בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורה של קהילת שומרי השבת שבטרנסילבניה. היהדות פיקפקה בהם, אך בשואה נגזר דינם

בשנת 1944, עם פלישת הגרמנים להונגריה, נותרו בכפר בוזודויפאלו השרידים האחרונים של קהילת שומרי השבת של טרנסילבניה. ניתנה להם האפשרות להפנות את גבם ליהדות ולהינצל מתאי הגזים, אולם מרביתם סירבו. אבל אפילו המעשה הזה לא הצליח לגרום להם להתקבל לחיקו של העם היהודי

תגובות

מרגוט אישטוונפי טענה בתחילת הראיון, שאין לה כל זיכרון מהילדות המוקדמת. היא תהיה בת 80 בקיץ הקרוב והיא צלולה מאוד, דיבורה שוטף והיא מלאת אנרגיה ושמחת חיים. היא מתגוררת עם בעלה בבית קטן, עם גג רעפים אדום, מול הכנסייה הקתולית בכפר קרישיין בטרנסילבניה. בחצר האחורית, המוקפת גדר עץ דהויה, הם מטפחים גינת ירק צנועה ומגדלים כמה תרנגולות. כשיורד הערב וטמפרטורת סוף מארס מתקרבת לאפס, הם מסיקים את הבית בתנור עצים. אין להם טלוויזיה. גם כבלי האינטרנט והקליטה ברשתות הסלולריות עוד לא הגיעו אל הכפר, אשר רק דרך עפר משובשת שאורכה 20 קילומטר מחברת אותו אל הכביש הראשי - מרחק הנמדד במושגי המקום ב"שעה וחצי נסיעה בעגלה הרתומה לסוס".

הפגישה עם עיתונאי מישראל ריגשה מאוד את מרגוט אישטוונפי. במשך כל הערב היא לא הפסיקה להציע פרוסות לחם מרוחות בריבת שזיפים שחורים שרקחה מפירות אחד העצים הגדלים בגינתה. היא מזגה בכל הזדמנות עוד כוס יין רומני והתנצלה בלי סוף על פשטות הבית ועל יופיה שאבד עם חלוף השנים. היא דיברה הרבה, בהתלהבות ומהר. היה לה הרבה מה לספר. "אבל את הילדות המוקדמת", אמרה שוב ושוב, היא "פשוט לא זוכרת", בעיקר את התקופה שקדמה ליום שבו לקחו אותה ואת בני משפחתה אל הגטו.

את היום ההוא היא זוכרת היטב וכך גם את היום שבו העמיסו אותם על קרונות הטרנספורט, ואת הרגע שבו הגיע הכומר רדוי אישטוון רכוב על אופניו והוריד אותם מהקרון, לאחר שהציג לקצין הגסטאפו מסמכים המעידים על היותם נוצרים. ירדו איתה מהרכבת כמה מבני משפחתה ועוד מספר קטן של יהודים מכפר הולדתה. כל האחרים נשלחו לאושוויץ. ככל הידוע, הם נרצחו מיד כשהגיעו לשם.

אבל כל מה שלפני תקופה זו, היא אומרת, הוא "חלל שחור של שכחה". ואז, כמעט אחרי שעה של שיחה (היא דיברה הונגרית, כומר הכפר תירגם), השתתקה לפתע. היא כיווצה את מצחה, נראתה כמנסה להיזכר במשהו. כעבור שניות אחדות היא הידקה את מטפחת הצמר הקשורה לראשה והתחילה למלמל בשקט "אלף, בית, גימל..." שמות האותיות הראשונות נאמרו בהיסוס ובלחש, אך קולה התגבר ככל שהתקדמה. "חית, טית, יוד - אני זוכרת", היא אמרה פתאום בהונגרית וחייכה. אחר כך היא שוב כיווצה את מצחה והמשיכה באטיות, "כף, למד, מם, נון..." מדגישה כל אות, מניעה את ראשה כמתפללת לקצב המילים, "סמך, עין, פא..."

מרגוט למדה בילדותה את אותיות האלף-בית העברי, כמו גם את התפילות ומנהגי החגים היהודיים, בבית הכנסת של קהילת "שומרי השבת" בכפר בוזודויפאלו. היום היא מגדירה את עצמה "נוצרייה רפורמית" וככל הנראה, מלבד הבזקי זיכרון קצרים אין לה כל זיקה לשורשיה היהודיים. היא גם לא שומרת על קשר עם קרובי משפחתה החיים בישראל, או עם צאצאי הקהילה והכפר שבו גדלה. אף ששרידי בוזודויפאלו נמצאים קילומטרים ספורים מביתה, היא אומרת כי כבר שנים רבות לא ביקרה במקום ומספרת שהיא נמנעת כמעט לחלוטין מלעבור בקרבתו. "כואב לי לראות את מה שנשאר", היא אומרת ומניחה את כף ידה על החזה. הכומר מתקשה לתרגם אם היא אומרת שהדבר גם "מחמיץ" או "מכווץ" את לבה. בסוף הוא בוחר לנסות להדגים עם הידיים. בפנטומימה, שתי התחושות נראות אותו הדבר.

העמק שבו שכן הכפר בוזודויפאלו הוצף באופן יזום על ידי השלטונות הרומניים ב-89', בהנחייתו הישירה של הרודן ניקולאי צ'אושסקו. בעיתוני התקופה מסופר כי בניית הסכר והצפת הכפר היו חלק מתוכנית שנועדה למנוע את שיטפונות החורף, שפקדו מדי שנה את האזור. צאצאי בוזודויפאלו ותושבי הכפרים השכנים מתעקשים שאלו היו רק תירוצים וכי הסיבה האמיתית להטבעת הכפר מעולם לא ניתנה. מה גם שבניית הסכר ויצירת האגם לא פתרו לטענתם את הבעיה ושיטפונות קשים פקדו את העמק גם בכמה מהחורפים של העשור האחרון.

פניותיהם של תושבי הכפר לערכאות משפטיות, סדרת חבלות בכלים ההנדסיים שבנו את הסכר ואפילו הפגנה קטנה, שדוכאה על ידי המשטרה הרומנית, לא הועילו. חודש לפני שהרודן צ'אושסקו הוצא להורג, הוצף העמק והכפר טובע במימיו. את התוכנית לבניית סכרים נוספים באזור ביטלה הממשלה שהוקמה ברומניה לאחר המהפכה. עשרות כפרים ניצלו מכליה. רק בוזודויפאלו נשאר עמוק במים ותושביו התפזרו. אחדים השתכנו בכפרים השכנים או בדיור ממשלתי בשיכונים האפורים של העידן הקומוניסטי. רובם עזבו את טרנסילבניה והיגרו לארצות שונות. אחדים עלו לישראל.

כיום נותרו במקום רק שני בתים ישנים שנבנו גבוה על צלע ההר. עכשיו הם כמעט נושקים למפלס המים. לידם נבנו בשנים האחרונות עוד שלושה בתים קטנים ובהם מתגוררות כמה משפחות צוענים מצאצאי הכפר. מתוך מי האגם מזדקרים קיר של כנסייה אחת ומגדל פעמונים מט ליפול של כנסייה אחרת, שניהם מתפוררים לאטם. בצדו השני של האגם נרקבים במים גדמים עצובים של יער אורנים טבוע. בסמוך נותרו כמה מצבות מבית הקברות היהודי של הכפר. מצבו מחפיר. רוב המצבות נפולות, מכוסות צמחייה סבוכה שגדלה פרא. המקום משמש כיום דייגים הבאים מדי סוף שבוע לאגם, בעיקר להשלכת אשפה ולעשיית צרכים. ארגונים יהודיים המתעדים ומשמרים את שרידי הקהילות באירופה מתעלמים מהאתר. בדוחות שלהם מצוין בדרך כלל שבית הקברות הוצף ואיננו.

אך לא רק רחובותיו ובתיו של הכפר בוזודויפאלו צללו לתחתית האגם המלאכותי, גם מורשתה וזכרה של קהילת שומרי השבת האחרונה של טרנסילבניה טבעו שם. קהילה בעלת מסורת ייחודית בת מאות שנים ששרדה למרות גזירות ואיסורים, נדחתה ונטמעה לפרקים בין דתות וזרמים, כמעט נכחדה במלחמת העולם השנייה ונעלמה סופית לאחר שטובע הכפר. מרגוט אישטוונפי היא אחד השרידים החיים האחרונים של קהילה זו.

על המוקד

תנועת שומרי השבת של טרנסילבניה נולדה בסוף המאה ה-16 מתוך הטלטלה שהביאה הרפורמציה על העולם הנוצרי. לדעת רוב ההיסטוריונים, מיקומה של טרנסילבניה כאזור חיץ עצמאי, שטח הפקר בין האימפריות הטורקית, הפולנית והאוסטרית, איפשר בה גיוון וסובלנות דתית שכמותם לא ידעה אף טריטוריה אירופית באותה התקופה. זו היתה קרקע פורייה לצמיחתם של רעיונות, תנועות וכתות דתיות שונות ומגוונות. קצתן גוועו או נטמעו, זיכרונן קיים רק בדפי ההיסטוריה. אחרות נחשבות דומיננטיות באזור עד היום.

ככל הנראה רק במציאות כזאת יכלה להתרחש התאונה החד-פעמית של ההיסטוריה שהביאה לעולם את תנועת שומרי השבת. נהוג לייחס לאאושי אנדראש את ייסוד התנועה. הוא היה אציל משכיל ובעל אדמות מבני סקיי (Szekely), עם קדום אשר מקורותיו שנויים במחלוקת. עדויות ראשונות להתיישבותם בטרנסילבניה קיימות רק החל מהמאה העשירית, אך מחקרים שנעשו בשנים האחרונות באמצעות דנ"א מעידים שהם אולי אבות אבותיו של העם ההונגרי.

בדומה לאצילים רבים מבני העם הסקיי, גם אנדראש המיר את דתו לאמונה בזרם האוניטרי של הנצרות. הם עשו זאת ב-1567 בעקבות מנהיגם הנערץ, נסיך טרנסילבניה ומלך הונגריה לשעבר יאנוש זפולה השני. בבסיס האמונה האוניטרית עומד רעיון אחדותו של האל. חסידי זרם זה דוחים כל סממן של אלוהות בישוע ומתייחסים אליו, במקרה הטוב, כנביא בשר ודם, לא יותר. זרמים קיצוניים של אוניטריזם אף כופרים לעתים בנבואותיו.

האוניטרים דוחים את השילוש הקדוש ועוד כמה מעקרונות היסוד של הנצרות. הם לא מאמינים בחטא הקדמון הקתולי וגם לא בגורל הקבוע מראש של הקלוויניסטים והלותרנים. בכנסיותיהם אין צלבים. על פי המסורת הסקיית, כמה שנים לאחר שאימץ את האמונה האוניטרית התאלמן אנדראש מאשתו ואיבד את שלושת בניו ממחלה. הוא שקע בדיכאון. את המזור הוא חיפש בכתבי הקודש היהודיים, שקריאתם היתה מקובלת אז בעיקר בקרב אנשי כמורה ומשכילים, שגם למדו עברית ולשונות שמיות עתיקות כדי שיוכלו לפענח את הכתבים בצורה הנאמנה ביותר למשמעותם המקורית.

מחקרו של אנדראש בכתבי הקודש הקדומים בשילוב עם תפיסתו האוניטרית הובילו אותו צעד אחר צעד, מצווה אחר מצווה, לחיקה של האמונה היהודית. בתחילה הוא אימץ את עשרת הדיברות עם התמקדות בדיבר הרביעי, המצווה על שמירת השבת. בהמשך אימץ עוד מצוות הנגזרות מהמקרא ובערוב ימיו אף דחה באופן מוחלט את הברית החדשה (בניגוד ל"סובוטניקים" הרוסים ותנועות נוצריות אחרות).

אנדראש החל להפיץ בקרב אנשי חצרו את עקרונות האמונה החדשה שאימץ. במהרה נסחפו אחריו גם עשרות איכרים שישבו בנחלותיו. פריחתה הגדולה של תנועת שומרי השבת התרחשה בתקופת יורשו, שמעון פצ'י, שהיה עוזרו הקרוב ובנו המאומץ. פצ'י מוזכר בספרי ההיסטוריה של הונגריה כמדינאי, משורר והוגה דעות חריף מחשבה, אשר שלט ב-12 שפות. בצעירותו נשלח על ידי פטרונו אנדראש למסעות ארוכים במזרח התיכון ובצפון אפריקה בחיפוש אחר כתבי קודש עתיקים. הוא ביקר בין השאר בירושלים, באיסטנבול ובקהיר ופגש בקהילות יהודיות. כשחזר לטרנסילבניה הוא תירגם את ספרי התפילה הראשונים של התנועה מעברית להונגרית והפיץ אותם באמצעות שליחים בין עשרות קהילות וכפרים.

בשום אופן אי אפשר להגדיר את חסידי תנועת שומרי השבת הסקיים בתחילת המאה ה-17 כיהודים. הם לא טבלו במקוואות ולא מלו את בניהם. אך הם גם לא יכולים להיחשב נוצרים. הם לא הטבילו את בניהם ולא האמינו בברית החדשה. הם שילבו בין שתי האמונות וקיימו ריטואלים דתיים שהיו ייחודיים רק להם. בתוך שנים ספורות נסק מספר המאמינים בתנועת שומרי השבת בכל טרנסילבניה. עד היום חלוקים החוקרים בעניין היקף התופעה בתקופה זו, אך המספר המינימלי המוסכם הוא כ-20 אלף מאמינים בשנות ה-30 של המאה ה-17.

מנתונים שאספו הכנסיות השונות בטרנסילבניה באותה התקופה מתברר כי ביותר מ-40 כפרים הוקמו קהילות שומרי שבת. מקצת הכפרים מכילים בשמותיהם ההונגריים הטיות שונות של המילה שבת עד היום. ב-1602 ציין בחשש הבישוף דימיטריוס נפרגי כי זו הכת הדתית השלישית בגודלה בטרנסילבניה. ראשי הכנסיות הגדולות לא ראו בעין יפה את צמיחתה המהירה של תנועת שומרי השבת. במחקרים מאוחרים הועלתה ההנחה שמקור ההתנגדות לא היה רק תיאולוגי; בנוסף לאלפי האיכרים, רבים מבין עוזבי הנצרות אל חיק התנועה היו מלומדים ובעלי ממון, משכבות האצולה.

בלחצם של כמה מראשי הכנסיות אסרו השלטונות את פצ'י לארבע שנים. אך כשיצא מהכלא הוא היה נלהב עוד יותר. הוא העמיק בכתבי הקודש היהודיים והיה למלומד בעל שם. הוא החל לעסוק בקבלה ואף למד את רזי הגימטריה. הוא היה בקיא בכתבי שלמה איבן גבירול ובמורה נבוכים של הרמב"ם. בכמה חיבורים שכתב הוא אף טען כי קיימים קווי גורל משותפים בהיסטוריה של העמים היהודי וההונגרי. ב-1639 הוצאה התנועה אל מחוץ לחוק. למאמיניה נקבעו עונשי מוות אם לא ימירו את דתם בחזרה לאחד מזרמי הנצרות. אלף בני אדם ובהם מנהיגי התנועה נאסרו. בתיהם ורכושם הוחרמו. בתי התפילה נהרסו. כתבי הקודש המתורגמים של פצ'י נאסרו לשימוש. בכמה מקומות נערכו להם טקסי שריפה פומביים.

גורלו של פצ'י לא נודע. על פי כמה מקורות הוא מת עני ובודד בטרנסילבניה. על פי מסורות אחרות הוא עבר עם קבוצת חסידים קטנה להתגורר באיסטנבול. שם הם נטמעו במשך השנים בקהילה היהודית האשכנזית. "אין אף לא שומר שבת סקיי אחד בכל הארץ, אולי פרט לאלו שמקיימם את דתם בסתר", קבע סטפן קאטונה, בישוף הכנסייה הרפורמית בטרנסילבניה, ב-1645.

הספרים שניצלו מהאש

ג'וג'ה טורניי, מנהלת הארכיון היהודי בבודפשט, מתקשה למצוא את קופסת הקרטון שבה נשמרים ספרי התפילה של קהילת שומרי השבת מהכפר בוזודויפאלו. היא מסבירה שחוקרים לא ביקשו לעיין בהם כבר כמה שנים, מה גם שמאז תום מלחמת העולם השנייה נמצאת טרנסילבניה בשטח רומניה ובארכיון ההונגרי כמעט אין תיעוד של קהילות מהאזור.

הארכיון נמצא באגף צדדי של בית הכנסת הגדול של בודפשט, לא הרחק מבית הולדתו של בנימין זאב הרצל, מהמוזיאון היהודי ומהאנדרטה לזכר קורבנות השואה. במקום פועלת גם חנות מזכרות. אף שהמתחם נעשה בשנים האחרונות לאחת האטרקציות התיירותיות הפופולריות בעיר, הארכיון החשוב שלו נראה מיושן והממצאים בו עוד לא עברו סריקה ודיגיטציה. גם מאגר רישום הפריטים עוד לא ממוחשב. זה אולי מקשה על החיפוש, אך כשנמצאים לבסוף ספרי התפילה, זה מאפשר לגעת בהם, למשש את הכריכה הבלה ולעלעל בדפים שנכתבו לפני כ-400 שנה.

טורניי מספרת כי הספרים ניצלו משריפה לפני זמן רב. "תריח, יש לזה עדיין ריח של עשן", היא אומרת כשהיא מוציאה ביראה אחד מהם מתוך ארגז הקרטון. זה ספר עב כרס. כריכת העור שלו קרועה ודפיו מוכתמים ובלויים מרוב שימוש ושנים. "שוית יהוה לנגדי תמיד" כתוב בעברית חגיגית בראש העמוד הפותח שלו. כל השאר כתוב הונגרית עתיקה, שאותה אפילו טורניי מתקשה להבין. למרות ההשקעה הגדולה בשרטוט האותיות בסגנון תנ"כי, האות י' חסרה בסוף המילה הראשונה. וזאת אינה הטעות היחידה. הספרים נכתבו והועתקו אחד מהשני בכתב יד. כך גם הטעויות.

לטענת טורניי, אחד הספרים באוסף המצומצם של הארכיון נחשב לקדום ביותר, ככל הנראה מסוף המאה ה-16. הוא עבר רסטורציה שהצילה אותו מהתפוררות. כתב היד בו פשוט ונקי והוא חף מעיטורים. טורניי אומרת, כי ייתכן שזהו כתב ידו של פצ'י עצמו. בספרים המאוחרים יותר ניכרת השקעה גדולה בקליגרפיה. הכותרות מסוגננות בהשפעות גותיות והאותיות הפותחות את הפסקאות מעוטרות בפרחים ומוטיבים מעולם הצומח. בכמה מהספרים מופיעים ציטוטים בעברית. סגנון האותיות דומה לזה שהתפתח בכתיבת ספרי תורה בגרמניה בימי הביניים.

בתוכן הדברים, דומים סידורי התפילה של קהילת שומרי השבת לסידור בנוסח הספרדי. לפי הערכות שונות, סידור של אחת הקהילות היהודיות מטורקיה עמד לרשותו של פצ'י במלאכת התרגום. בגרסה ההונגרית שלו, סדר הברכות והמילים שונה לפעמים מהמקור. שינויים קלים קיימים גם בתוכן התפילות. אך המסר הכללי והכוונה תמיד זהים. אלוהים הוא אחד. וזה האלוהים של היהודים.

תפילות אחדות אינן מופיעות כלל בסידורים, כמו הברכה על לבישת ציצית או הנחת תפילין, שני מנהגים שבני הקהילה בתקופת פצ'י לא אימצו. בכמה מהתפילות מופיעים נוסחים שאינם קיימים במסורת היהודית. החוקרים חלוקים אם כך הופיעו הדברים בכתבים שמהם תירגמו פצ'י ועוזריו, או שהם עצמם יצרו את השינויים במקרים שבהם המקור לא התלכד עם תפיסתם התיאולוגית.

אנוסי טרנסילבניה

מיד לאחר שהוטלו עליהם הגזירות ב-1639 המירו רוב שומרי השבת את דתם בחזרה לאחד הזרמים המוכרים של הנצרות, אך רק כלפי חוץ. בסתר הם המשיכו לשמור על אמונתם ולהתפלל מספריו של פצ'י. כדי לרצות את השלטונות הם העדיפו להתקבל לאחת הכנסיות הפרוטסטנטיות, רצוי אלו שקידשו את השבת. לקהילות הקתוליות הם הצטרפו רק אם לא היתה להם ברירה, ואז הם השתדלו בביקוריהם בכנסייה להשפיל את ראשיהם ולא להסתכל על הצלבים. בדרך כלל הם נמנעו מלהשתתף במיסות ובתפילות ותמיד העדיפו לשלוח אליהן נציג אחד מהמשפחה וזאת רק כדי לא לעורר את חשד הכמרים.

הם נהגו כאנוסים, קברו את מתיהם על פי ההלכה היהודית רחוק מהכפר וכלפי חוץ הובילו פעם נוספת הלוויה נוצרית, כשארון המת מלא באבנים. בחגים היהודיים הם היו יוצאים ומתבודדים במערות או במקומות מרוחקים כדי לא לעורר את חשד השכנים. הם השתדלו לשלוח את בניהם לעבוד בבתי יהודים, לעתים ללא כל תמורה, רק כדי שיוכלו ללמוד את ההלכות ולשמור את המצוות. הם נהגו להתחתן עם שומרי שבת אחרים. לעתים רחוקות הסכימו להשיא את בנותיהם ליהודים, אך רק בתנאי שבני משפחת החתן היו שומרי מצוות אדוקים. כך הם נטמעו לעתים גם בשושלות הרבנים הגדולות והחשובות ביותר של טרנסילבניה. עד היום זה סוד גדול בכמה קהילות חרדיות, אך הוא נשמר גלוי בטפסים של רישומי לידה ונישואים הנמצאים בארכיונים שונים בהונגריה.

בעקבות הגזירות התפוררו רוב המסגרות הקהילתיות של שומרי השבת. האמונה נשמרה בסתר בבית. רק בכמה כפרים מרוחקים ומבודדים הם המשיכו לנהל חיי קהילה סמויים מהעין. את משרת הרב היו מעבירים בין הגברים בסבב קבוע מראש. כל כמה שבועות היה מתמנה אחד מהם לתפקיד ובמסגרת זו הוא היה גם שוחט, מלמד ונושא בכל משרות הכהונה הדתיות. הם קבעו כי רק לרב המכהן יותר לגדל את זקנו. כך יכלו כל הגברים להקפיד לפחות לתקופה מסוימת על איסור גילוח הזקנים, בלי לעורר חשד מיוחד מצדם של השכנים הנוצרים.

הרשויות ומנהיגי הכנסיות המשיכו לרדוף את תנועת שומרי השבת. לא סתם הם כונו בפי המאמינים "האינקוויזיציה של טרנסילבניה". במסורת המקומית קיימים סיפורים רבים על מבחנים שבהם העמידו הכמרים את מי שהיו חשודים באמונתם. מסופר כי היו מזמינים אותם לבתי נוצרים ומציעים להם לאכול בשר חזיר, או שהיו מוציאים אותם בכוח מביתם בשבת כדי שיעבדו בשדות. היו מקרים שבהם הסרבנים שילמו על כך בחייהם. במקרים אחרים נשלחו נזירים לבתי החשודים כדי שיחיו איתם כמה ימים ויבדקו אם הם אינם עוברים בסתר על חוקי האמונה הנוצרית.

היחס הבלתי-סלחני הזה בלט במיוחד על רקע היחס הסובלני שממנו נהנו יהודי טרנסילבניה באותן השנים. הם אמנם הופלו לפרקים בתחומים כמו תעסוקה, אזורי מחיה ותשלום מסים, אך היהדות מעולם לא נחשבה פשע והמאמינים בה מעולם לא אולצו להמיר את דתם. היהדות בטרנסילבניה נתפסה כדת נסבלת, נחותה ומגונה, אך לא אסורה. שומרי השבת, לעומתם, נחשבו כופרים, נוצרים שעשו את החטא הבלתי-נסלח וקיבלו עליהם את מצוות היהודים. בעיני הסביבה, זה היה חמור בהרבה מנטישת הנצרות.

טקס גיור המוני

"אחרי עבור יותר משתי-מאות שנה למות איש הרוח פעחי עלתה עוד הפעם כשורש מארץ ציה קהלת הסקעלים האחרונים בכפר הסקעלים הנעזב והנטוש הנקרא בעצעדפאלו", נכתב בעיתון "הצפירה", שיצא לאור בשפה העברית בוורשה, בסוף אוקטובר 1890. בעיתון העברי "המגיד" שהתפרסם בווינה סופר כי "כאשר ניתן חופש הדת באונגריה ודת ישראל אושרה מטעם הממשלה, מהרו רבים מבני הכת הזאת לקבל עליהם בגלוי את דת ישראל ואיכרים זקנים, בני שישים ושבעים, מלו בשר ערלתם בשמחה רבה. אחד מהם אמר, כי לו היה לו לחתוך את צווארו למען יתכנס תחת כנפי דת ישראל, אז היה עושה זאת באהבה".

במספר רב של עיתונים עבריים והונגריים הופיעו אז תיאורים דומים של התעוררות תנועת שומרי השבת, בעקבות האמנסיפציה שקיבלו יהודי הקיסרות האוסטרו-הונגרית ב-1867. כולם תיארו בהתפעלות איך צצו לפתע שומרי שבת בכמה כפרים בטרנסילבניה ודרשו כי יוכרו זכויותיהם. אין נתונים מדויקים על היקף התופעה אך בכתבות מוזכרים לפחות חמישה כפרים שבהם התעוררו שרידי קהילות. אליהם הצטרפו משפחות בודדות מכל רחבי טרנסילבניה ואפילו מבודפשט הבירה. מניינם הכולל של המאמינים נאמד ברוב המחקרים בכמה מאות או אלפים אחדים.

הקהילה הגדולה ביותר התעוררה בכפר בוזודויפאלו. הוא שכן בעמק ירוק ומבודד בלב אזור הנקרא ארץ הסקיים. ב-1867 כרבע מ-700 תושביו הכריזו על עצמם כשייכים לכת שומרי השבת. בעיתונים הונגריים מתואר איך במשך שלושה ימים חגגו חברי הקהילה את החירות הדתית שניתנה להם אחרי מאות שנים של רדיפה. הם שבתו מכל מלאכה ויצאו בתהלוכה אל הכפר הקרוב סנג'ורג'ו דה פדורה. שם הם הקיפו בשירה את בית הכנסת של הקהילה האורתודוקסית והתפללו.

כעבור כמה ימים התברר ששמחתם של שומרי השבת בבוזודויפאלו היתה מוקדמת מדי. משרד המשפטים ההונגרי קבע שזאת היתה פרשנות שגויה של החוק והאמנסיפציה של יהודי הונגריה אינה חלה עליהם. התנועה עדיין נחשבה בלתי חוקית. אך זה גם היה מאוחר מדי. לא היתה אפשרות להתעלם מהתופעה. דיונים ממושכים וסוערים נערכו בפרלמנט ההונגרי בבודפשט. משלחות יצאו מטעם משרד המשפטים כדי לבחון מחדש את מעמדה החוקי של התנועה. גם היסטוריונים, תיאולוגים ומלומדים יצאו לטרנסילבניה כדי לחקור את קורותיהם של שומרי השבת. גדול סופרי הונגריה באותה התקופה, מור ג'וקאי, פירסם בעקבות ביקורו בבוזודויפאלו רומן שעלילתו מתרחשת על רקע חיי הקהילה.

את העולם היהודי הביאה התעוררותה של תנועת שומרי השבת הסקיים בעיקר לידי מבוכה. ההנהגה היהודית חששה לקשור את עצמה לתנועה. הרי "קשים גרים לישראל כספחת". בכמה מהמחקרים שנעשו על הקהילה היהודית של בודפשט מוזכרת אמירה שהיתה נפוצה אז על שומרי השבת: "אי אפשר להגדיר אותם. הם לא נוצרים ולא יהודים, לא ציפור ולא חולדה. אולי הם סוג של עטלף". רבנים אחדים יצאו לטרנסילבניה כדי לעמוד על אופיה של התנועה. גם הם התקשו לגבש החלטה על היחס הראוי כלפיה וכלפי המאמינים בה.

הרב שמואל הכהן מבודפשט היה אחד התומכים הבולטים בהידוק הקשר עם התנועה. ב-1889 הוא פירסם ספר ששמו "שומרי השבת - היסטוריה, אמונה וכתבים", הנחשב עד היום לאחד המחקרים החשובים והמקיפים של התנועה. הוא כתב כי "ראשית מקורה בשקידה העצומה בכתבי הקודש. ובלב ההוגים בספרים ההם נולד וישתרש לאט-לאט רגש כבוד מאוד נעלה לתורת משה".

כדי לחזק את תמיכתו הוא ציין כי "הקורות אשר עברו על שומרי השבת אות הם לעולם מה עז ונמרץ החפץ הדתי המפעם בלבות בני האדם, עד כי מפלגה אחת קטנה נתנה גווה למכים ותשא באומץ וגבורה כל יד עמל ותלאה מאות בשנים. ולא נחתה מפני כל עריץ ונוגש אשר הניף ידו עליה, לבלעה ולמחות שמה מתחת שמי האלוהים". את הפרקים שייחד לתיאולוגיה של הקהילה ביסס הרב הכהן על ספרי התפילה הנמצאים כיום בארכיון היהודי בבודפשט. לא ידוע איך הם התגלגלו לשם, אך בכריכות הפנימיות של כמה מהם רשום בעיפרון כי היו חלק מאוסף ספריו הפרטי.

כדי לצאת מהתסבוכת המשפטית התיר לבסוף שר הדתות ההונגרי, הברון ג'וזף איטבוס, לשומרי השבת בבוזודויפאלו להמיר את דתם ליהדות. כעבור חודשים אחדים נערך בכפר טקס גיור המוני ל-105 מבני הקהילה, בפיקוח רבנים אורתודוקסים מבודפשט. הגברים נימולו, הנשים טבלו במקווה. ככל הידוע, היה זה הגיור הקולקטיבי היחיד שנערך מאז ימי בית שני. בכפרי האזור מספרים כי כמה מהצעירים חששו מהמילה וברחו למשך ימים אחדים אל היערות וההרים. ברישומי הקהילה מצוין גם כי חמש משפחות שמנו 17 נפשות לא הסכימו להתגייר, בטיעון כי אינם מוצאים סיבה להחליף את שם האלוהים ואת ספרי התפילה העתיקים. בתוכם היו שופט הכפר ואחיו הבכור.

הגיור יצר למעשה שתי קהילות בכפר. אחת יהודית, שנקראה מאז "קהילת גרים, קהל ישורון, בוזודויפאלו", והשנייה של שומרי שבת. שתי הקהילות התפללו באותו בית כנסת, השתמשו בשירותיו של אותו שוחט וחגגו את אותם מועדים, בהבדלים קלים. שאר שומרי השבת קיבלו רק כעבור שנתיים הכרה וחופש פולחן. הם התמידו בסירובם להתגייר והקימו בתי תפילה עצמאיים בערים ובכפרים בכל רחבי הונגריה, שם המשיכו להתפלל על פי סידורי התפילה בתרגומו של פצ'י, הקפידו על שמירת השבת ומצוות היהודים, לעתים אף יותר מהיהודים עצמם.

דוגמה לכך התפרסמה בספטמבר 1902 בעיתון "חבצלת" שיצא לאור בירושלים. סופר שם על חייל ששמו גיאורג אונק מכת שומרי השבת, שהתגורר בעיירה אראד ונקרא למלא את חובתו, אך סירב לשאת את נשקו בשבת, "כי לפי דעת הכת הזאת אין חילול שבת גדול מזה". בכתבה מסופר שאונק התעקש "באומץ לב" לדבוק באמונתו "ולא הועילו כל התראות פקידי הצבא וכל הייסורים". בסוף הכתבה נכתב כי "היהודים אשר בעיר מחכים בכיליון עיניים לתוצאת הדבר, לראות דבר מי יקום. כי נכבד מאוד לדעת, אם יכולים שרי הצבא לכוף גם איש נוצרי לעבור על דתו או רק על היהודים".

רוזנץ הוא רוזנצוויג

מצבן של קהילות שומרי השבת הצעירות לא היה יציב. לא היתה להן תמיכה כלכלית או רוחנית מהכנסיות או מהקהילות היהודיות. לא היו להם מוסדות יציבים ובעלי מסורת. בלית ברירה נשלחו ילדיהם לבתי הספר הכלליים של המדינה. המפגשים הקהילתיים שנערכו בבתי התפילה לא ליכדו עוד את המאמינים כבימי מצור ורדיפה.

גם קהילת הגרים הצעירה של בוזודויפאלו נזקקה בשנותיה הראשונות לתמיכה כלכלית ורוחנית. חבריה היו עניים ברובם ומוסדותיה לא היו מאורגנים. בעזרת תרומות שנשלחו בתחילה מהקהילה היהודית הרפורמית בבודפשט נבנו בכפר ב-1874 מקווה ובית כנסת שבו 67 מושבים לגברים, וכמנהג האורתודוקסים - עוד 40 מושבים במרפסת עזרת הנשים.

"הם יראי אלוהים ומדקדקים במצוות קלות כבחמורות", נכתב עליהם בעיתון "המגיד" באוגוסט 1888. "תער לא יעבור על זקנם ופאת ראשם לא יגלחו, נשיהם יכסו את ראשן בפאה נוכרית וביום חתונתן תסרנה במספריים שיער ראשן. מספר המשפחות של הקהילה הזאת הוא לערך ארבעים וכולם יתאספו בימי מועד ושבת לבית תפילתם לבושים בגדי איכרים ורק החזן ילבש את בגדי היהודים".

עד לתחילת המאה ה-20 המשיכו קהילות יהודיות בהונגריה לתמוך בקהילת הגרים של בוזודויפאלו. הן שלחו רבנים ושוחטים, עזרו בשיפוץ מבני הקהילה וברכישת ספרי קודש בעברית. חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) מצרפת הרימה תרומה חד פעמית לרכישת ספרי לימוד לבית הספר היהודי. משנה לשנה הקהילה פרחה, בניה באו בקשרי נישואים עם יהודים מכפרי האזור וכשביקר בכפר ב-1936 הסופר ההונגרי ג'ורג' בוזודי הוא כתב: "בוזודויפאלו היא הירושלים של היהודים הסקיים, עם הבדל אחד, היא לא נהרסה".

אנדרה רוזנץ מתגורר כיום בסנג'ורג'ו דה פדורה, הכפר הקרוב ביותר לחורבות בוזודויפאלו. הוא בן 76, צעיר מעט ממרגוט אישטוונפי ולכן זוכר פחות טוב ממנה את האותיות העבריות ואת התפילות שלמד בבית הכנסת בילדותו. גם הוא מגדיר את עצמו כיום כנוצרי, אך אביו, לאיוש, היה ראש קהילת הגרים בבוזודויפאלו במשך 15 שנים עד 1944. התמונות היחידות שהנציחו את הקהילה נמצאות כיום בארכיון היהודי בבודפשט. לא ידוע מי היה הצלם, אך מתוך הפרטים שהוא ציין על גב התמונות אפשר להסיק שביקורו בבוזודויפאלו התקיים בתחילת שנות ה-30.

באחת התמונות נראה לאיוש רוזנץ עומד במרכז קבוצת אנשים בחזיתו של בית הכנסת. משמאלו עומדים כמה מבני הקהילה ומימינו, על פי הלבוש, אורחים יהודים מהונגריה. רוזנץ לבוש אפודת צמר של איכר הונגרי וחבוש מגבעת שחורה שהיתה נפוצה בקרב בני העם הסקיי. מתוך עדות כתובה שנתנה לפני שנים רבות אילונה, אחותו הגדולה של אנדרה, מתברר כי אביהם לאיוש נולד ב-1899 בבוזודויפאלו. אמו היתה גיורת מקהילת שומרי השבת בכפר ואביו, יוסף רוזנצוויג, היה יהודי. על פי המסורת המשפחתית הוא קיצר את שם משפחתו לרוזנץ כדי להקל על תושבי הכפר, שהתקשו להגותו. הוא נהג לספר כי היה בן לשושלת רבנים חשובה מהעיר דז'.

לאיוש נשא לאשה גיורת מבנות הכפר. נולדו להם שבעה ילדים, אנדרה היה בן הזקונים. בסוף אוגוסט 1940 סופחה טרנסילבניה מרומניה להונגריה. הסיפוח שימח את בני העם הסקיי שתמיד שמרו על נאמנות למולדתם, שפתם ותרבותם ההונגרית, אך בקרב קהילת הגרים של בוזודויפאלו הוא עורר חששות, שמא יחולו גם עליהם החוקים הגזעניים שנגזרו באותה התקופה על היהודים.

מיד לאחר הסיפוח הורו השלטונות על הריסת בית הכנסת בכפר. לאיוש רוזנץ, ראש הקהילה, נסע לבודפשט כדי לערער על ההחלטה. הוא הצליח להשיג צו מניעה זמני והחל בתכתובת נמרצת עם משרד המשפטים ההונגרי. בעקבות הגיור שעברו בני הקהילה ונישואי התערובת עם יהודים נעשתה סוגיית מעמדם החוקי סבוכה מאי פעם. הממשלה מינתה את אלאיוש גדרי, משפטן בכיר, להכריע. הוא חקר בספרו של הרב שלמה הכהן, נסע כמה פעמים לבוזודויפאלו, פגש את לאיוש ואת זקני הקהילה. הוא ניסה להתחקות אחר שורשיהם בספרי רישום לידות ונישואים, אך במשך חודשים רבים התקשה לקבל החלטה.

"מבוכה בהונגריה", נכתב בכותרת ידיעה שהתפרסמה בעמוד הראשון של עיתון "דבר" באוגוסט 1941. "הממשלה ההונגרית מתקשה במציאת פתרון לשאלת מעמדם החוקי של 1,200 'שומרי השבת' הבלתי-יהודים החיים בטרנסילבניה. בני הכת הזאת הם ממוצא 'ארי' אולם שומרים את השבת ואת דיני הכשרות היהודיים. ולפיכך פוגע איסור השחיטה הכשרה גם בהם. אין הם נמנים לא עם היהודים ולא עם הנוצרים ואף בחוקי נירנברג אין כל אסמכתא לפתרון הבעיה הזאת".

לבסוף, ב-3 באוקטובר 1941 חתם שר המשפטים ההונגרי על צו הפוטר את צאצאי קהילות שומרי השבת בהונגריה, ובהם גם את קהילת הגרים של בוזודויפאלו, מהגזירות שהוטלו על היהודים. כדי לזכות בפטור הזה נדרשו חברי הקהילה להוכיח אחוז מסוים של שורשים סקיים בשושלת המשפחתית. החקיקה עשתה הבחנה בין יהודים על פי דת, ליהודים מלידה. גם למועד הגיור היתה חשיבות על פי החוק.

בכפר בוזודויפאלו קיבלו 94 חברים מקהילת הגרים פטור מ"חוקי היהודים". פטור כזה קיבלו גם כ-40 תושבים שהגדירו את עצמם שומרי שבת, שלא עברו גיור. אך שומרי השבת הסקיים לא דאגו רק להציל את עורם. הם לא יכלו להישאר אדישים לרדיפות היהודים. בעדויות רבות של ניצולים מרומניה והונגריה הם מוזכרים כמי שהציעו פעמים רבות מזון ומקלט ליהודים נמלטים. בכמה מהעדויות השמורות בארכיון יד ושם בירושלים מתואר איך הם הזדהו לעתים לפני יהודים כשומרי שבת וניסו לחזק את רוחם באמירה שאלוהים לא ייטוש את עמו הנבחר.

בארכיון הצבא ההונגרי מתועדים עשרות מקרים של שומרי שבת שסירבו להתגייס לצבא ולהשתתף בפעילות נגד יהודים. רבים מהם נשלחו כעונש למחנות עבודה. קבוצה גדולה של שומרי שבת נשלחה לעבודת כפייה במכרה הכסף בור ביוגוסלביה. המעטים ששרדו בתנאים הקשים הוצעדו לקראת סוף המלחמה לדכאו ולבוכנוואלד. ככל הנראה, רק אחד מהם שרד במחנה הריכוז מאוטהאוזן.

>> להמשך הכתבה



שרידי בית הקברות היהודי של בוזודויפאלו. ארגונים יהודיים מתעלמים מהאתר


מרגוט אישטוונפי. בילדותה למדה את האלף-בית העברי בבית הכנסת בכפר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו