בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זמנך עבר | מוסדות שעברו מן העולם

תגובות

אימפריות

לא כל הדרכים מובילות לרומא, והשמש שקעה על האימפריה הבריטית. נתיני האימפריה האוסטרו-הונגרית כבר לא נושאים עיניים למרכז עולמם, וינה, ומדינות אירופה חדלו להתקוטט על שטחי אדמה באפריקה. מלחמת העולם השנייה קברה את רוב האימפריות.

בכורה, בן זקונים

פעם, כדי לזכות בירושת אביך, היה עליך לקנות את הבכורה בנזיד עדשים ולרמות את אביך מולידך על מיטת חוליו. אחרת נאלצת להסתפק במנת ירושה קטנה, ולפעמים בלא כלום. כיום תתחלק שווה בשווה עם אחיך ואחיותיך, ואת המחלוקות תפתור במשרד עורכי הדין.

גזר דין מוות

את גזר דין המוות ירשה מדינת ישראל מחוק המנדט הבריטי; רק בפברואר 1954 נועדה הכנסת להחליט אם ייוותר על כנו. בחרדת קודש הצביעו החברים, וברוב מוחץ הוחלט לבטלו. ארבעה נידונים למוות ששהו בכלא תל מונד התבקשו לפשוט את הבגדים האדומים שסימנו את גורלם.

דייר משנה

משפחות נהגו לשכן בדירותיהם דייר משנה - בדרך כלל רווק צעיר - תמורת דמי שכירות או שירות כלשהו, כמו שיעורי המוסיקה שהעניק רוזנדורף לבתו של בעל הבית ברומאן "רביעיית רוזנדורף" מאת נתן שחם; הוא התחתן לבסוף עם תלמידתו. כיום נכנס זר לבית משפחה רק אם יש שם "יחידה נפרדת".

הלך המצבר

מסכן זה, שכח את הפנסים דלוקים, נהגנו להרהר, לא בלי שמץ של שמחה לאיד. ידענו מה צפוי לטמבל כשיחזור למכונית: הוא לא יצליח להתניע ויגלה את מה שאנו, עוברי האורח, כבר ידענו: הלך המצבר. כיום רוב המכוניות מצפצפות אם שכחנו לכבות אורות.

ואליום

ספק אם חברת התרופות רוש ידעה בראשית הדרך, ב-1963, שבידיה לא רק תרופה חדשה, אלא אייקון תרבות. אולי בגלל הצליל היפה של השם, אבל בעיקר בגלל ההבטחה הגלומה בו: רוגע, יציבות רגשית וחופש מחרדה - עד שתפוג השפעתו. בשנות ה-60 וה-70 נטלו מיליארדים את הסם הבנזודיאזפיני. כשפג הפטנט על התרופה בתחילת שנות ה-2000, החליטה חברת רוש להפסיק לייצרה.

זהב כמדד

בסיבובי ההופעות שלה בעולם, בסוף שנות ה-70, נהגה בט מידלר לדרוש שישלמו לה באונקיות זהב. אפשר להבין אותה; ג'יימס סורוויקי כתב: "כולנו חונכנו - על ידי ההיסטוריה, המיתוס, מיסטר טי - לחשוב על זהב כעל כסף. הרי לג'יימס בונד אף פעם לא היה עניין לא סגור עם ניקל-פינגר".

חדרי כביסה משותפים

הוא היה בנוי לרוב על הגג, ולעתים רחוקות - בקומת הקרקע של הבניין. לפני שהיו מכונות כביסה בכל בית, היו חדרי כביסה ששימשו את דיירי הבניין: כלי מיטה, חיתולים, לבנים ובגדים. רבים מהם משמשים היום דירות מגורים קטנות.

טרמפיאדות

מבני הבטון ועליהם כיתוב "הוועד למען החייל", עדיין עומדים בצדי הדרכים, תזכורת לימים שהיתה זו מצווה לתת טרמפ לחייל שממתין שם. אחרי חטיפתם של החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון ב-1989, ושל החייל נחשון וקסמן ב-1994, הטרמפיאדה הבטונית נהפכה ממקדש קטן של אהבת הזולת לגומחת אזור מלחמה.

יום האם

אם מסורת יום האם לא נקלטה יפה בישראל, סביר להניח שאין זה מטעמים פמיניסטיים. כבר בתחילת שנות ה-50, כשעיריית חיפה ייבאה את החג מצפון אמריקה, היו שרמזו שרק אופורטוניזם מפלגתי עומד מאחורי היוזמה. היו ליום האם הישראלי אולי עשור וחצי של יציבות עד שהתייתר, נעלם והתגלגל ב"יום המשפחה".

כתב יד

שרירי האצבעות מתאמצים קצת יותר בפעמים המעטות שהן אוחזות בכלי כתיבה: להוסיף מצרך לרשימת קניות, לשרבט פתק מהיר, לכתוב מספר טלפון. באחד מסרטיו של דני קיי הוא אוחז בעט בכל אחת מידיו וכותב בו-זמנית: בעידן המקלדת כולנו כותבים בשתי הידיים במיומנות.

לוויות מפוארות לאנשי רוח

כשמת חיים נחמן ביאליק, ב-1934, הוכרזו אסיפות אבל ביישוב כולו. משמרות כבוד ליוו את ארונו מווינה אל תל-אביב. בעיר העברית הונח ארונו באולם "אהל שם" ברחוב בלפור, ואלפי נשים, גברים וטף באו להיפרד מעליו. אחר כך נישא הארון ברחובות העיר עד לבית הקברות טרומפלדור. כך נקברו אז אנשי רוח בארץ ישראל.

מספר על הזרוע

"מה יש לאיש הזה על היד?" היו ששאלו בקול, והיו שהבינו בחוש שאולי מוטב לא לשאול. בימות קיץ באוטובוס, בגינה הציבורית, בבריכה, ברחוב: נוכחים ככל שיהיו, הלב החסיר פעימה בכל פעם שהופיעו, ולעתים רחוקות עדיין מופיעים.

נ.ב.

עכשיו, כשרוב המכתבים מוקלדים במחשב ואפשר לחזור אל גוף הטקסט ולערוך אותו עד אין קץ, אין עוד צורך בסימן המוסכם הזה - נ.ב. פוסט-סקריפט. נ.ב. אף פעם לא היה עניין תכליתי בלבד: הליריקה שלו מתגלה בשיר כמו "PS I Love You", ששומר את ההצהרה החשובה ביותר דווקא להערת השוליים.

סלנג: "אייזן בטון"

בימי מלחמת השחרור ואחריה, כשהיו שואלים אדם לשלומו, היה עונה: "אייזן בטון!" - חזק כברזל ויציב כבטון. בספרה "חיי מלים" מספרת שרה ליפקין שכאשר פירסם הסופר ס' יזהר את סיפורי מלחמת השחרור שלו בהוצאה מחודשת, החליף את "אייזן בטון", שיצאה משימוש בינתיים, במלים "בסדר גמור".

עברות שמות

לו הרמטכ"ל בני גנץ היה משרת בצבא ההגנה בראשית ימי המדינה, היה מצטווה, כמו כל הקצינים הבכירים ועובדי המדינה, לעברת את שמו (בני נץ? בני צין?) החיילים הפשוטים לקחו דוגמה ממפקדיהם, וכך גם האוכלוסייה הכללית: עשרות אלפים נפטרו מ"שטיין", "גרינפלד" ושאר שמות לועזיים, לטובת "סלע", "שדה" ודומיהם.

פגישות מחזור

ילדי הפרחים שנפגשים שוב אחרי 20 שנה, נדהמים לראות את עצמם גזוזי מחלפות ואידיאלים; היפהפייה שאיש אינו מזהה, כה מכוערת היתה פעם; החנון של השכבה שעשה מיליונים; המופקרת שחזרה בתשובה; ועוד ועוד מהפכים סטריאוטיפיים. לא עוד: אחרי שראינו את תמונותיהם בפייסבוק, בני המחזור שלנו כבר לא יכולים להפתיע אותנו.

צהריים (לא להפריע בין שתיים לארבע)

"מר לב טוב! אני ביקשתי בין שתיים לארבע לא לעשות רעש!" צועק אריק אינשטיין במבטא יקי לשם טוב לוי המנגן על הפסנתר, בשיר קומי באלבום "על גבול האור" (1989). בין שתיים לארבע היה שקט מוחלט ברחובות: נסגרו החנויות, והילדים נרדמים.

קרקס עם חיות

"דובים, פילים, נמרים וחיות אחרות לא רוכבים על אופניים מרצונם", כותבים אנשי - PETA אנשים למען יחס הוגן לחיות. "הם מבצעים את המטלות הקשות האלה לא מפני שהם רוצים, אלא מפני שהם מפחדים ממה שיקרה להם אם לא יבצעו אותן". חיות הולכות ונעלמות מהקרקסים, ויש לקוות שלבסוף ייעלמו לגמרי - כמו אנשי ה"פריק שואו" לפניהן.

רישוי לאופניים

היום לכל שלדת אופניים יש מספר, אבל פעם היו לאופניים גם רישוי ולוחית זיהוי ממוספרת. כל שנה היית הולך לעירייה, משלם 2-3 לירות ומקבל לוחית זיהוי קטנה עם סמל העיר, מספר ותאריך. ילדים היו רצים לרשום את אופניהם, ומכיוון שהיו צעירים מכדי לקבל תעודת זהות נתנו להם פנקסים עם שמם. אבוי למי שנתפס בלי מספר ותעודה: עונשו היה הוצאת האוויר מהגלגלים.

שירת "הבאנו שלום עליכם"

בנחיתה, הטייס האוחז בהגה של מטוס "אל על" אינו ככל הטייסים בעולם: הלא הוא אחז בהגה בהפצצת הכור בדימונה ובמלחמת לבנון. הוא אוחז בהגה של ביטחוננו הלאומי. ואחרי הקרשנדו של הנחיתה, כשהגלגלים נגעו דרמטית במסלול, נשמנו לרווחה, מחאנו לו כפיים ופרצנו בשירת "הבאנו שלום עליכם". ניצלנו.

תרגום מאולץ

בספרים ההם, אנשים אכלו מאכלים משונים כמו אומצה, טוגנים וקלי. אף שהיו אנשים פשוטים, הם השתמשו במלים כמו "הבינותי", "תיפח רוחו" ו"הייה שלום". התרגום הארכאי לעברית הזניק למשלב גבוה ביטויים יום יומיים, שגרמו לגיבוריו של פיליפ רות, למשל, לדבר בלשון שכמו נפלה לכור המצרף של השפות.





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו