בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסדות שעברו מן העולם | רומא בידי

העתקת מידע למחברות

תגובות

כשהייתי בת 12 היו לי שלוש מחברות מיוחדות. באחת נהגתי להעתיק את מלות שיריהם של הבארדים - אותם סינגרס-סונגרייטרס שפעלו באופן מחתרתי יותר או פחות בתקופה הסובייטית המאוחרת, רובם ידעו שלושה אקורדים בגיטרה (גיטרה רוסית, בת שבעה מיתרים - בניגוד לזו הספרדית, שלה שישה מיתרים) והרבה מאוד שירה שהופכת את הלב. בתקופתי (שוב אגלה שהייתי בת 12 ב-1988) הם כבר לא נרדפו ואף הוציאו תקליטים, אך איתור מלות השירים עדיין לא היה פשוט. רובם לא זכו אז להוציא לאור ספרים, ולכן היו שלוש דרכים עיקריות להשיג את המלים: להיתקל בשיר במקרה באחד המגזינים הליברליים שסבתי היתה מנויה עליהם, להעתיק מחברה שאיתרה את מלות השיר לפני, או להאזין לשיר כמה פעמים, עד שאפשר היה לרשום את המלים מהזיכרון (העברה אחורה בתקליטי ויניל, אם מישהו זוכר, היתה קשה ומאיימת בשריטות, ואילו קלטות אודיו משלי עדיין לא היו לי אז). כל המקורות האקראיים, נושאי המזל הללו, התחברו במחברתי הצהובה לכדי אוסף בעל חוקים ועקרונות שלא היו מביישים עורך מקצועי במגזין שירה מכובד. האקראיות עצמה נותרה על מפתן הכניסה למחברת, אבל הקסם שבמוצא האקראי של השירים - נשאר.

המחברת השנייה היתה באותה רוח, אבל איגדה שירים באנגלית. רוב השירים בה השתייכו ללהקת "קווין" האהובה. היא המשיכה להתמלא גם מאוחר יותר בישראל, כשמצב הגישה שלי למוסיקה השתפר, לכאורה. אבל רק לכאורה, משום שלא היתה לי מערכת סטריאו ולא דיסקים. לא נותר לי אלא להקליט שירים מהרדיו, או מהחברים בקיבוץ. המצב עם המלים, לפיכך, לא היה טוב יותר. לרשום מלים באנגלית משמיעה היה קשה יותר. לא נותר לי אלא לחפש טקסטים אקראיים בגיליונות ישנים של "מעריב לנוער", שהיו מפוזרים אצלנו במועדון, רגע לפני שהגיליונות עצמם נגזרו לשרשראות קישוט למסיבות. הייתי כל כך מאושרת כשמצאתי באחד מהם את הטקסט המלא של "Bohemian Rhapsody".

מיד אחרי מותו של פרדי מרקורי גדלה כמות הפרסומים, ההשמעות והשידורים בטלוויזיה שהוקדשו ללהקתו, וכך יכולתי להרחיב את האוסף שלי משמעותית. יהיה מי שיעיר שהיה זה ציני מצדי לנצל כך את הנסיבות. אך מהצד האחר, דמות האמן המשלם בחייו על אמנותו נהפכה לקלישאה כבר בתקופה הרומנטית. מי יכול, אם כן, לבוא בטענות לילדה שלא יכלה להשיג דיסקים מקוריים עם עטיפות ומלים?

המחברת השלישית היתה, למעשה, פנקס קטן, והיא היתה המפתיעה מכולן. הכרתי נערות לא מעטות שהעתיקו שירים אהובים למחברת (כולל אמא שלי), וכמעט כולן, גם אלה שלא סבלו מחסרון כיס מובהק של מהגרים, נהגו להקליט מוסיקה מחברים. אך פנקס כמו שלי לא היה, כנראה, לאף אחד. הוא הכיל פיסות מידע שונות ומגוונות בקשר לרומא העתיקה. היו בו גיחות ליוון, לראשית הנצרות, למיתולוגיה ולהרהורים משלי, שכל אלה עוררו. מאז נפגשתי כשהייתי בת 11 עם "ספרטקוס", רומאן מאת רפאלו ג'ובניולי (יצירה רומנטית מובהקת, סוחפת ועוצמתית, שהצטיינה באי-דיוקים היסטוריים מחרידים ואג'נדה מהפכנית), רומא העתיקה העסיקה אותי ואת חברתי הטובה ללא הפסקה, לצד שירת הבארדים, שירת תור הכסף הרוסי ו"שר הטבעות".

השגת ספרים על רומא העתיקה היתה קלה בהרבה מהשגת השירים שמילאו את שתי המחברות הראשונות, אך גילנו הצעיר מנע מאתנו גישה לספריות אוניברסיטאיות, שבהן האוצרות הללו מצויים בדרך כלל. פעם אחת קיבלתי ללילה את ספרו של קטולוס, והעתקתי אותו למחברת נוספת, את כל 116 השירים שנותרו מהגאון הרומי. בתקופה הסובייטית, נהגו אנשים מבוגרים להעתיק בדרך דומה ספרים אסורים שהופצו במחתרת; בשבילי קטולוס היה המחתרת, במיוחד בזכות הקללות היצירתיות ותיאורי המין המגוונים שבשיריו. העתקתי את קטולוס ב-1988 והרגשתי כאילו אני מעתיקה לעצמי, נניח, את "ד"ר ז'יווגו" ב-1958. גישה למכונות צילום לא היתה לנו, כשם שלא היתה גם למפיציו של "ד"ר ז'יווגו".

מעשה גבורה אחר, רומי ממש, ביצעתי כאשר ראיתי אצל חברה אחרת מדריך למטייל ברומא באנגלית, עם תמונות צבע. סוף סוף יכולתי לראות איך נראה המקום שאליו כמהתי כל כך. השתוקקתי להשאיר אותו אתי, עד ששאלתי את הספר לתקופה ותירגמתי אותי לרוסית. במחברת, כמובן. לשמחת הורי, האנגלית שלי יצאה נשכרת מההרפתקה הזאת, ואילו אני הרגשתי שהצלחתי להכניס את רומא לכיס. כמו גחלילית בקופסה.

הימים הללו לא יחזרו. לא משום שהילדים של היום אינם מתעניינים עוד בשירים וברומא העתיקה. למעשה, אני די בטוחה שמסתובבים בינינו לא מעט ילדים סקרנים שאוהבים, כמוני, ללקט פיסות מידע, אנקדוטליות יותר או פחות, בנושאים שיקרים ללבם. זו ההשגה של המידע שנעשתה קלה לאין שיעור. היום, כשברצוני לאתר ספר, שיר, או סתם פרט כלשהו, אני הולכת לאותו מקום שאליו ילך כל ילד מודרני - לגוגל. כמעט כל קפריזה שלי בעניין ספר זה או אחר נענית מיד או בקריאה מקוונת או באמצעות "אמזון".

אינני חושבת שזה פוגע בהנאה מהשירים, או בקסם שבאקראיות המידע: אין מקום יותר אקראי מהאינטרנט. למעשה, לו הרשת היתה עומדת לרשותי אז, באייטיז, הדבר היה משמח אותי מאוד, ואינני מבינה את מי שמתגעגע לחיים קשים יותר. האם עדיין הייתי מחזיקה מחברות (מחברות חשבון בהכרח, כי בהן אפשר לכתוב בכתב יד צפוף ולהכניס יותר שירים)? אולי. ההעתקה היא אקט של ניכוס, של השארת המידע אתך - גם אם הוא נגיש בכל עת. כאדם בוגר, אני מרשה לעצמי לוותר עליו. כילדה, הייתי זקוקה לו, כמו שאנו זקוקים לחבר או לכלב. עם ההקלה על עצם איתור המידע, התברר שהספרים היחידים שבאמת קשים להשגה, הם אלה שאתה כותב בעצמך. והאמת - האין זה צודק?

במפתיע, הגעתי לרומא לראשונה כשהייתי בת 31, בחודש החמישי להריוני. איני יודעת מדוע חיכיתי זמן רב כל כך, בתקופה שבה העדר האפשרות לקנות כרטיס ולטוס לרומא גם הוא תופעה שעברה מן העולם יחד עם מסך הברזל וההתגברות על חסרון הכיס של שנות התשעים המוקדמות שלנו. זיהיתי את הכל, כמו שהייתי מזהה בכל רגע את כל הערוגות בגינת הירק הנצחית של סבי, ועשיתי לבן לווייתי טיול מודרך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו