בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | חופש מסוכן

מחשבות חתרניות עם סוף טוב

תגובות

אמנם העמים מסביב מקריבים את נפשותיהם למענו, אך חופש יכול לעתים להפחיד עד מוות. כמו הילדים שיצאו לחופשת פסח, כך גם אני לקחתי חופש מהעיתון. אלא שבמקום לנוח, לצבור כוחות ולבלות בנעימים עם הילדים, מצאתי את עצמי נטרף מרוב בהלה, מצטער על החופש ומבין שכבלי השגרה הם המתכון הבטוח לחיים שלווים. הבנתי שחופש יכול להיות מסוכן לערבים, הדבר חייב להיעשות בשלבים; ברור לי יותר מאי פעם, שאין להנחית חופש על הפלסטינים במכה אחת, אלא בהדרגה - תחושה שמעולם לא חוו קודם לכן עלולה, במינונים גבוהים, גם להרוג אותם.

אני יוצא לחופש ומיד חושב שלעולם לא אשוב ממנו, שמקומי לבטח ייתפס על ידי פועל אחר, אולי זול יותר. איך עשיתי את הטעות הזאת? ומאיפה צץ לו הרעיון האווילי הזה, לקחת חופש? בטח כבר הבטיחו לאיזה סיני מדור קבוע בעיתון, בטח יעשה שניים במחיר אחד. אני ארד במחיר, אני אעשה מבצע לחג. אני אכתוב יותר מילים ואקפיד יותר על הפיניש, כולם יודעים שלערבים יש בעיה עם הפיניש, אני אהיה חייב להשתפר.

איור: אבי עופר

כמה מוזר להיות בחופשת חג החירות שאינו שייך לך (מעניין מה עובר על ההורים היהודים ב"דו-לשוני" כשילדיהם יוצאים לחופשות בחגי המוסלמים). בחג שאינו שלך אין ריטואלים, גם אם הם מגונים. גם אם כיהודי אתה נוטה בפסח להיכנס לדיכאון ולהתלונן על הארוחה המשפחתית, זו עדיין מסורת שאתה יודע כיצד להתמודד איתה. אך מה יעשה ילד ערבי או הורה כזה כשנופל עליו חג יהודי שמשמעותו חופש בן שבועיים? מה נעשה אם אנחנו לא מבערים חמץ, לא קוראים את ההגדה ולא מתלוננים על כמויות האוכל האינסופיות שאנחנו צורכים?

מרוב שיעמום הילדים שלי תירגמו את "עבדים היינו" לערבית! וזה לא בהכרח רעיון רע, בנוסף לבגרות החובה בלימודי השואה ניתן להוסיף גם חובה בבגרות שעניינה חגי ישראל: הילדים הערבים ילמדו את חד גדיא, את באנו חושך לגרש וטקסטים אחרים שיעזרו לנו להתמודד עם חוסר האונים במועדי ישראל. הרי לא רק הילדים הערבים בחינוך המעורב נדרשים לשבות בפסח, הדבר חל על כל התלמידים הערבים במערכת החינוך הישראלית. כמו אז, כשהיינו קטנים, גם היום קוראים לזה "חופשת האביב", שמלבד לאכול במהלכה קראקיש, שהיהודים קוראים להם מצות, לא עושים בה כלום.

את מרבית חופשת הפסח ביליתי עם הילדים בטירה. לפחות כאן יש אחדות גורל. כל הילדים מסביב אינם מבינים מדוע הם בחופש והתהייה המשותפת הפכה לסוג של מסורת ולעתים אף חצי נחמה. הילדים פשוט אוכלים קראקיש כל היום ומנסים לפענח את סודו של החופש. כאן, בטירה, בניגוד לירושלים, הילדים הקטנים לא שמעו על פסח. כאן, פתאום אני מתחיל להבין אחרי כמה ימים של שריצה מבוהלת מול מסכי הטלוויזיה, הילדים לא באמת יודעים מה זה מדינת ישראל. בזכות החופש שבכפייה, הצלחתי סוף-סוף להגיע להגדרה מדויקת של זהות, ולפענח את משמעות הלאומיות.

ובכן, עם הוא קבוצה של אנשים שצופה באותו ערוץ טלוויזיה. הרבה זמן לא שהיתי ארוכות בטירה ורק עכשיו אני מבין את אשתי כשהיא טוענת שצלחת לוויין ערבית היא שתפתור את בעיית הזהות של הילדים. ילד ערבי הוא ילד שצופה בבוב ספוג מדובב לערבית. ערבי זה ילד שקורא לסקודויד שפיק.

הנוכחות של ישראל בטירה דומה לנוכחות של טירה בישראל. לעתים, לאחר שעות של צפייה מורטת עצבים באל-ג'זירה מלווה בהזלת דמעות, יכול גם להתקבל הרושם שדמשק או דרעא קרובות לטירה הרבה יותר מאשר תל אביב. ולפעמים עושה רושם שמה שיתרחש בדמשק, תימן, קהיר ושאר העולם הערבי, יקבע כאן את הגורל יותר מהמתרחש בירושלים. הרי זאת היתה המשוואה שבירושלים הכתיבו לערבים תמיד: הביטו על שכניכם במדינות ערב ותגידו תודה על מצבכם הנוכחי. ומה יקרה אם נמשיך עם המשוואה הזאת ונתחיל להשוות את מצבנו הכלכלי, המעמדי והאזרחי לתושבי מדינות ערב, כאשר אלה יאמצו את רוח המהפכה שקוראת לדמוקרטיה, חלוקת משאבים שווה ושמירה על זכויות האדם והאזרח?

על פי המשוואה היינו אמורים לשתוק, וזה פחות או יותר מה שעשינו עד עכשיו. האם שיפור במעמדם של העמים הערביים בסביבה נותן לנו את הזכות להפסיק לשתוק? ואיזו משוואה חדשה יאמצו רשויות המדינה אחר כך להסברת הקיפוח ואי השוויון?

האם אותה משוואה של "תביטו סביב ותגידו תודה", שהנחתה את מדיניות הממשלה מאז קום המדינה, לא באה לקצה מעצם העובדה שהעמים מסביב אינם יכולים לסבול את מעמדם כפחותי ערך מאוחזי השרביט?

תמיד התבקשנו להשוות, ואולי זאת הסיבה שעקבנו מלכתחילה אחר ערוצים ערביים, כסוג של אזרחות טובה שבה אנחנו ממלאים משימה ממלכתית של השוואה. ובאמת זה עבד, ראינו מנהיגים מלוקקים, עמים כנועים וערוצי טלוויזיה שתפקידם להלל את המורמים מעם. והנה עכשיו, בין אם תצלח המהפכה או תיכשל, אנחנו, העם שיושב מול אל-ג'זירה, מרגישים עוגמת נפש ונחותים כשאנו משווים את עצמנו לעמים הערביים שיוצאים לרחובות ומבקשים שוויון, גם כשהם נטבחים על ידי השליטים. האם אותה השוואה שהכתיבה לנו המדינה, ופעם הצליחה להשקיט את נפשותינו, אינה מתחילה לגרום לנו להרגיש פחדנים, עלובים ומוגי לב נוכח השתיקה אל מול מדיניות הממשלה?

אוי, החופש הארור הזה והמחשבות שהוא מביא עמו. אני אומר לכם, חופש זה דבר מסוכן. הנה טור שתחילתו היתה פחד מלאבד את מקום העבודה בגלל חופש מסכן וחסר תועלת הופך לאחר כמה ימים של בטלה מול הטלוויזיה לשאיפה להיות גם בעליו של העיתון המוביל במדינה. ואתם יודעים מה, אני חושב שזה פיניש לא רע בכלל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו