בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסדות שעברו מן העולם | גור אריה של אש

יצר העבודה הזרה

תגובות

פסטיבל המונסון לשיווה בג'אגשואר, אלמורה, הודו. שלושה מיליון אלים יש להינדים, כך אומרים, אך שיווה הוא אחד ויחיד. שיווה הוא האל הזכרי הגדול, האל המשפיע, האל ההורס. הוא מיוצג בעזרת הצורה הפשוטה ביותר, הגברית ביותר, מעין צורה פאלית מוארכת: "יש" פשוט.

הגענו לג'אגשואר באוטובוס מלא הינדים. הרחבה המרכזית, המכילה למעלה ממאה מקדשים עתיקים בגדלים שונים, היתה עמוסה אדם. משפחות ויחידים ערכו פוג'ות - טקסי קורבן - לשיווה, וברהמינים הציעו לכל עובר ושב לערוך לו פוג'ה משלו. הסתובבנו וסקרנו בעניין חצי אנתרופולוגי את המהומה שמסביב. התעכבנו ליד משפחה הינדית אחת שישבה בפינה, סביב גוש חומר. כל אחד מבני המשפחה קרץ מן החומר חתיכה קטנה, לש ממנה צורת שיווה קטנה והניח אותה על מגש בסדר מופתי, לפי איזה צופן שנעלם מאתנו. כשנאסף על המגש מספר גדול למדי של שיוות סילקו הגברים את גוש החומר, קראו לברהמין והחלו לערוך פוג'ה לצלמיות שזה עתה יצרו.

הבוטות שבמעבר מיצירת האל אל העבודה לו היתה מדהימה; מן החומר אל הצורה וממנה ישירות אל הפולחן. כמו היה זה הדבר הטבעי ביותר שאפשר לחשוב עליו: ליצור ולעבוד את היציר. אך המטמורפוזה המהירה הזאת לא עוררה בי - העובד לאל שאינו מגולם בפסל - גיחוך או סרקזם, כפי שעוררה בישעיהו (מ"ד, ט"ו), אלא דווקא פליאה. המעבר הזה לא נראה לי אינפנטילי ולא גס, אלא עדין ואינטימי מאוד. היכולת ליצור את דמות האל ולעבוד לו באותה נשימה ממש נראתה כמו משהו מוכר אבל רחוק, כמו צעצוע מן הילדות שעודך מתגעגע לחוש בו באצבעותיך.

הרחק משם בזמן ובמקום, מיד אחרי הקריאה המפורסמת בתורה, החלו הלויים אנשי עזרא להתאבל, "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם" (נחמיה ט', ד'). על מה זעקו באותו מעמד? אגדה מפורסמת בגמרא מדובבת כך את צעקתם: "אבוי, אבוי, זה שהחריב את הבית ושרף את ההיכל והרג את הצדיקים והגלה את ישראל מארצם ועדיין הוא מרקד בינינו". אותו רשע מרושע שמתארים הזועקים אינו נבוכדנצר מלך בבל, ואף לא אישיות פוליטית אחרת, אלא הגורם הפנימי לחורבן: היצר, יצר העבודה הזרה. על יצר זה מבקשים היהודים: "לא נתת לנו אותו אלא לקבל בו שכר (=כלומר, בשכר העמידה בו. אך עתה) איננו רוצים בו ואיננו רוצים בשכרו" (בבלי יומא, ס"ט וסנהדרין, ס"ד, בתרגום).

התנ"ך מלא בעבודה זרה. היא הגורם הראשון במעלה לסטייתם של בני ישראל מדרך הישר והיא הגורם הראשון להענשתם. ההיסטוריה היהודית כולה, לפחות לפי הדברים ששמו חז"ל בפי הלויים באגדה, התגבשה מכוח אותו יצר עבודה זרה שכמעט אינו ניתן לכיבוש. אך בימי בית שני, וקל וחומר בימי חז"ל, חדל יצר העבודה הזרה להטריד. בעיות אחרות, כמו הצבאות הזרים שנכנסו לתחומי הארץ, ההלניזציה התרבותית והפילוג בעם, החלו לתפוס את מקומו.

מטרתה של האגדה התלמודית היא להסביר בדיעבד לאן נעלם פתאום יצר העבודה הזרה. לשם כך חוזר בעל האגדה אל הרגע המסוים שבו הוא מבחין בהיעלמות היצר: אל הקריאה בתורה של עזרא והקמת בית המקדש השני. רגע זה הוא רגע של פרספקטיבה, שבו עמדו הלויים וסיפרו על ההיסטוריה שמאז ועד אליהם, הבינו מהו הגורם המשפיע על מהלכה וקמו וצעקו "די".

בקשתם של הלויים נענתה. פתק נפל משמים ועליו מלת הסכמה יחידה: "אמת". לאחר שלושה ימים ושלושה לילות של ישיבה בתענית נמסר יצר עבודה זרה לידיהם. באותו רגע "יצאה דמות גור אריה של אש מבית קדשי הקדשים. אמר להם הנביא (=זכריה הנביא, שפעל באותה תקופה) זהו היצר של עבודה זרה". זה רגע השינוי, שנעלם בו העולם הישן, המקראי, הרווי בעבודה זרה, והוחלף בעולם החדש נטול היצר. האגדה ממשיכה ומספרת כיצד תפסו אותו גור אריה של אש, כיצד נשמטה שערה אחת משערות ראשו, כיצד שאג וקולו הילך ארבע מאות פרסה מסביב. וכדי שלא יתעוררו עליו רחמי שמים, סגרוהו בתוך דוד של עופרת שיבלע את קולו.

תיאורו מלא הפתוס של יצר עבודה זרה כגור אריה של אש ששאגתו מזעזעת את הארץ הוא תיאור מרשים, אך אין בו כדי להפתיע. יצר עבודה זרה - על פי הדברים ששמו חז"ל בפי המתלוננים - הוא הגורם לכל הצרות, ולכן לכידתו ונטרולו הם מעין משיכה בידית המעצור של רכבת ההיסטוריה; מעתה ואילך השתנה מהלכה מן הקצה אל הקצה. זו הסיבה לפתוס. המפתיע כאן אינו הפירוטכניקה הדרמטית, אלא דבר אחר: מקום משכנו של יצר עבודה זרה. יצר עבודה זרה שוכן - או, ליתר דיוק, שכן - בבית קודשי הקודשים.

זו אמירה תיאולוגית מדהימה: מיקומו של יצר עבודה זרה - בלב לבו של המקדש - מלמד על הקשר שבין הפנייה החוזרת ונשנית לעבודה זרה בימי בית ראשון לבין עבודת בית המקדש. יש משהו בעבודה הפיסית בבית המקדש שמחזיק בתוכו את עיקרו של יצר העבודה הזרה. כאשר ביקשו אנשי עזרא רחמים, ענו להם מן השמים ויצר העבודה הזרה נעקר מן העולם. אך יחד עמו נעקר דבר יסודי מאוד בעבודת המקדש. מעתה והלאה, בבית המקדש השני ואחריו, עתיד להיות חסר דבר מה בעבודת ה', איזה "גור של אש" ששאג שם בעבר ועתה הוא כבוש בתוך דוד של עופרת ואיש אינו שומע את קולו.

השאלה שמעלה האגדה איננה אם העבודה הזרה עצמה היא אמת או שקר. השאלה היא שאלה אקטואלית לחלוטין על היצר - אותו מושג מעורפל המציין ישות עצמאית בתוך האדם, ישות נפרדת, פנימית, המסיתה אותו מן העבודה הנורמטיבית לאל אל עבודת הפסלים, הטבע וגרמי השמים.

יצר העבודה הזרה הוא אותו צד חושני, יצרי וגשמי, צד הרואה את האלוהות בעולם הזה, בפסל ובעץ ובשמש ובירח. צד שאינו מכיר, או אינו מבין, את דוד העופרת העשוי מאלפי שנות הפשטה והרחקה מן האל שגזרו היהודים על עצמם. צד שכזה היה קיים בבית המקדש הראשון באופן גלוי, ועתה, אומרת האגדה, הוא נעדר. אך האגדה אינה מציגה מצב מוחלט. יצר עבודה זרה אינו מוסד שעבר מן העולם לחלוטין. בעל האגדה כבש אותו בתוך דוד של עופרת, ואולי זה הרמז לכך שהתסריט לסרט ההמשך כבר כתוב ומחכה למפיק.



פסטיבל המונסון בהודו. מעבר עדין ואינטימי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו