרים שעלו באולם? משהו זעום, מתכווץ בדממה על כיסא העץ הנוקשה, משהו חמצמץ, מתעטף בעיתון ממורטט. לא הרבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו