בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כובע טמבל - האבולוציה של הישראלי הייצוגי

הישראלי הגדול עם הקרחת והג'יפ, החליף את הצבר עם הכובע והסנדלים, שהחליף את היהודי הקטן עם הגבנון והאף

תגובות

השאלה איננה מה זה כובע טמבל אלא מי חובש כובע כזה. מי שמניח גליל בד דמוי עציץ הפוך על הראש איננו בהכרח אדם רע, להיפך. "הטמבל הוא איש טוב", כתב ולדימיר ויסוצקי ושר ארקדי דוכין. טמבל הוא טיפש במובן הבלתי מזיק של המלה, כזה שהנזק שהוא גורם לעצמו גדול מהנזק שיגרום לאחרים. בימים שתמימות היתה תכונה חיובית קראו לטמבל "תמים". מה אתם רוצים? שאל התמים את המפוכחים בתמימות, זה בסך הכל כובע, לא? מה, זה לא טוב נגד שמש? הטמבל צדק. הכובע שחבש, חמש פיסות בד המתחברות בקודקודן, הגן עליו היטב מפני השמש. קל היה גם לקפל ולתחוב אותו לכיס.

האיש עם הכובע, הטמבל, נקרא כך, על פי ויקיפדיה, מפני שכך נקרא עצלן בטורקית. טמבל, לפחות בטורקיה, הוא, כפי הנראה, גם עצלן. ייתכן שמקור השם הוא שיבוש שמם, בהגייה ערבית, של הטמפלרים שחבשו כובע כזה. גם היום, אם דווקא רוצים, אפשר להשיג אותו באינטרנט. מחירו 15 שקלים ליחידה. אתר אחד ממליץ בחום לייבא כמויות גדולות של כובעים מסין. זה כדאי! מחירו של כובע טמבל סיני הוא חמישה שקלים בלבד.

גם תיירים חובשים כובעי טמבל. אורחים בארץ זרה נוהגים לפעמים להשתטות. הם מתנהגים כילדים בגנון. אפשר להלביש אותם במה שרוצים, גם בכובע טמבל צבעוני. תייר הוא בעצם סוג של טמבל: מבטו ריק ומוחו אטום. הוא משוכנע שכל הסקוטים לובשים חצאיות והצרפתים ישנים עם באגט. הוא מאמין שכולם חובשים כאן את הכובע המשונה שמכרו לו בחנות המזכרות. אני תייר, מכריז הכובע על חובשו, אני טמבל, בואו ותפקיעו מחיר של כל מה שאני נוגע בו.

בזירת הטמבלים המקומית, חלו בינתיים שינויים. התיירים השתעשעו עדיין בכובעים, אבל הטמבל כבר פינה את מקומו ל"בוק". גם בוק הוא מין טמבל. מבטו מזוגג ולסתו שמוטה. ממנו כבר לא מבקשים הסברים, מניחים לבוקיות שלו בתנועת יד מבטלת.

בסופו של דבר התגלגל הבוק ונהיה לפראייר. זה גלגול מאוחר של הטמבל. נתן אלתרמן, למשל, לא ידע שאליפלט שלו הוא בעצם פראייר. מבחינתו הוא היה תמים במובן הטוב של המלה, אפילו לא טמבל: "אם גוזלים מידיו צעצוע / הוא נשאר מבולבל, מחייך / מחייך מבלי דעת מדוע / וכיצד ובשל מה זה ואיך". התנהגותו הטמבלית של אליפלט לא נעלמה, על פי אלתרמן, מעיניו של היושב במרומים, שאף התוודה: "במרום לנו יש ממך נחת / אף שאין לך אופי במיל".

הנחת שהסב אליפלט למלאכים לא הרשימה את הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש). אליפלט התם, חסר הפנים של אלתרמן, היה יחיד ומיוחד. שרוליק של דוש, עם הסנדלים וכובע הטמבל, היה כולם. לשרוליק היתה שליחות: הוא נבחר לייצג את הישראלי החדש. הוא התבקש להחליף את היהודי הכנוע עם הגבנון והאף המעוקל. היה בשרוליק מעט מן התום של אליפלט אבל נזרעו בו כבר הזרעים הראשונים של זדוניות ובוטות שמאפיינות את הישראלי המאוחר. אלו חברו לממזריות החביבה ולחוצפה היעילה של שרוליק.

בעיני דוש נחשבו חוצפה וממזריות לתכונות נחמדות, נועזות, ישירות ומעניינות. ודאי שהיו עדיפות על פני הפיקחות המתחכמת של היהודי בגלות. את הישראלי החדש צייר דוש כנער נצחי, חסר גיל, "סמל של ארץ ישראל היפה התוססת וגם החצופה מעט", התמוגג ב"מעריב" העיתונאי שלום רוזנפלד. דוש עצמו, לפני כמעט 50 שנה, צפה בדאגה את היום שהמכנסיים הקצרים, הסנדלים וכובע הטמבל, לא יהלמו מדינה שאת הנעורים והתמימות השאירה הרחק מאחוריה. "הייתי רוצה לשמור את שרוליק כמו שהוא עכשיו", התוודה דוש כשלמדינה מלאו 16. את השרוליק שלו לא שינה, והסתפק בהארכת גפיו ומכנסיו. על כובע הטמבל לא ויתר. הלך הילד נשאר הטמבל, אבל ייתכן שכבר אז החלה להתפשט על ראשו של הטמבל הקרחת המסוגננת של הישראלי העכשווי, הקרחת המעוצבת שעתידה לסמן את הישראליות הנוכחית, שאוכלת טמבלים בלי מלח.

למדינה בת 60 ויותר יש דאגות אחרות מלבד חיפוש אחר דמות מאוירת שתסמל אותה. בשנות ה-70 נעלם שרוליק ואתו גם הכובע, אבל הטמבל לא הלך לשום מקום. טמבלים, על פי האימרה השגורה, לא מתים הם רק מתחלפים. ומי שהמתין לתורו בסדרה האבולוציונית היה הפראייר. הפראייר שהחליף את הטמבל כבר לא עשה את השטויות שלו בינו לבין עצמו; תמיד היה מי שהבחין בהן וניצל אותן לטובתו. הפראייר היה מוקף תמיד במי שמבקשים לנצל את הטמבליות שלו. בלעדיו לא היתה להם בכלל זכות קיום.

חיפשתי ללא הצלחה את הכינוי המדויק, הקולע, שיגדיר את החבורה שהצטופפה סביב הטמבלים שנהפכו לפראיירים. אולי "חמדנים"? תיאופראסטוס, כבר במאה הרביעית לפני הספירה, כינה את מנצלי הפראיירים "החמדנים העלובים". "חמדנות", כתב ב"טיפוסים" שלו, היא "השתוקקות לרווחים מבישים". להתנפלות על הפראייר שותפים לא רק חמדנים אלא גם מי שתיאופראסטוס מכנה "עזי המצח". מיהו עז מצח? עז מצח הוא מי ש"ייגש אל איש שאותו הונה ויבקש ממנו הלוואה".

מנצל הפראיירים הוא לא רק חמדן ועז מצח. הוא גם קומבינטור ומאכער. אין בעברית מלה אחת, קולעת, שתתאר באמת את צירוף תכונותיו המגעילות, את הנכלוליות שלו, את הזדוניות ואת הזחיחות המקוממת שבה היא עטופה. אותו לא תתפוס אף פעם מבולבל ומחייך. התואר "ממזר" כבר קטן עליו. שלא כמו לטמבל, יש לו כרטיס ביקור. הוא "יועץ תקשורת", "יועץ תדמית". או, לפעמים, אפילו "יועץ אסטרטגי".

גם אותו אפשר לזהות מרחוק. כובע אמנם אין לו אבל משקפי שמש יש לו. תמיד על המצח, ביום ובלילה, בקדמת הקרחת המעוצבת, זו שמכסה על הקרחת המתהווה. הוא שמן, הוא גדול. באצבעות יד אחת הוא מצליח להקיף את מפתחות הג'יפ ואת הסלולרי גם יחד. הג'יפ שלו חונה על המדרכה וחוסם את דרכו של הטמבל, זה שחונה ארבעה רחובות משם עם כרטיס חניה.

האבולוציה בדמות הישראלי הייצוגי, מהירה מהמקובל בטבע. קשה להאמין, אבל הישראלי הגדול, עם הקרחת והג'יפ, הוא גלגולו המעודכן של היהודי הקטן עם הגבנון והאף. הוא, הקירח, החליף כזכור את הצבר עם הכובע והסנדלים. הדמויות השתנו אבל המעגל נסגר. היהודי הישן, במגבעת ומעיל, היה סוחר. היהודי החדש יותר, זה עם הכובע טמבל, היה חקלאי. הכובע אמור היה להגן עליו בשדה מפני השמש. "ארץ ישראל נקנית בעבודה", כתב א"ד גורדון, והוא לא התכוון לעבודה בבית השקעות.

היהודי החדש, העכשווי, הישראלי המעודכן, זה עם הג'יפ והסלולרי, חזר למקורות. גם הוא סוחר, לא בטקסטיל אלא באיגרות חוב ואופציות. הוא כבר לא זקוק לכובע שיגן עליו מפני אור הניאון במשרד. מהקומה ה-23 במגדל שלו הוא תר אחרי הטמבלים שהפכו לפראיירים. אין בעיה לאתר פראיירים. היחס המספרי בין פראיירים למנצלים השתנה. הפראייר המיתולוגי, אליפלט, היה בזמנו יחיד ומיוחד. היום יש מיליוני אליפלטים וחבורה מצומצמת של חמדנים עזי מצח שמחפשת דרך לנצל אותם.

הפראיירים יושבים בסלון ומתנחמים בטלוויזיה. מצבם לא טוב. החמדנים מהבנקים וחברות האחזקה כבר עשו עליהם סיבוב. החמדנים עזי המצח שולטים גם בטלוויזיה שהפראיירים מתים עליה. אני מכיר את החמדנים מהטלוויזיה; הם מאכילים את הפראיירים במה שהם עצמם נגעלים ממנו. הפראיירים, כלומר אנחנו, אוכלים הכל. אוכלים ועם זאת גם מתגעגעים.

הגעגועים לכובע טמבל אינם געגועים לעבר. על זיכרונות העבר אי אפשר לסמוך. המסננת היעילה של הזמן מנפה את השעות הקשות ומשאירה את הרגעים הטובים. אלו לא געגועים לכובע טמבל, זו קינה על מה שבא במקומו.



שרוליק של דוש. מתוך הספר 'איפה היינו ומה עשינו'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו