בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסיבת הפתעה: הפיוס הפלסטיני הוא הבשורה המדהימה של השבוע החולף

ההסכם בין פתח לחמאס, הבשורה המדהימה של השבוע, אמור להוביל לבחירות בשטחים בתוך כשנה. אבל יש בסיס לתגובה החמוצה של ישראל * ההתקוממות בסוריה עשויה להסתיים כמו פראג של 1968, במקום כקהיר של 2011 * ומה יאמר יואב גלנט על איראן, בהופעה פומבית ראשונה מאז בוטל מינויו לרמטכ"ל?

תגובות

הרחוב הפלסטיני דרש, הרחוב הפלסטיני קיבל. הסכם הפיוס המפתיע שחתמו שלשום בערב בקהיר, בראשי תיבות, נציגי הפתח והחמאס, הוא בעיקרו תוצאה של לחץ דעת הקהל הפלסטינית. הקרע בין שתי התנועות הפלסטיניות המרכזיות, שהגיע לשיאו בהפיכה המדממת שהשלים החמאס בעזה בתוך שישה ימים ביוני 2007, נותר הסוגיה הבוערת ביותר על סדר יומם של תושבי השטחים. נדמה שבמזרח התיכון של אביב 2011 שום מנהיג ערבי - כולל מחמוד עבאס (אבו מאזן) וחאלד משעל - אינו יכול להתעלם לחלוטין משוועתו של הציבור.

הפיוס הפלסטיני, שביר, חלקי ומותנה ככל שיהיה, סיפק את הבשורה המדהימה התורנית של השבוע החולף. אפקט הפרפר המפורסם לא חולל השבוע עוד הפיכה ולא הוציא לרחובות עוד הפגנות המוניות נגד דיקטטור כזה או אחר (אף שגם אלה נרשמו בימים האחרונים בלוב, בסוריה ובתימן), אלא את ההסכם בין החמאס והפתח. לצד הלחץ מלמטה, סביר להניח שעבאס ומשעל הושפעו גם ממה שנעשה במדינות השכנות. היריבות הישנה בין קהיר ודמשק, פטרוניותיהן של הרשות ושל החמאס, נחלשה במקצת על רקע התהפוכות האזוריות. נשיא מצרים, חוסני מובארק, שלא חשך מהחמאס את שבטו בשנים האחרונות, נעלם מהתמונה. לנשיא סוריה, בשאר אל-אסד, יש כעת כידוע צרות אחרות.

וכך, אם לא יהיו עוד הפתעות (ומן הסתם יהיו עוד הרבה), נהיה עדים בעוד כשנה לבחירות חופשיות לנשיאות ולפרלמנט הפלסטיניים. על פי הסקר האחרון של "מרכז ירושלים לתקשורת" (JMCC) נהנה הפתח מתמיכתם של 34% מהפלסטינים ואילו בחמאס תומכים כ-15% בלבד. יו"ר הרשות עבאס זוכה ל-17.9% תמיכה, לעומת 11.4% בלבד לאיסמעיל הנייה, ראש ממשלת החמאס.

הפער הגדול לטובת הפתח עלול להשתנות עד לבחירות, בגלל שפע של סיבות. הראשונה שבהן היא הצהרת עבאס כי אינו מתכוון להתמודד על תקופה נוספת בתפקידו. לעת עתה לא נראית באופק דמותו של יורש בעל סיכויים מהפתח, אף שעבאס יכול לחזור בו מהפרישה המתוכננת, כפי שעשה בעבר. ראש הממשלה סלאם פיאד, שאינו חבר הפתח, עשוי להפוך למועמד מוסכם רק אם בכירי התנועה יתגברו על עוינותם כלפיו. יש להביא בחשבון תרחיש נוסף: מחשש לתבוסה מביכה, ישאף חמאס להציג לעם הפלסטיני הישגים מהירים. מאחר שהתמיכה הנוכחית בשטחים במאבק המזוין נגד ישראל אינה גבוהה, אופציה חלופית היא לנסות ולהשלים את עסקת גלעד שליט. החמאס יהיה זקוק לתמונת ניצחון. מאות אסירים משוחררים מבתי הכלא בישראל בהחלט עשויים לסייע לו בכך.

התגובה הישראלית לחדשות מקהיר היתה צוננת, כמצופה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מיהר להפיץ הודעה משודרת, שבה הזהיר כי ההסדר המתגבש מעיד על חולשת הרשות וקרא להנהגתה לבחור בין שלום עם ישראל לבין שלום עם החמאס, הארגון הרוצה בהשמדת ישראל. נתניהו צודק, כמובן. לחמאס אין שום עניין בהסדר קבע והוא מסרב אפילו לדון בדרישת הקוורטט שיכיר בזכותה של ישראל להתקיים. צירופו לממשלת האחדות, שלא לדבר על האפשרות הנפתחת לפניו להנהיג את הפלסטינים אם ינצח בבחירות בעוד כשנה, מצמצמים את הסיכוי להשגת שלום בין העמים.

ועדיין, קשה שלא לתהות מדוע היה כה דחוף לראש הממשלה לשחרר את הצהרתו, בקושי שעתיים לאחר הדיווח הראשוני מקהיר בדבר ההסכם בין הפתח לחמאס. זו לא רק שפת הגוף המאולצת של ראש הממשלה, כולל הפניית המבט הנחוש אל המצלמה, להדגשת הפואנטה (ב"ארץ נהדרת" לא היו עושים את זה יותר טוב). זו גם החמיצות הנודפת מירושלים לנוכח כל מהלך ערבי.

דבר דומה קרה לנתניהו לפני פחות משלושה חודשים, כששלטונו של מובארק החל להתנדנד. ראש הממשלה הורה לשריו לשתוק, כדי לא לגרום למבוכה ביחסים עם קהיר, אבל הוא עצמו הצליח להתאפק רק יומיים. במסיבת עיתונאים משותפת עם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הזהיר נתניהו שמצרים עלולה להפוך לאיראן, ונתפש כמי שנתלה בהתפתחויות האזוריות כתירוץ להימנעות ממעשה מדיני. נדמה שגם הפעם מוטב היה לנתניהו להמתין ולתת לפלסטינים להסתבך בעצמם, במקום להזדעק ולפרשן להם ולעולם את משמעות מהלכיהם.

הידרדרות

לפיוס הפלסטיני, אם יתממש, עלולות להיות השלכות מטרידות על המצב הביטחוני בגדה. זה החל להשתפר באופן מהותי רק בשלהי 2007, כשהרשות, מזועזעת משיטות ההלם והמורא שהפעיל נגדה החמאס בעזה, החליטה להשיב מלחמה נגדו. הסדר קהיר כולל סעיף בדבר פעילות ביטחונית משותפת לפתח ולחמאס. יישומו יציב מכשול חמור בפני התיאום עם צה"ל והשב"כ, הנשען בשנים האחרונות על רמה גבוהה של אמון הדדי ומתן מרחב פעולה.

עוד לפני הפתעת קהיר, ניכרה בשבועות האחרונים הידרדרות מדאיגה: הטבח באיתמר, הפיגוע בירושלים, החסיד בן יוסף לבנת, שנורה למוות בערב החג השני בידי שוטרים פלסטיניים בקבר יוסף, במידת מה אפילו רצח ג'וליאנו מר בג'נין - כל אלה הציבו סימני שאלה סביב מידת השליטה של הרשות בשטח ומחויבותה לרגיעה.

בפרשת קבר יוסף, שבה אחריותם של החסידים, שהתעלמו מהנחיות צה"ל ופרצו לשכם, גדולה למדי, ניכר מאמץ מכוון של בכירי הצבא שלא לשפוך את התינוק עם המים. אף שביום ראשון אחר הצהריים כבר כונס מפגש משותף, שבו הציב צה"ל דרישות נחרצות מהפלסטינים לתחקור התקרית ולהפקת לקחים, נזהרו הקצינים הבכירים מתיאור האירוע כרצח והדגישו את חשיבותו של המשך התיאום הביטחוני.

מאחורי הקלעים הכירו הפלסטינים בשגיאות שנעשו מצדם והבטיחו לישראלים דו"ח מפורט על מה שאירע. פומבית, התנהגות הרשות היתה אחרת לחלוטין. מאמר בביטאון הרשות, "אל-חיאת אל-ג'דידה", הצדיק את הירי על מכוניות החסידים. ואילו בכירי הרשות בשכם התחרו זה בזה, דווקא בראיונות לתקשורת הישראלית, בהצגת גרסאות שקריות ומופרכות על התקרית. בין השאר טענו, בלא שום ביסוס, שהמתפללים יידו אבנים על השוטרים.

צומוד

"על פי הדוקטור היתאם מנאע אל-עודאת: המשפחות חיות תחת מצור נפשע, הדרכים להגעה אליהן נקטעו באופן גרוע הרבה יותר ממה שעושים הישראלים בגדה המערבית. הם מנסים לדחוף את האנשים להגן על עצמם באלימות כדי לתת עילה לפשעים שמבצעים כוחות הביטחון. אולם העם מארגן את ההתנגדות האזרחית באופן אגדי ומעביר את האוכל והאור (חשמל) לאזורים שתחת מצור. נמשיך באינתיפאדה בדרכי שלום..."

זו אחת העדויות שפורסמו השבוע באתרי האינטרנט של האופוזיציה הסורית על המתרחש בעיר דרעא שבדרום סוריה, לב המאבק בנשיא אסד. ההשוואה להתנהגות האויב הישראלי חוזרת בלא מעט דיווחים, בעיקר בניסיון להסביר שאכזריות הצבא הסורי עולה לאין שיעור על זו המיוחסת לצה"ל במגעיו עם הפלסטינים. אפילו האימאם של מסגד אל-עומארי בדרעא השתמש בסיסמה פלסטינית.

בתחילת השבוע, כשהדיוויזיה הרביעית של אסד פשטה על העיר, קרא האימאם ברמקולים לתושבים להפגין "צומוד" - עמידה איתנה מול צבא סוריה. השייח עלי א-סאבוני, אחד מאנשי הדת המתנגדים למשטר הסורי שהשתתף בכינוס של האופוזיציה שנערך באיסטנבול, תהה כיצד ייתכן ש"הם יורים לעבר אנשים שמבקשים חירות. אם היו יורים על ישראל, היינו אומרים ?הן'. אבל הם יורים על בני עמנו".

התמונות שהגיעו השבוע מרחבי המדינה מעידות שההשוואה לצה"ל עושה עוול לאסד ולצבאו. כוחות הביטחון הסוריים מבצעים טבח במתנגדי הנשיא, לא פחות. שלשום בבוקר פורסמו באתרי האופוזיציה שמותיהם של 416 אזרחים שנהרגו מאש כוחות הביטחון בשבועות האחרונים. מאות רבות נפצעו ונעצרו. שוב ושוב שודרו תצלומים של אזרחים צועדים בלא נשק, בעוד החיילים קוצרים אותם ביריות.

ובכל זאת, ייתכן שמעשי הטבח משרתים את אסד. נראה שההפגנות עדיין מצומצמות בהיקפן ואף שחלף יותר מחודש מאז החל גל המחאה בסוריה, שתי הערים הגדולות, דמשק וחאלב, כמעט שלא הצטרפו למחאה עד אתמול. אחת הסיבות לכך קשורה בפער החברתי והכלכלי הגדול בין שתי הערים הללו, לבין דרעא ולערי החוף. דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, המומחה לסוריה פרופ' אייל זיסר, אומר שבניגוד לפריפריה הנחשלת (דרעא נמצאת במחוז חוראן, העני ביותר במדינה), בערים הגדולות בולט חלקם של בני המעמד הבינוני והגבוה. "לפקידי ממשלה ואנשי עסקים יש הרבה יותר מה להפסיד".

מה שחשוב אף יותר מבחינת אסד, הוא שלפי שעה תופעת העריקה משורות הצבא כנראה אינה נרחבת במיוחד (עם זאת, שלשום התפטרו יותר מ-200 חברים במפלגת הבעת השלטת). מרבית החיילים, עלאווים, סונים ובני עדות אחרות, מצייתים להוראות וממשיכים לירות במפגינים. השאלה כעת היא מה יקרה קודם: האם אסד יצליח לדכא את ההפגנות עוד לפני שתחל עריקה מסיבית, או שהרג האזרחים ישבור לבסוף את הצבא?

אסד המשיך השבוע בשלו, בעיקר מפני שלתפישתו אין לו ברירה אחרת. ההחלטה לטבוח במפגינים התקבלה לאחר שהכרזותיו על רפורמות לא בלמו את המחאה ולנוכח חששו כי ההפגנות יתפשטו לדמשק. הממשל האמריקאי טען השבוע כי איראן מעניקה לאסד סיוע צבאי לדיכוי המהומות, בעוד שאר הקהילה הבינלאומית פוטרת עצמה בגינויי סרק. נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, וראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, נזפו השבוע במשטר הסורי אך הסבירו שפעולה אמיתית להפסקת רצח המפגינים יכולה להתקבל רק בעקבות החלטה של מועצת הביטחון. החלטה כזאת כלל אינה עומדת על הפרק.

לצד טבח המפגינים שתועד בסרטונים המוברחים, היה משהו מצמרר בקולות של צלמי הווידיאו האלמונים, תושבי דרעא שתיעדו באומץ את ריסוק המחאה. בדבריהם נשמעה תערובת של גאווה, ייאוש ואירוניה. "הנה בשאר מביא את הרפורמות שלו לדרעא", אמרו, בעוד הטנקים מתקדמים ויורים אש מקלעים לעברם. האסוציאציה המיידית היתה לפראג 1968 או לבודפשט 1956. גם שם צפה העולם בפלישה צבאית - של הסובייטים - בלי להתערב.

עם זאת, קשה לראות עדיין כיצד מחזיר בשאר את השד לבקבוק. גם היום, כמו בכל יום שישי, יתקיימו ברחבי סוריה הפגנות נגדו. ואף שכוחותיו כבשו את הערים דרעא, דומא ובניאס, המחאה טרם דוכאה. "השימוש בצבא בוודאי לא סוגר את הפרשה", אומר פרופ' זיסר. "אסד לא טיפל במוטיווציה להפיל את שלטונו. היא עדיין שם". אם יש נקודת אור קלושה מבחינתו של הנשיא הסורי בימים האחרונים, זו באה לביטוי ביחס הסנטימנטלי משהו של התקשורת הישראלית כלפיו. אילו התעכבו אנשיו לתרגם לו את אזהרותיהם של חלק מהמומחים והפרשנים כאן בדבר הסכנות הנשקפות לישראל מהסתלקות אסד, הוא עוד עלול היה להתפתות ולבקש מקלט מדיני באחד הצימרים ברמת הגולן.

גלנט חוזר

האלוף יואב גלנט, האיש שכמעט היה רמטכ"ל, יהיה ביום שלישי בערב הנואם המרכזי ביום עיון שיתקיים במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר אילן. גלנט ידבר על המאבק הממושך בין ישראל לאיראן, לרגל צאתו של הספר "ישראל נגד איראן" שחיברו העיתונאים ד"ר יועז הנדל ויעקב כץ.

במקרה או שלא במקרה, גם הרמטכ"ל שנבחר לבסוף, בני גנץ, מקיים בימים אלה את המפגשים הראשונים שלו עם התקשורת בתפקידו החדש.

בתחילת פברואר, בסוף השבוע שבו נלקחה ממנו הרמטכ"לות, התראיין גלנט בערוצי הטלוויזיה, אולם מאז התבצר בשתיקתו. עמדתו בסוגיה האיראנית מעניינת במיוחד, משום שאחת ההערכות שרווחו לאחר ששר הביטחון, אהוד ברק, המליץ לממשלה על מינויו לרמטכ"ל היתה שהשניים רואים עין בעין בשאלה זו. ברק, כמו נתניהו, נחשב נץ העשוי לצדד בתקיפה - ורבים שיערו שתמיכת גלנט בקידום האופציה הצבאית (שאלה שמעולם לא התייחס אליה בפומבי) שיפרה את סיכוייו אצל שר הביטחון.

כל זה קרה בעידן הפרה-היסטורי, כלומר - לפני שלושה חודשים בקושי: לפני שהתפוצצה פרשת הקרקעות בעמיקם, לפני התערבות מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, לפני גל המהפכות במזרח התיכון. גנץ, לעומת זאת, משויך לקוטב המתון, כנראה גם בהקשר האיראני. שאלת הטיפול בתוכנית הגרעין של טהראן (שהתקדמותה נמשכת) נדחקה כנראה מראש סדר העדיפויות על רקע הזעזועים במצרים ובסוריה. אבל סביר שפרשת איראן תחזור למרכז העניין בשלב כלשהו בשנה הקרובה.

גלנט, עדיין בחופשת שחרור מהצבא, נהנה מאהדה ציבורית רבה. לפני כמה שבועות התקיים טקס סיום מסלול של לוחמי הקומנדו הימי. כשהכרוז בטקס הודיע שגלנט נמצא במקום, קם הקהל על רגליו וזיכה אותו בתשואות סוערות. מותר להניח שגם ההרצאה בבר אילן לא תהיה הופעתו הציבורית האחרונה. גם פרשת המסמך, המינוי לרמטכ"ל וביטולו ושאר גלגוליה עדיין לא הסתיימו. ברקע עוד ממתינים הליכים משפטיים ודו"ח של מבקר המדינה, שרק מיכה לינדנשטראוס יודע כנראה מדוע הוא מתעכב כל כך. *



יו''ר הרשות מחמוד עבאס מימין וראש ממשלת חמאס איסמעיל הנייה, ב-2007. התגובה הישראלית לחדשות מקהיר היתה צוננת


גלנט. עדיין בחופשת שחרור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו