בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במקום בו עומדים שומרי שבת - המשך הכתבה

2תגובות

התגיירו כאות מחאה

דוגמה נוספת לרגשותיהם של שומרי השבת ביחס ליהודים התפרסמה בעיתון "דבר" בדצמבר 1942. "כל העיתונים הרומניים שנתקבלו כאן בימים אלה מספרים, שבכפר הרומני קובאמארוס (בקרבת טימיסוארה) התגיירו 120 משפחות איכרים וקיבלו עליהם את הדת היהודית כאות מחאה על נגישת היהודים ברומניה. איכרים רומנים אלה השתייכו קודם לכת שומרי שבת ועכשיו הודיעו שמוטב להם להיות שותפים לגורל היהודים הנרדפים מאשר לעמוד מנגד על דם האוכלוסייה היהודית ולעבור בשתיקה על תעלולי הרשע והאכזריות המבוצעים בהם. העיתונים הרומניים מודיעים שהממשלה הרומנית התנקמה מיד באיכרים אלה והוציאה פקודה לגרש את כולם מן הכפר ולהחרים את שדותיהם, בעירם וכל רכושם. הפקודה הוצאה לפועל תיכף ומיד. מנהיגי הכפר נשלחו למחנה ריכוז והאיכרים עצמם גורשו לטרנסדניסטריה".

ב-19 במארס 1944 כבשו הנאצים את הונגריה. היהודים בכל רחבי המדינה הצטוו להתרכז בגטאות ולתפור על בגדיהם טלאי צהוב. הצו חל גם על הגרים של בוזודויפאלו. לאיוש רוזנץ ניסה לערער על ההחלטה והציג לקציני הגסטאפו ולשוטרים ההונגרים את כתב ההגנה שקיבל שנים ספורות קודם לכן. במשך שבועות אחדים הם נשארו בכפר ובאופן מופגן התהלכו ללא הטלאי הצהוב. אך הפלפול המשפטי עתיק היומין לא עניין את פרנץ קורי, קצין הז'נדרמריה ההונגרי אשר מונה לטפל בסוגיה. לפני הכיבוש הגרמני התפרסם קורי במאמרים אנטישמיים חריפים שפירסם בעיתונות ועכשיו, לאחר התייעצות עם שטורמבאנפיהרר (רב סרן) שריידר, קצין האס-אס שהיה אחראי האזור, הוא ריכז כוחות ז'נדרמריה מקומית בפיקודו של לוטנט לורנט בוצ'קור ופשט על הכפר.

"בבוקר, כשהתעוררנו, ראינו שני ז'נדרמים מתהלכים בחצר ובוחנים אותה. הם נכנסו אל הרפת, אחר כך הם בדקו את האסם. הם לא אמרו מילה אבל ראינו דרך החלון שהם חייכו אחד לשני. אבא נהיה רציני וחשדן. הוא ידע שמשהו רע עומד להתרחש", סיפרה אילונה רוזנץ, בתו של לאיוש, על היום באמצע אפריל 1944 שבו התהפך גורלה של קהילת בוזודויפאלו. "למחרת חזרו הז'נדרמים והודיעו לנו שאסור לצאת מהבית או להיכנס אליו. אחר כך, החל משעות הבוקר התחילו להגיע לחצר שלנו משפחה אחר משפחה מבני הקהילה. סך הכל הגיעו כ-50 בני אדם. היו איתם מעט החפצים שהצליחו לקחת מהבית. הז'נדרמים שיכנו אותם באסם ליד האורווה ולא הרשו לנו לבוא איתם בקשר או במגע. סבתי, אמו של אבי, שוכנה גם היא באסם. תחנוני המשפחה לפני הז'נדרמים לא הועילו. הם לא התירו לה להיכנס לבית".

גם מרגוט וכל בני משפחתה, צ'וקומרו, הועברו באותו היום לחצר בית משפחת רוזנץ. "אני זוכרת שאבא שלי יצא להשקות בבוקר את הפרות", היא מספרת. "בזמן שהוא היה בחוץ נכנסו הביתה בכוח אנשי הז'נדרמריה. אחר כך הם הכניסו גם אותו ואמרו שאסור לנו לצאת מהבית וגם לא להסתכל מהחלונות החוצה. אבא אמר להם שהוא צריך להשקות את חיות המשק. הם ענו לו שלא ידאג ושהם יעשו את זה בשבילו. הם לקחו כלי גדול מהבית ויצאו החוצה. אני לא יודעת אם הם באמת עשו את זה.

"חיכינו בבית כמה שעות וארזנו בצרורות, בתוך סדינים, קצת בגדים, סידורי תפילה ועוד דברים הכרחיים. בצהריים באו שני ז'נדרמים ואמרו לנו לצאת מהבית. בחוץ ראינו את יושקה ואסתר קובץ', שהיו שייכים לקהילת שומרי השבת גם כן. הם הלכו לפנינו, ולפניהם היתה עוד משפחה. הלכנו בשיירה. כמה מתושבי הכפר הנוצרים ניסו לעודד אותנו ואמרו כמה הם מצטערים שאנחנו הולכים. אנשי הז'נדרמריה השתיקו אותם ואמרו להם להישאר סגורים בבתים. הם אמרו שיירו במי שיעז לדבר איתנו או שייקחו אותו ביחד איתנו. לא היתה להם ברירה, הם שתקו.

"אני זוכרת שבדרך אבא הצליח לדבר עם מישהו מהשכנים וביקש ממנו שיטפל בחיות המשק שלנו עד שנחזור. אנשי הז'נדרמריה איימו שיירו בו אם הוא לא ישתוק. הובילו אותנו לחצר הגדולה של משפחת רוזנץ. שם ישנו לילה אחד. בבוקר למחרת העמיסו אותנו על משאיות ועל עגלות עם סוסים ולקחו אותנו לגטו".

בחרו להישאר בגטו

קהל הגרים ושומרי השבת של בוזודויפאלו נשלחו לגטו בעיירה טירגו מורש. הגטו הוקם בבית חרושת נטוש ללבנים שהיה בפאתי העיר. ברשימות שהעבירו הז'נדרמים ההונגרים לחיילי האס-אס מצוין כי בגטו שוכנו 7,380 בני אדם, מתוכם כ-6,500 מתושבי העיירה. כל האחרים היו יהודים ושומרי שבת מהכפרים השכנים.

"כשהגענו לגטו הוא היה מלא", מספרת מרגוט אישטוונפי. "יהודים התגוררו בתוך המבנה ולנו לא נותר מקום. נשארנו בחוץ, בחצר. אך עוד לפני שהגיע הלילה בנינו אוהלים מהשמיכות והסדינים המעטים שהצלחנו לקחת מהבית. התנאים שם היו קשים מאוד".

היא מספרת על יחסים מתוחים בגטו בין שומרי השבת ליהודים. היא לא זוכרת את הפרטים אך מקולה נשמע שיחס היהודים אליהם היה מתנשא ושהם הרגישו מופלים לרעה. גם פרופ' רנדולף ברהאם ציין, באנציקלופדיה שכתב על שואת יהודי הונגריה, כי יהודי טירגו מורש לא קיבלו בעין יפה את נוכחותם של שומרי השבת בגטו. אך הוא גם מספר, כי שומרי השבת מצדם התנשאו על היהודים, שלטענתם לא היו אדוקים מספיק בדתם.

עדות נוספת ליחס המורכב בין שתי הקהילות שמורה במכון לחקר השואה באוניברסיטת חיפה. היא נגבתה בעל פה מפי ניצולת השואה שרונה שלום: "כשהביאו אותי לגטו, שמתי לב שהרבה איכרים סקיים עם נשותיהם וילדיהם נמצאים איתנו. הם היו לבושים בלבוש הסקיי, בגדים מבדים אריגת יד, מכנסיים הדוקים רקומים, ונעלו מגפיים, מגפי עור. אחדים מהם הקימו אוהל מסדינים לבנים והנשים התמקמו בו. התיידדתי איתם כי הם היו מעניינים בעיני. הנשים היו מסופרות עד קרחת ועטפו את ראשיהן במטפחת. לגברים אחדים היו פאות, וכך גם לכל הילדים. שמותיהם היו תנ"כיים.

"אם העזתי להעיר על גורלנו המר, הנשים השתיקו אותי ואמרו שזה רצון האלוהים ואין להתמרד נגד גזירת האל. הן קראו רוב הזמן פרקי תהלים ואת האותיות העבריות הכירו טוב יותר ממני. הם דיברו רק הונגרית ולא ידעו אף מילה ביידיש. אחת הנשים ניסתה לשכנע אותי שאתפלל יחד איתה מתוך איזה סידור מהוה ובלוי. היה זה יום שישי אחרי הצהריים, כשלא מצאתי את אחת הנשים המבוגרות במקום ישיבתה הרגיל לפני האוהל. אשה צעירה עמדה שם וציחצחה את נעלי בעלה לקראת שבת. לשאלתי היכן האשה המבוגרת אמרה שהיא בתוך האוהל. נכנסתי פנימה ומצאתי אותה יושבת על כרית רקומה ובוכה. לשאלתי על מה הבכי המר, ענתה שאזלו הנרות ואין במה לקדש את השבת. עברתי בין מכרי, הצלחתי לאסוף כמה נרות והבאתי אותם אל האוהל. תוך דמעות שמחה היא הודתה לי. גם כשהתרחקתי מהאוהל עוד שמעתי את ברכות התודה שלה".

לאיוש רוזנץ לא הגיע אל הגטו. לאחר שבני קהילתו רוכזו באסם התבואה בחצר, הוא חמק מהבית ויצא בדחיפות לבודפשט כדי לנסות לשנות את רוע הגזירה. כשחזר הוא מצא כי כל הקהילה כבר פונתה אל הגטו. הוא ביקש את עזרתו של רדוי אישטוון, הכומר הקתולי של הכפר. אישטוון פנה אל הממונים עליו בכנסייה. הם ביקשו שיחדול מעיסוקו בעניין, שמא יעורר את זעם הרשויות. אך אישטוון לא ויתר. הוא ערך רשימות ועצי משפחה מסועפים, חקר בספרו של הרב שמואל כהן, וחיבר מסמך בן שני עמודים בגרמנית והונגרית על תולדות התנועה.

אישטוון טען כי חברי קהילת הגרים הם נוצרים, ובשיתוף פעולה עם הכומר האוניטרי זייף מסמכי טבילה לרבים מהם. במשך חודש מאי ביקר הכומר אישטוון פעמים אחדות בגטו. כמה מהניצולים סיפרו איך התחנן לפניהם שיחתמו על מסמכי טבילה כדי שיצילו את נפשם. רבים מהם סירבו. קצתם, כי לא הסכימו להתנתק מקרוביהם, אחרים, כך נטען, כי בחרו לקשור את גורלם בזה של העם היהודי.

אישטוון הצליח להוציא מהגטו כמה מבני הקהילה, כנראה חמש משפחות שהשתייכו בעבר לכנסייה הקתולית ועוד מספר קטן של יהודים. לאחר המלחמה הוא סיפר כי זייף לכמה מהם מסמכים אפילו ללא אישורם או ידיעתם. אחד מניצולי הכומר אישטוון היה פאבל קובאץ', בן 84, המתגורר כיום בטירגו מורש. גם לו אין כל זיקה לעברו היהודי, אף שהוא נצר לאחת המשפחות החשובות של הקהילה; סבו היה ממובילי המאבק למען התגיירותם בתקופת האמנסיפציה.

גם אביו של קובאץ' ושני אחיו הוצאו מהגטו בעזרת הכומר אישטוון. קובאץ' מספר שאמו היתה מצאצאי היהודים ולכן אנשי הז'נדרמריה ההונגרית לא הסכימו לשחרר גם אותה. נשארה איתה אחותו, שלא הסכימה להיפרד מהאם. במשך כל הזמן שהן נשארו בגטו, מספר קובאץ', ניסה אביו להציל גם אותן, אך הוא לא הצליח. שתיהן נספו לבסוף באושוויץ.

אף אחד לא חזר

"בשער בית החרושת ללבנים היה משרד", זוכרת מרגוט אישטוונפי. "כמעט כל יום הצטווינו לבוא אליו ולשמוע את הז'נדרמים קוראים רשימות. היו גם מקרים, בעיקר כשקצינים גרמנים הגיעו, שנשאלנו שם על האמונה שלנו, האם אנחנו נוצרים או יהודים. אני זוכרת שגם אותי שאלו. אמרתי שאני יהודייה. אבל הייתי ילדה ולא נראה לי שהם נתנו לזה יותר מדי משמעות.

"פעמיים אני זוכרת שיצאו משלוחים מהגטו. הוא התחיל להתרוקן מיהודים. ככל שעבר הזמן התפנה מקום בתוך מבנה בית החרושת וכמה מהאנשים שגרו בחצר הועברו לשם. אני זוכרת ששלחו בטרנספורט השני את בני משפחת שטיין, שהיו שכנים שלנו בבוזודויפאלו. היתה שם עוד אשה מהכפר. היא היתה בהריון וגם בתה היתה שם. הן נשלחו בסוף לאושוויץ. אני זוכרת שגם בני משפחת פירושקו, שהיו שומרי שבת ושכנים שלנו, נשלחו לאושוויץ באותו המשלוח. לאשה קראו לובה, בעלה היה יהודי והיו להם שני ילדים. כולם נשלחו ואף אחד לא חזר.

"ככה, לאט-לאט נשארו רק שומרי שבת בגטו, או כאלו שהיה ספק לגבי דתם. יום אחד שלחו אותנו הז'נדרמים לנקות את המקום. אחרי שסיימנו הם העלו אותנו על כלי רכב ועגלות רתומות לסוסים ולקחו אותנו למבנה גדול, ששימש קודם לכן בית כנסת של היהודים בטירגו מורש. כבר לא נשאר לנו כלום מהחפצים שהיו איתנו בגטו, וישנו באותו הלילה על הרצפה. משם לקחו אותנו למחרת בבוקר לתחנת הרכבת".

המשלוח האחרון של יהודים מגטו טירגו מורש יצא לאושוויץ בצהרי 8 ביוני 1944. מרגוט ובני משפחתה הועלו על הקרונות כבר בשעת בוקר מוקדמת. זמן קצר לפני שהרכבת עזבה את הרציף הגיע למקום הכומר אישטוון רכוב על אופניו. "היתה לו סלסילה קשורה מלפנים והיא היתה מלאת מסמכים", מספרת מרגוט אישטוונפי. "אחותי הגדולה פירושקה תיארה לי את זה. היא היתה גבוהה ממני וראתה הכל דרך חלון הקרון. אחר כך עברו לידינו שני שוטרים שצעדו על הרציף. נראה שהיה אסור להם לדבר איתנו אבל אחד מהם לחש שבקרוב ישחררו אותנו. אני זוכרת שהיינו קצת ספקנים, אבל השמחה היתה גדולה מאוד".

הכומר אישטוון הצליח להוריד ברגע האחרון מהרכבת מספר קטן של יהודים ושומרי שבת. גם אנדרה רוזנץ היה בתוכם. "הכומר ממש התעמת עם הז'נדרמים וחיילי האס-אס הגרמנים", הוא מספר. "כשהם סירבו לאפשר את יציאתנו מתחנת הרכבת, הוא נעמד מולם, מתח את החזה ואמר 'הם נוצרים טובים כמוני. אני מעדיף שתירו בי ושלא תיקחו אותם'".

אך רדיפתם לא תמה גם לאחר שהוחזרו אל הכפר. בארכיון משרד המשפטים ההונגרי שמורים עדיין כמה מכתבי הלשנה שנשלחו אל המשרד ביוני 1944. שבעה מתושבי הכפר כתבו באחד המכתבים כי כמה משומרי השבת שהוחזרו אל הכפר מהגטו ממשיכים לקבור את מתיהם כיהודים, מבצעים שחיטות כשרות ומתפללים מספרי תפילה יהודיים. "הם נוהגים כיהודים, יותר מהיהודים". נכתב גם כי הם סוחרים בשוק השחור, לוקחים חלק בפעילות קומוניסטית וכי "יש להם התעוזה לומר כי מישהו עוד ישלם את המחיר על כך שגררו אותם למחנות. והם מתכוונים כמובן להונגרים".

בסיום המכתב ציינו תושבי הכפר: "אין כוונתנו לבקר את הממשלה על ידי הצגת עובדות אלו. אנו רק מנסים להשיג את המטרה ולפטור לחלוטין את האומה ההונגרית כולה מהיהודים המוצצים את דמנו במשך מאות שנים". במכתבים אחרים מצוינים שמות "חשודים", דיווחים על מעשיהם הקושרים אותם לכאורה אל היהדות וניסיון להתחקות אחר שורשי משפחותיהם.

סודות משפחתיים

אביב בטרנסילבניה. השדות חרושים ומחכים לזריעת הקיץ. שלוליות בוץ אחרונות מתייבשות בשביל העפר המוביל אל האגם. החסידות והעגורים שבו לאחרונה מנדודי החורף. על צמרת עץ אורן גבוה ליד האגם מחזקת חסידה אחת את קנה. פאול, אחד הצוענים המתגורר באזור, יורד לאטו מהעגלה הרתומה לסוס לבן בעל הליכה אצילית ומספר שזאת אותה החסידה שחוזרת מדי שנה למקום.

מתחת לקן ניצב קיר הנצחה לזכרו של הכפר בוזודויפאלו. זה קיר יחיד של בית. קבועה בו מסגרת חלון עם תריסי עץ שבורים. תלויים עליהם זרי פרחים יבשים המעוטרים בדגלי הונגריה. משני צדי החלון קבועים שני לוחות שיש שחורים המספרים על קורות הכפר שבו חיו בהרמוניה במשך מאות שנים בני דתות וכתות שונות. מתחתיהם חקוקים צלב קתולי, צלב אורתודוקסי, גביע המסמל את הכנסייה האוניטרית ומגן דוד.

על פי המסורת של שומרי השבת הסקיים, נהגו צעירי הקהילה להיפגש על הגבעה הזאת בכל שבת ראשונה של ספטמבר. כאן הם היו מכירים ומשתדכים עם בני קהילות של שומרי שבת מהכפרים השכנים. מאז שנחרב הכפר ונמחקה קהילת שומרי השבת, מתכנסים במקום באותה השבת צאצאי בוזודויפאלו מכל הזרמים והדתות. במפגש השנתי הם מעלים זיכרונות ומתפללים בדרכם לעילוי נשמות המתים.

כתב העיתון ההונגרי "Nepszabadsag" השתתף במפגש הקהילתי שנערך בשנה שעברה. הוא כתב כי 250 מצאצאיהם של תושבי הכפר באו מכל העולם, אך ציין באכזבה כי זו היתה הפעם הראשונה שבה לא נאמרה תפילת הקדיש היהודית. סיפורה של קהילת שומרי השבת הסקיים מעורר עניין רב בהונגריה בשנים האחרונות. דור צעיר של הונגרים אשר הוריהם עזבו את טרנסילבניה לאחר שסופחה לרומניה, מחפשים היום שורשים. קצתם מגלים בהפתעה כי הם נצר לקהילה זו. בעשור האחרון, שניים מהם כתבו ספרים על הכפר, שזכו לחשיפה גדולה בהונגריה. גם בקרב צאצאי הקהילות האוניטריות בארצות הברית נכתבו בשנים האחרונות כמה מחקרים בנושא.

בארץ חיים על פי הערכות כמה אלפי ישראלים שהם צאצאים ישירים לקהילת שומרי השבת. רובם לא יודעים על שורשיהם. אלה שיודעים העדיפו לא להתראיין לכתבה. אחדים מהם סיפרו כי הם יהודים חרדים והם חוששים שגילוי מקורותיהם עלול לפגוע בסיכויי ילדיהם למצוא שידוך טוב. רובם סיפרו שהוריהם, שעלו לארץ מהאזור, העדיפו לשמור את מוצאם בסוד, ושהם גילו את הפרטים על שורשיהם רק כשהתבגרו. גם קרובי המשפחה של מרגוט אישטוונפי, אנדרה רוזנץ ופאבל קובאץ', החיים בישראל, סירבו להתראיין לכתבה. כששמעו כי קרוביהם הקשישים בטרנסילבניה הביעו תרעומת על כך שאפילו מכתב או תמונה לא קיבלו מהם כבר שנים רבות, הבטיחו שיחדשו את הקשר.*

תרגום וסיוע בתחקיר: שירלי אדלר, מלינדה בנקי, יורי דיאמנט, אדוה זלצר, אטילה וילהלם צ'וטאק

עשרות או אלפים

מספר הנספים מקהילת שומרי השבת

בהתאחדות עולי הונגריה בישראל טוענים כי לא שמעו מעולם על קהילת בוזודויפאלו. גם בבית התפוצות בתל אביב ובמוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת אין לקהילה כל ציון או אזכור. בארכיון יד ושם אין כל עדות על גורלה של הקהילה בשואה, מלבד כמה שורות בפנקס יהדות רומניה. כתוב שם כי מקצתם לא רצו לקבל את תעודות הפטור שהשיגו ראשי העדה והם נשלחו עם יתר היהודים לאושוויץ. רוב ספרי ההיסטוריה והמחקרים שהזכירו קהילה זו נוקבים במספר נספים שאינו עולה על 100. ההיסטוריון פרופ' יצחק פרי טוען כי מספר הנספים היה גבוה בהרבה.

פרי חוקר את תולדות יהודי הונגריה והקדיש אחד מעשרות ספריו לקהילת שומרי השבת של טרנסילבניה. הוא הכיר את הקהילה מילדותו בטירגו מורש והוא זוכר שפגש כמה מחבריה בגטו. לטענתו, נרצחו בשואה כמה אלפי שומרי שבת. "במברק של אנשי האס-אס ששלחו אנשיו של אייכמן להימלר מצאתי אזכור ל-1,511 מיוהדים. במסמך גרמני אחר צוין כי בגטו טירגו מורש היו 17,500 יהודים. בדקתי את הרשימות. רק כ-12,000 מהם באמת היו כאלו. להערכתי כ-5,000 שומרי שבת ואולי אף יותר נרצחו בשואה".

הפער בין הנתונים נובע, לדעתו של פרופ' פרי, מכך ש"לאורתודוקסיה היהודית יש בעיה גדולה עם התופעה הזאת. במשך מאות שנים התערו שומרי השבת בתוכה וזאת לא עובדה שהם אוהבים לדבר עליה. מצד שני, גם ליהדות הרפורמית של הונגריה יש בעיה עם הקהילה הזאת בהקשר של השואה. עשרות אלפים מהם ניצלו לאחר שהצהירו על עצמם כנוצרים. לכן לכולם בעולם היהודי נוח לבטל את התופעה ולהתייחס אליה כשולית".

ד"ר לזלו הורנשיי, מנהל הארכיון במוזיאון השואה בהונגריה, חולק על הנתונים. הוא מעריך כי מספרם של שומרי השבת שנרצחו באושוויץ לא עולה על כמה מאות. אך הוא מסכים כי התופעה לא זכתה למקום הראוי לה בהיסטוריה. "נהוג להתייחס אל כל קורבנות השואה כקדושים", הוא מסביר, "אבל הם לא באמת היו קדושים, הרי לא היתה להם כל ברירה. אספו אותם, שלחו אותם, רצחו אותם ולא היתה להם כל יכולת לשנות את גורלם בנסיבות ההן. שומרי השבת הם אולי היחידים שאפשר להתייחס אליהם כאל קדושים באמת. הם היו היחידים שבחרו באופן קולקטיבי לקשור את גורלם בזה של העם היהודי, למרות כל הסכנות שהיו כרוכות בכך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו