בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסדות שעברו מן העולם | סימפוניה לתזמורת של ברזל ועופרת

סדר עופרת

תגובות

בשנת 1977, מעט לפני שמפלגת הפועלים נחלה את המפלה הגדולה שלא התאוששה ממנה עד היום, החלטתי להיות פועל. הצטרפתי אל מחלקת פועלי הדפוס של "הארץ". העתיד לא טמן בחובו גדולות ונצורות למעמד הפועלים. אבל שום דבר בחינוכי עד אז לא הכין אותי להתייחס למלים גדולות בחשדנות הראויה.

ירדתי אל מרתף מואר בנורות פלורסצנט שהטילו את אורן הקר על כמה עשרות אלמונים במדים כחולים, שנראו עוד מלאי אמונה בכבוד הישן של הפועל העברי. הם עבדו, מי בעמידה ומי בישיבה, על בניית העתיד. לא העתיד הרחוק ההוא שהובטח בהמנונים של הסוציאליזם, אלא העתיד הקרוב, של היממה הבאה. היה עליהם למלא, ויהי מה, כשני תריסרים של לוחות פלדה כבדים השרועים, ריקים עדיין, על שולחנות העימוד, באותיות ומשפטים ושורות עשויים עופרת, כתובים בכתב ראי מהופך, שנועדו להיות העיתון של יום המחרת.

או אז, כשניתן האות, החלו מכונות הסדר דמויות העוגב שבצד שמאל של האולם הגדול לתקתק, לצלצל, לצפצף, לקשקש ולהמהם את חלקן בסימפוניה לתזמורת של ברזל ועופרת. דליים של עופרת מוצקה נוצקו לפיות העוגבים, שפלטו בחזרה שורות של אותיות קטנות, שנאספו למגשים ונלקחו, חמים עדיין, אל שולחנות העימוד. גודל האות המקסימלי שיכולים העוגבים האלה להפיק הוא גודל 12, אבל כאן קוראים לאות בגודל זה "פלישה". ולמה "פלישה"? כי ביום הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי הוחלט להדפיס את החדשות הדרמטיות באופן יוצא מן הכלל באות הגדולה ביותר שמאפשרת מכונת הסדר. כך היתה הפלישה לזיכרון עולם ב"הארץ".

הם היו כולם מנצחים בנגינות על האותיות: צבי מסד, שהתגאה בהיותו הסדר של כתבי ש"י עגנון, וליבר, שבחנוכה יצק במכונה ונתן לי סביבון אמיתי מעופרת כבשירו של ביאליק, וגיטלר, מניצולי מחנות המוות, שלא חדל להשתאות אל רגל הגימ"ל הקטנטנה המבדילה בין שמו לשם הצורר הנורא, שנפילתו הרי החלה באותה פלישה. וויינגורד החרדי מבני ברק, שהעבודה בעיתון החושף יום יום מחדש את אפיקורסותו בפרהסיה היתה לו סיבה מתמדת לאנחות רמות. וגזבר, אחד מהם, מפני ששני אחים לבית גזבר היו פועלי דפוס בעיתון, אחרי שאביהם וגם אחיהם נהרגו בעת שעשו את דרכם לדפוס "הארץ" בהפצצה המצרית על תל-אביב ב-1948. ומעט הלאה משם - אבל הישיש, הסולן של "הארץ שלנו", המנקד בפינצטה את אותיותיו של עיתון הילדים. "סטלין היה יותר גרוע מהיטלר", היה אומר בזעמו המתמיד על מהלך ההיסטוריה, "סטלין, את העם שלו הוא השמיד!"

הו ימי דפוס העופרת. הכאוס ארב בכל רגע מעבר לטורי השורות. כי די היה שתוסח הדעת של פועל הסדר, ובטעות ידפיסו אצבעותיו אותה שורה פעמיים, ויחסירו שורה מן הטקסט. או גרוע מזה: שבזמן ההרקה של מגשי השורות אל העמוד יתבלבל הסדר, או ייפול המגש כולו ויתפזר על הארץ, ולך עכשיו ומצא מחדש את סדר השורות שנפרע. על כל הטרגדיות הללו נמצא מענה פילוסופי, שההוגה הבלעדי שלו היה רוזנברג הססגוני, קשיש המעמדים, שבקול שהידהד באולם מקצה עד קצה היה קורא ככוהן בטרגדיה קדמונית הפונה אל אלת הגורל: "מה אתם רוצים. גם הבחורה הכי יפה בפאריס יודעת לתת רק מה שיש לה".

לעמד, הרי זו אמנות. אמנות התמרון בין הפקודות שמחלק העורך היורד לו, מלא חשיבות, מן האולימפוס של קומת המערכת, ואומר: "תסדר לי את הידיעה הזאת בשני טורים בתיבה" - לבין המציאות האפורה של העופרת, שדווקא לא רוצה להסתדר בשני טורים אלא בטור וחצי, או עם רגל, או עם ברך. "אז תרוח", מציע העורך. או להפך: "תוציא ברזל". לרווח הרי זה לתקוע לוחיות עופרת דקיקות בין השורות, ולהוציא ברזל פירושו להגדיל בכמה מילימטרים את המסגרת של הגיליון, ותמיד, כמוצא אחרון, אפשר להוציא עוד ברזל. ורגל או ברך הרי אלה טקסטים שטור אחד שלהם משתלשל מטה לתוך טקסט אחר, ויש "מכנסיים", שהם שני טורים של טקסט העוטפים בתוכם טקסט אחר, קטן יותר.

הכי חשוב לא לעצבן אותם, את המעמדים, ובעיקר לא להיכנס אתם לוויכוחים פוליטיים. לא אתך, מרקוס, שהיית עוד מעמד בעיתון הקהירי בצרפתית "לה בורס אז'יפסין", ולא אתך, סתיו, מחלוצי החוזרים בתשובה. ולא אתך, צ'צ'יק, שאילו יכולת היית אומר להם, לאינטליגנטים שלמעלה, איזה נזק הם עושים למדינה. ולא אתך, לוינסון, האוגר בתוכך את שתיקת השואה ומראות הזוועה שלא יראו אור לעולם. היכן אתם כולכם, אנשי השם?

ועוד מלה אחת: לודלוב. לודלוב הרי זו המכונה של סדר האותיות הגדולות, סדר מודעות האבל, סדר האותיות המפוארות. עומד לו אברהם דסה, אשר על הלודלוב, עומד ואמת מידה בידו ומסדר את האמהות, או המטריצות, ואז טובלן בעופרת. ובעברי לפניו הוא אומר, ספק לי ספק לשורה שבידו: "עוד תראה, אני אעשה אותך גדול!" כי מלך מלכי המלאכות זה הוא, שיודע, בלי שום מכונה כעזר, ללקט את האותיות היחידות ולהרכיב מהן את המלים שמצדן יורכבו לכותרות הראשיות, ולכותרות המשנה הגדולות, והכל במהירות מסחררת. ואלה יקבעו במתכת, ואחר כך בדיו ונייר, את העתיד לבוא ביום המחרת. אשר על כן רק פועל דפוס, שמישש באצבעותיו את החומר שממנו עשויות מלים, יודע שגם המלה "עתיד", כמו הבחורה הכי יפה ההיא מפאריס, לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה.



תמונות מדפוס 'הארץ'. היכן אתם כולכם, אנשי השם?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו