בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתי הבראה - פרפרת ופלירטים

זמנך עבר: מוסדות שעברו מן העולם

תגובות

"לארוחת הבוקר אנחנו מקבלים ביצה קשה, רק החלבון (החלק הלבן), סלט חסה ללא רוטב, אבל מותר לנו לצקת על הכל מיץ לימון, ובחדר האוכל ישנו מיחם גדול ובכל שעות היממה אנחנו יכולים להכין לעצמנו תה ללא חלב כמובן אבל מותר לנו להוסיף לימון. בארוחת הצהריים אנחנו אוכלים רבע עוף מבושל בלי טעם ובלי ריח, ירקות מבושלים ללא מלח, שוב סלט חסה ללא רוטב או, בקיצור, קדחת בצלחת, אבל עם הרבה לימון".

את הדיווח הנוגע ללב הזה, בכתב ידה העגול והברור, כתב ידה של מורה ומחנכת, שלחה לי אמי מבית ההבראה "ארזה" שבו התארחה למשך עשרה ימים בקיץ שבין כיתה א' וב' שלי. "אמא היקרה", השבתי לה. "אצלנו הכל בסדר. לאבא היה כאב שיניים והוא הלך לדוקטור גרסטל. צביקה ואני הולכים כל בוקר לבריכת 'הפועל'. אני מצטערת לשמוע שאת אוכלת 850 קלוריות בלבד. מה זה קלוריות?" הו, התום שבטרם הפרעת האכילה.

שנה ומשהו של הפעלת פרוטקציות, בעיקר מצד סבא שלי שהיה מקורב לבכירים בקופת חולים ובהסתדרות, נדרשו כדי לממש את חלומה הגדול של אמי להגיע לבית ההבראה "ארזה" במוצא שבהרי ירושלים. ירושלים, מבחינתי, היתה בקושי רעיון. תעבורנה שנים רבות עד שנבקר שם לראשונה בטיול הניצחון המשפחתי. בינתיים ירושלים נדמתה לי כמונחת מעבר להרי החושך, אי שם בקרבת הסמבטיון.

"כדי שלא נגיע חלילה שבעים לארוחת הבוקר משכימים אותנו בכל בוקר בשעה שש לסדרה של תרגילי התעמלות, ורק לאחר מקלחת קצרה במים קרים מתירים לנו להיכנס אל ארוחת 'המלכים' המוכנה עבורנו בחדר האוכל. אם לא די בכך, כשעה לפני ארוחת הבוקר לוקחים אותנו אל הבריכה לתרגילי התעמלות במים כדי שנפסיד עוד קלוריות, ורק לאחר ארוחת הערב מתירים לנו לשבת במועדון, לקרוא עיתונים ולהאזין לרדיו, ולפעמים ישנן אפילו הופעות. ביום חמישי תופיע אצלנו חבורת הזמר של בית רוטשילד. והכיבוד? כמו שאומרים 'חרגיל'".

הסיפור של אמא שלי היה היוצא מן הכלל. בעצם היא רצתה להגיע לבית ההבראה שבמוצא, אבל במצוות רופאיה נשלחה בסופו של דבר דווקא לאגף ההרזיה שהוקם שם במיוחד לאנשים בריאים-מדי שכמותה. שנים לפני אותה הרזיה כפויה ב"ארזה" עשתה אמא שלי חיים משוגעים ב"שבי ציון", לשם הגיעה עם שתי חברותיה הקרובות. רשמים בכתובים לא נותרו מאותה חופשה, אבל שנים לאחר מכן, במסגרת ראיון עיתונאי עם ישיש בעל זכויות, הזדמן לי לשמוע מגוף שלישי על מעלליהן של אותן "שלוש ריבות חיפאיות דשנות" על הדשא של בית ההבראה.

אבא שלי פינטז על "מבטחים" בזכרון יעקב. בכל נסיעה שלנו דרומה מחיפה היה מאט עוד יותר את קצב נסיעת המכונית, מ-60 קמ"ש ל-40, כדי להיאנח בגעגוע למראה המבנה המתפתל בדיוק על פי שיפועו של ההר, שמבקרי האדריכלות של אותם הזמנים קשרו לו כתרים. גם "בוסל" בצפת לא נחשב קוטל קנים, כי הרי ידוע היה שהאוויר בצפת צלול במיוחד. והיו גם בתי הבראה בנצרת, בשבי ציון, בנהריה, על שפת ים כנרת ובכל מקום שנחשב רחוק מספיק מהערים הרועשות. כי כן, כבר בשנות ה-50, עת נחקק "חוק חופשה שנתית" בכנסת, היה בארצנו הקטנטונת מספר מרשים ביותר של יישובים. כנהוג בחו"ל, מקומות ראויים לנופש היו רק אלו הקרובים לים או כאלה ששכנו בסביבה מיוערת. הרעיון של חופש בים המלח או בערבה עדיין לא עמד אז על הפרק.

שלושה גופים עיקריים היו אחראיים למימושו של חוק החופשה השנתית: קופת חולים, "מרגוע לעובד" וקופות הגמל. על פי החוק, החופשה השנתית נהפכה מזכות לחובה. על הנופש היה לחזור מהנופש ובידיו תעודה חתומה המעידה כי אכן מימש את ימי החופשה שלו, והיו גם כאלה שעשו כל מיני קומבינות שאיפשרו להם להמיר את הרביצה בת השבוע על שפת הכנרת בכסף מזומן.

אף כי כמה מבתי ההבראה שנבנו בשנות ה-50, ה-60 וה-70, היו מבנים בעלי חשיבות אדריכלית, תנאי השהייה בהם היו ספרטניים למדי. החדרים דמו לחדרי רווקים בקיבוצים: מיטות סוכנות, כיסאות עץ, כונניות קטנות ומאוורר. את עיקר החוויה היו אמורים לספק התפריט והמפגש החברתי. הרעיון היה תמיד דומה: חמש ארוחות מזינות ביום, חדר תרבות וספרייה עם עיתונים, נוף ים או בריכה, הופעות בערבים, והכי חשוב - כיסאות נוח על הדשא.

מאחר שלבתי ההבראה הגיעו המבריאים ביחידות, ללא בני הזוג שלהם, נחשבו בתי ההבראה למקומות של פלירטים, ושירים ומערכונים היתוליים הוקדשו לתיאור חווייתם המשותפת של מי שאשתו נשארה בעפולה עם מי שבעלה נשאר במפעל. כי כן, בימים שחו"ל עדיין היה בחוצלארץ, כלומר בלתי נגיש לעובד הפשוט, פלירטים בבית ההבראה נחשבו לגיטימיים כמו סטוצים בחו"ל.

כל עניין ה"הבראה" התחיל ונגמר בהפיכתם של אנשים בריאים לגמרי (אנשים חולים לא נשלחו לבתי הבראה אלא לבתי החלמה) לשמנים קצת יותר, כלומר בריאי בשר. התהליך הואץ בעזרת תפריט מזין שכלל מאכלים כגון רפרפת, פרפרת, כדורי שוקולד ומגוון מרשים של מטעמי חצילים. בימים ששיזוף נחשב סימן לבריאות, נחשבה מערכת ההאבסה של חמש הארוחות המקובלות בבתי ההבראה למלה האחרונה בדאגה לבריאותו של העובד. ומאחר שלגוף בריא נחוצה גם נפש בריאה, סופקו למבריאים סוגי בידור שונים כגון הרצאות, סרטים, הופעות אמנים ולעתים אפילו סיורים מודרכים.

כמו למבוגרים, גם לילדים היו בתי הבראה מיוחדים, אלא שהם נועדו אך ורק לשני סוגים של ילדים: מרטיבי לילה וסרבני אכילה. אני מכירה שני אנשים שנשלחו בילדותם לקייטנת האבסה לילדים ירודים. באותה קייטנה נגזר עליהם לאכול שלוש פעמים ביום דיסות סולת מתובלות בחמאה וסוכר, עוגות, איטריות, שוקו חם (באוגוסט) ושאר מאכלים עתירי קלוריות, ונאסרה עליהם באיסור חמור כל פעילות גופנית. אחד מהשניים, עד היום גבר רזה להכעיס, סיים את הקייטנה כשמשקלו נמוך ב-800 גרם מ-36 הקילוגרמים שעמם הגיע לקייטנה. השנייה סובלת מהצלחת היתר של קייטנת הפיטום ההיא עד עצם היום הזה.

אבא שלי חלם על "מבטחים", אבל בסופו של דבר הגיע לבית ההבראה בצפת. "האוויר כאן נפלא. בערב מנשבת רוח קרירה, ואפילו בלהט הצהריים אין מזיעים כאן. האקלים מחיה נפשות ממש. הארוחות טעימות ומזינות. חביב עלי במיוחד סלט תפוחי האדמה. לארוחת ערב אתמול קיבלנו קנישס תפוחי אדמה טעימים, כמו בצמחונייה ברחוב הרצל! הערב אומרים שיופיעו האחים אדלר עם המפוחיות. בכל ערב אנחנו משחקים רמי, ואני משתדל לא להתעצבן! מה שלום צביקלה ונרוסיה? מה אומר ומה אדבר, בבית מעניין לי הרבה יותר!" כתב אבי לאמי ב-1966.

פעם אחת הזדמן לי לבקר את אבי ששהה אז בבית הבראה בטבעון, מקום שזכור לי מאז כמין גן עדן בזכות עצי התאנה שנתנו אז את פריים ושהותר לנופשים לקטוף מהםו כאוות נפשם. אמי, שהלכה לענייניה, איחרה לחזור, וכך קרה שהצטרפתי לאבי להופעתה של הזמרת נחמה הנדל בחדר האוכל. היא צעקה "דונה, דונה, דונה", ואני פרצתי בבכי.

בבית הבראה אחר בטבעון גילה אבי את הטבעונות. גלויה ששלח מאותו קיץ מספרת על תפריט של "לחמניות ישנות שהדוקטור קוראת להן ?לחמניות זקנות', שיש ללעוס כל נגיסה מהן לפחות שלושים פעם בתוספת תה בבונג שאפשר להמתיקו אך ורק בדבש צמחים שהדוקטורית עצמה מוכרת לנו ולכך היא קוראת ארוחת בוקר". אמא שלי, לעומתו, גילתה על שפת הכנרת את "חבורת האש", את סולימן הגדול ושאר בני משפחתו שהפליאו בנגינה, זמר ומחול תימניים.

בשנות ה-60 נפתחו בתי ההבראה גם לחופשות משפחתיות. נסענו אז - שלוש משפחות של חברים - לבית הבראה בקיבוץ. ההורים שוכנו בחדרים שצוידו בוונטילטורים כנגד החום הכבד. אנחנו, הילדים, נשלחנו לבונגלוס. בארוחות הצהריים יכולנו להשתעשע במכונות הלחם ובברזי הסודה, שעמדו מותרים לשימוש לכל ילד עירוני. בערבים הוקרנו סרטים באמפיתיאטרון הפתוח.

ערב אחד החלטנו כל הילדים להתגנב להקרנת הסרט. כך קרה שאחד הסרטים הראשונים שראיתי היה "מעין הבתולים" של אינגמר ברגמן. הייתי אז בת עשר, והרזומה שלי כצופת קולנוע כלל בעיקר את טבי טיילור בקרקס, פוליאנה ובמבי. לא בדיוק הבנתי את הסצינה שבה אונסים הרועים את הנערה הבלונדינית ואחר כך קוברים אותה באדמה. אחר כך כבר סירבתי לשוב ולהצטרף להורי בחופשים שלהם בבתי ההבראה.



בית ההבראה בחניתה, 1972. הכי חשוב - כיסא נוח על הדשא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו