בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה פסיכיאטרים נרדמים לי בפגישות?

הוא ביקר ארבעה פסיכולוגים בימי חייו, וכל אחד ואחד מהם נרדם לו מול הפרצוף. האם זה הם או הוא? סטיבן מטקאלף מניו יורק מגזין יצא לבדוק

תגובות

אחרי שעפתי מהפנימייה, חודש לפני סיום הלימודים, בגלל שתיית אלכוהול ומצב שניתן לתארו כ"השתמטות כרונית קיצונית", נשלחתי לפסיכיאטר מהאסכולה הישנה באפר איסט סייד. זה היה בתחילת שנות ה-80, באמצע הדרך בין ימי השיא של הולדן קולפילד לפרוזאק. גם אם הרעיון של קידוש הייסורים של בני נוער הפך בינתיים לקלישאה, היה זה לפני שנהיה אופנתי לתת תרופות לילדים. אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לקליניקה המוארת כמו כנסייה, עם כרזה ממוסגרת של נאום "צלב הזהב" של וויליאם ג'נינגס בריאן. עד אותו רגע, הידיעות שלי על טיפול נפשי היו מבוססות בעיקר על דמותו של ג'אד הירש בסרט "אנשים פשוטים".

הדוקטור היה אדם בגיל העמידה עם קול נמוך, עפעפיים כבדים ועט קרוס כסוף מוכן מעל לבלוק כתיבה צהוב. בעיני הוא לא היה הרבה יותר מאשר סוכן של הורי, ולכן, מלבד דה-קונסטרוקציה פעמיים בשבוע של משחקי הניו יורק ניקס בהדרכת יובי בראון, סירבתי לשתף איתו פעולה. התוצאה היתה עימות פרוידיאני קלאסי: אני ישבתי בשתיקה רועמת שהוא סירב לקטוע, איפוק סמכותי שמטרתו היתה לפתוח דלת סתרים אל הלא-מודע שלי. ישבנו בחדר חסר אוויר כמעט, בלי תזוזה כמעט, עונים אחד לשתיקת השני בשתיקה. אין פלא שזה מה שקרה בסוף: הדוקטור נרדם.

העפעפיים שלו נשמטו, הראש שלו צנח, הלסת שלו נפתחה מעט, ואז - התנערות שמשמעותה ברורה ובחזרה למראית עין של תשומת לב.

30 שנה וארבעה פסיכיאטרים מאוחר יותר, למדתי לזהות סימנים אלה. פניתי לארבעה מטפלים בחיי, וכל הארבעה נרדמו לי. הטקס - טפסים, חדרי המתנה, קלינקס - מתחיל שוב, רק שכל פעם היה בו את הטוויסט האישי שלי: אני משלם למישהו כדי שיחדור ללא-מודע שלי, ובמקום זה, הוא שקע לתוך זה שלו. העקביות שבה הפסיכולוגים שלי נרדמו גרמה לי לחשוב ששינה מדומה היא טכניקה לגרות מטופלים להתמודד עם חרדת הנטישה שלהם. "פעם אחת ב-40 שנות הקריירה שלי", ענה פסיכולוג של חבר, יונגיאני קשיש ועליז, כששאלתי אותו אם הוא אי פעם נרדם בתפקיד.

לפני זמן לא רב, בארוחת ערב, פגשתי מטפל מצליח, תלמיד של מלאני קליין. הוא היה הפסיכולוג הראשון שפגשתי בנסיבות חברתיות, ונחשפתי בפניו. "אני רוצה לחזור לטיפול, אבל כל ארבעת הפסיכולוגים שראיתי בחיי נרדמו לי". הוא לא צחק. הוא גם לא שאל אותי איך הרגשתי. במקום זאת הירהר בכך, הפך בזה, ואז אמר, בזהירות רבה, "טוב, המכנה המשותף לכולם הוא אתה".

העלבון המשיך לכאוב. ואז, שבוע מאוחר יותר, הוא שלח לי קובץ פי-די-אף במייל. "בעבר גיליתי בעצמי נטייה להתנמנמות עם שני מטופלים", כתב הפסיכואנליטיקאי אדוארד ס. דין במאמר נודע לשמצה מ-57'. "לפעמים העייפות היתה כה כבדה שלא היה דבר שרציתי יותר מאשר שהשעה תיגמר, שאפטר מהמטופל ואוכל לתפוס תנומה קצרה. התפלאתי לגלות כי ברגע שהמטופל עזב, שבתי להיות עירני וחד".

הפסיכולוג הנרדם אינו נפוץ, אבל זו גם לא תופעה בלתי-מוכרת, והמאמר של דין צוטט ברוב ניסיונות ההתמודדות עם הנושא מאז. אין פלא: הוא לימד את הפסיכולוג לפרש את הישנוניות שלו לא בתור רשלנות מקצועית או אפילו טעות מביכה, אלא כעדות ל"התנגדויות העקשניות והלא מרפות" של המטופל.

בעקבות דין יצרו פסיכולוגים דיוקן מורכב של המטופל מעודד השינה בתור גיבור-על עם אנרגיה שלילית. הוא עשוי להיות כל כך דיסוציאטיבי, "עד כי המטפל מרגיש מרוקן או חצי-מת, ולכן הוא מאבד את חוש הכיוון ואת הקשר". בדרך כלל הוא סובל מ"הפרעות אישיות נרקיסיסטיות ואובססיביות-פסיביות, (ומשתמש) בניתוק, הרהורים עצלים, הסתרה והעתקה רגשית כדי לשלוט ולעמעם לפסיביות אותו עצמו, כמו גם אחרים".

הטיפול שונה מכל סיטואציה חברתית אחרת. זוהי פגישה טקסית ביותר שמטרתה לדחוף את המשקל העצום של העבר, סנטימטר אחד כל פעם, לעבר השינוי. אבל הטיפול הוא גם כמו כל סיטואציה חברתית אחרת. זהו מופע שבו אנו מנסים לשכנע, להקסים, ואם יש צורך, לחבוש את כובע הליצן של הסבל שלנו, כדי לשמור על תשומת הלב של מישהו אחר.

עם השנים, הרגשות שלי לגבי הטיפול התקשחו. אולם המטפל הקלייניאני, במאמר ששלח לי, גרם לי לשקול מחדש את העניין. עד כה השגתי ארבע מארבע. האם כוחות התנגדות שלי כה חזקים שהדיוקן המורכב שלי בתור חמקן נרקיסיסטי ומבודד הוא בלתי נמנע? האם ניתן לפטור את נטישת האחריות המקצועית המינימלית - הקשבה למה שהמטופל אומר, עצור ככל שיהיה - בהתחמקות, תיאוריה, קלישאה? מיהו זיין השכל? הם או אני?

חזרתי אליהם כדי לנסות לגלות.

השיבה אל מטפל מהעבר דומה למציאת מראה ישנה בעליית הגג. אתה מנגב ממנה את האבק, מחייך למראה המסגרת המוזהבת ואז נרתע באימה כשאתה מגלה שההשתקפות היא עדיין של פני ילדותך. המטפל הראשון שלי, זה מימי יובי בראון, סירב לענות לי לטלפון. בתור אחד הפסיכולוגים הראשונים בארצות הברית שהודו באשמת סחר במניות בעזרת מידע פנים (מטופלת שלו היתה אשתו של איש פיננסים נודע), אין ספק שהוא נלחץ לשמע קולו של עיתונאי בתא הקולי שלו. אף על פי כן, העובדה שקולו - המזכיר את איה מ"פו הדב" - המדבר בשגרתיות בהודעה המוקלטת עדיין עורר תגובה כה עזה בזיכרוני, סיפקה לי טעימה לא נעימה מהצפוי לי.

הקליניקה של הפסיכולוגית מספר 2 עדיין נחבאת בבניין משרדים קטן בשולי עיירת קולג', היכן שארץ הפרברים מתפוגגת לתוך השדות. שידורי הרדיו הציבורי בקעו ממערכת סטריאו ישנה שהיתה מונחת על הרצפה ליד מתקן מים מינרליים ריק מתחת לכרזה ממוסגרת של ג'ורג'יה אוקיף - הכל בדיוק כפי שהותרתי מאחורי 20 שנה קודם לכן. בטיפול שלי כאן נהגתי לשחק את תפקיד הילד המניפולטיבי, והתעמתי עם המטפלת שלי באמצעות הביקורות האנטי-פרוידיאניות העדכניות ביותר של אחד מהמרצים שלי לספרות השוואתית, מבקר ותיק של פרויד שזכה לתהילה מסוימת. היא היתה נאנחת ואומרת, "המרצה שלך צריך לעדכן את רעיונותיו לגבי תרפיה. כמונו".

בעודי נאלץ מסיבה לא ברורה לשחזר את התנהגויות העבר, עצרתי בדרך במשרדו של המרצה שלי. "קרה המקרה ופרויד נהיה רופא, בדיוק כפי ששופנהאואר נהיה פילוסוף אידיאליסט", הוא אמר, נשען אחורה בכיסא העור המהוה שלו. "כתיבתו היא פרשנות מבריקה של האני והעולם, אבל היא כושלת כדרך טיפול. אבל הוא היה רופא - אז הוא האמין שהוא יכול לרפא בני אדם". לא רק פרויד סבל מבעיה זו, חשבתי לעצמי, נוהג במהירות מסוכנת בניסיון לא לאחר לפגישה שלי. האם הייתי טורח לספר על חלומותי מליל אמש לאדם זר אם לא הייתי חושב שזה יגרום לי להרגיש טוב יותר? נכון, "להבריא" אינה אפשרות, חשבתי בחדר ההמתנה של המטפלת שלי מהעבר. ואם לא להבריא, אז מה כן? קדימה, תגידו את זה. תגידו את המילה "מסע".

אני שונא את המילה "מסע".

התנגדות!

"שלום סטיבן". היא עומדת בפתח, אשה זעירה בסוודר צמר רך, מבט של ציפייה ידידותית על פניה. קשה לי לקלוט עד כמה אני נהנה לראות אותה. היא מבוגרת יותר, כמובן, אבל אני נזכר בכל בן-רגע - הסבלנות שלה, הדאגה המדודה אך הניכרת לעין שלה, הסקפטיות העדינה שלה, ששבה ועלתה, הפליאה שלה לנוכח סוללות ההגנה של הנוירוזה שלי. אחרי שהתיישבנו, היא שואלת אותי למה באתי. "אני בסוג של... מסע", אני אומר, מקווה באותו רגע שפסנתר כנף ייפול דרך התקרה ויגאל את שנינו. אבל השיחה שלנו הופכת במהרה לזורמת וכנה. אנחנו מדברים - אני מספר לה על נישואי, ילדי, וחושב: "זה כמו טיפול, אבל זה לא כמו טיפול". זה כמו מוזס מלון וכרים עבדול ג'באר משחקים אחד על אחד באירוע צדקה. המהלכים חורקים, אבל מוכרים באופן מוזר.

כשפגשתי את הפסיכולוגית הזאת לראשונה, הייתי ניהיליסט סמור מרוב עוינות שטעיתי לחשוב שהיא ביטחון עצמי, וצחוק לחוץ שנשמע כמו שק מלא זרזירים אחוזי טירוף. עץ שהעלים הודבקו עליו, כפי שהמשוררת אן סקסטון כתבה פעם על חבר, אם כי היא הוסיפה: "אתה תכה שורש/ והדבר הירוק האמיתי יבוא". אני מרגיש כמו ישות אחרת עכשיו. אבל היא עדיין מתעקשת שאני מדכא זעם עמוק ולא מודע ברובו כלפי אמי. אני לא מסכים לכך - התנגדות! - ואנחנו מתווכחים, אבל בלי החיכוך האגרסיבי של פעם. ואז אני שואל אותה: את זוכרת שנרדמת בפגישות שלנו? והשיחה מתה. הלסת שלה מתהדקת, עיניה מאבדות מיקוד.

לא יותר, לא פחות - תרפיה היא אמנות של ללמד מישהו לשמוע את עצמו מהצד. אשה זו לימדה אותי לשמוע את עצמי מהצד ולהתחיל לחיות יותר מאשר בשירות צרכי האינפנטיליים. היא איתגרה אותי בשאלות פשוטות - אבל במבט לאחור, שנונות למדי - לחשוב על מי שיכולים להיות הסוהרים הקיומיים שלי - הורי, מורי, חברי, אויבי - כאסירים לצדי. אבל כעת היא עונה לשאלת השינה שלה בהיסוס, בלשון המעטה. "אתה היית... מתגונן כל כך. כשמטופל מתגונן מפני... התובנות שלי... עשויות להתאלחש... אני מודרת... נדחית... אני עשויה להפוך לישנונית". המגננה של דין! קליעת הוו של הפסיכולוגים המתנמנמים! אני לא יכול לעצור את צחוקי, ולא יכול שלא לשים לב, לראשונה זה שנים, שהצחוק שלי עדיין נשמע כמו שק מלא ציפורים שבויות.

בקריאת הספרות על פסיכולוגים ישנוניים נדהמתי לנוכח האחידות שבה הקהילה האנליטיקאית מפרשת את השינה שלה. וריאציות על המגננה של דין ישנן בשפע. יחד עם זאת, פסיכולוגים מפולגים לחלוטין בשאלת משמעות המטופל הישנוני. האם זו נרקיסיסטיות ראשונית, רגרסיה הזייתית, תשוקה לסגת למצב דמוי-רחמי? פרויד חשב על כל אחת מהאפשרויות האלה בזמנים שונים; הוא אפילו חשב שייתכן כי מדובר בהישנות ההתרחקות האינפנטילית שלנו מכאב לידתנו. או שאולי זו תגובה עוינת של השופכה שלנו (ברצינות) למטפל שלנו? או תשוקה להתאחד עם האם הטובה, או רגרסיה לחוסר היכולת של התינוק לקבל את השד המזין? לא קשה להבין את הסלידה שחשים מבקרי הפסיכואנליזה. אתה משלם סכום נכבד כדי לשבת מול אדם חי ונושם אשר לנוכח הסבל שלך מציב מולך הבעה ריקה ואת השאלה השחוקה "מה אתה מרגיש לגבי זה?" בינתיים, במחברת שלו, הוא משרבט: "המטופל מפגין שופכה עוינת..."

כל אדם הוא מסמר

שוב בניו הייבן, חולף על פני המובלעות הגותיות המגושמות שמיועדות להגן על התלמידים בייל, נראה שאני נמצא במסלול מורבידי. נכון, לימודי התואר השני מעניקים את החופש להתענג מהטוב ביותר שחשבו ואמרו (ומבירה). אולם עם הזמן, אתה בסכנת מאסר עולם - חצי אומצת עגל, חצי פרח חממה. בייל, היתה לי מלגה נוצצת, פגשתי מבקרי ספרות שהערצתי מאז ילדותי, קראתי ספרות רומנטית אנגלית, למדתי לטינית ויוונית והלכתי לחדר הכושר בהתמדה. הרמת המשקולות יכולה לשמש כדימוי לחוויה כולה: הערמתי עוד ועוד משקולות על מבנה הגוף השברירי שלי, שוכב על ספסל, פני סמוקות כסלק, דוחק אותן ממני, וככל שעשיתי זאת יותר, נראה היה שאני רק נחלש. באוניברסיטה קראתי עוד ועוד ספרים, וככל שקראתי, כך נראה היה לי שאני מיטמטם. בטיפול, הוספתי עוד ועוד מפגשים, וככל שהוספתי, כך חליתי יותר.

המטפל שלי כאן היה פרוידיאני שדחק בי להוסיף מפגשים, להפוך למנוי מלא, חמישה ימים בשבוע של טיפול נפשי. אני זוכר אותו רק במעורפל, דמות במקטורן טוויד מרוט, חיים שלמים של וידוי נוירוטי - הו, עיר התהילה הנכזבת! - נאחז בו כמו לקוח התולה את חייו בזונה.

האם כבר ברור כמה ציפיתי למפגש המחודש שלנו? ועדיין, האדם שמברך אותי לשלום בדלת הקליניקה שלו הוא... ג'אד הירש מ"אנשים פשוטים". ברצינות. גבר יהודי ידידותי ורחום, בגיל העמידה, במכנסי כותנה וחולצת כפתורים. הוא לחלוטין מופתע כשאני מספר לו עד כמה אני זוכר במרירות את מערכת היחסים בינינו. "באמת?" הוא שואל. "אתה מדבר על העברה (העתקה בלתי-מודעת של רגשות שחש המטופל כלפי דמות מחייו אל המטפל). טוב, ישנה גם העברת-נגד. אני זוכר אותך בחיבה".

כשנשאל על ההירדמות בזמן הטיפול, הוא עונה, "אוי, אחרי ארוחת הצהריים, גלוקוזה בזרם הדם, אינסולין, טריפטופן..." אני לוחץ עליו, והוא אומר, "טוב, למה האנגלים שותים תה אחר הצהריים?" עוד לחץ, והוא אומר ששאלת השינה שלו "ללא ספק הטרידה אותי". בעיני אדם עם פטיש, כתב מארק טוויין, הכל נראה כמו מסמר. ביושבי מול הרופא הישן שלי, בשעת אחר צהריים המאוחרת באחוזה ישנה בניו אינגלנד, עם הרדיאטורים המרשרשים וכיסי האור האפור, קשה לי 0שלא לחשוב על הפסיכואנליזה כעל אמנות נכחדת מצד אחד, ופטיש בראש מצד שני.

כמה נוח

זמן קצר אחרי שעברתי מניו הייבן לניו יורק, אשתי ואני התיידדנו במהירות עם אשה שהיתה גם צרפתייה, גם בתעשיית הקולנוע וגם יפה. אם מישהו מזיין לה בשכל, חשבתי, זה צריך להיות זיון שכל יוצא מן הכלל. אז כאשר אשתי גילתה שהיא בהריון עם בתנו הראשונה, ואני נכנסתי לפאניקה, התקשרתי אל מכרתנו החדשה וביקשתי את הטלפון של הפסיכולוג שלה. היא הפנתה אותי לאדם מבוגר, עמוק בשנות ה-70 לחייו, עם תואר שני בעבודה סוציאלית וקליניקה פרטית בווסט וילג'. אני זוכר שבחנתי את פניו בקפידה בחיפוש אחר קהות חושים, בעת שהתאמצתי להישאר נוכח רגשית ומעשית. הוא שקע בשינה העמוקה ביותר, נוחר כמו קלרינט באס. כל שנותר לי היה להחליט אם להעיר משינה זקן חביב או לצאת על קצות אצבעותי מהחדר.

בבוקר חזרתי אליו, לתחנה האחרונה במסע הטיפולי שלי. נתקלתי בשיר של ג'ון בטג'מן שנקרא "בדידות" ("איזו מצוקה שנה זו תביא/ עתה כשהאביב באוויר סוף-סוף? ... אבל פעמוני הכנסייה מתחילים ברעם/ בדידותנו, ארוכה ועצומה מאי פעם"), הרהור קודר על המוות, אבל איזו הקלה, חשבתי, שמישהו קרא לזה פעם בדידות, לא דיכאון; שהתרופה לזה היא אינטימיות, לא כדורים או רחמים. שכחתי כי על מדף הספרים שלו, מלבד כרכי הפסיכולוגיה הרגילים, ניצבו ספרים של ברימן, לואל וסקסטון. הוא רזה יותר עכשיו, פחות חסון. אני שואל אותו על ההירדמות, והוא אומר, בעליזות, "אין לי שום זיכרון כזה". זה מפתיע, בהתחשב בעובדה שהוא שקע בשינה עמוקה, אני יצאתי בשקט, ולאחר מכן דיברנו על כך באריכות. "מה אמרתי?" הוא שואל. שאני משאיר אותו בחוץ בדיבור מתחמק רגשית. "מה אתה ענית?" הוא שואל. שזה זיבול שכל. הוא מהסס. הוא מחייך. "יופי לך".

כשאני מספר לו למה באתי, הוא מהרהר לרגע, ואז הוא מוסיף, "האירוע שאתה מדבר עליו. זה קרה לי. פעמיים".

"אתה צוחק - עכשיו אני מרגיש יותר כמו עיתונאי ממטופל".

"אני מעדיף 'אדם העובר פסיכואנליזה'".

"בסדר, אדם העובר פסיכואנליזה. למרות שזה נשמע כל כך פרוידיאני".

"אין לי שום בעיה עם פרויד".

"באמת? כלום?"

"לא. הוא לא היה מטפל כל כך טוב, אבל הוא היה הוגה יוצא מן הכלל".

"הוא נרדם למטופלים שלו. סליחה, לעוברים פסיכואנליזה. להלן..."

"דויטש?"

"תודה, כן, הלן דויטש".

"הוא ישב מולה? או מאחוריה?" הוא שואל שאלה מנחה, ומאפשר לי למלא את תפקיד התלמיד.

"מאחוריה, היא ידעה שהוא נרדם כי היא ראתה את הסיגר שלו נופל על השטיח".

הוא צוחק, צחוק גבוה ויבש. "אה, זה נפלא".

"אז, לגבי ההירדמות..."

הוא מחייך.

"תרצה לשכב על הספה, ונוכל לדבר על זה?"

"ברצינות?"

"כן!"

"כדי שנדבר על פסיכולוגים ישנים, אני צריך לשכב על הספה?"

"אני לא הולך לסחוט אותך", הוא אומר, אבל בביישנות רבה. אני חשבתי שהעורף שלי לעולם לא יגע שוב בכרית האומללה הזאת. והנה אני כאן, בוהה במזגן התלוי על הקיר.

"פעם אחת היתה עם הפסיכולוגית המדריכה שלי", הוא אומר, "הפעם השנייה עם הפסיכולוג המנחה שלי".

אחרי שהוא הביא אותי לאן שרצה, הוא צולל פנימה. "זה מה שקרה: עם הפסיכולוגית המדריכה שלי, אני דיברתי לי, ולפתע שמתי לב שהיא ישנה. וכשהיא התעוררה, זה מה שהיא אמרה. היא אמרה 'מה פיספסתי?' הפסיכולוג המנחה שלי, לעומת זאת, היה נרדם מדי פעם. אני הייתי פשוט מדבר בקול רם יותר, והוא היה מתעורר. אני הייתי אומר 'היתה לך שינה נעימה?' והוא היה אומר, 'כן, תודה'". כמה מסודר.

"אתה חושב שהיה משהו לגבי מה שאמרת, או איך שאמרת זאת, שגרם להם להירדם?" אני שואל. "ייתכן. איך אפשר לדעת דברים כאלה בוודאות? זה לא באמת הטריד אותי. זה חלק ממערכת היחסים, חלק מההיכרות ההדדית עם השנים. הוא היה מייסד הפסיכואנליזה המודרנית. אדם כן ביותר".

הכל בגלל שפוטניץ

עשיתי מה שכל אחד היה עושה: רצתי הביתה לגגל "מייסד הפסיכואנליזה המודרנית". גיליתי כי בשנות ה-50, אדם בשם היימן שפוטניץ החל להרחיק את הפסיכואנליזה האמריקאית מהדיאגנוזות הנוסחתיות הנוקשות לעבר הבנה גמישה יותר של ההעברה האישית. אל מול הסמכות של הפסיכואנליסט כנושא המציאות, שאותה צריך האדם העובר פסיכואנליזה להשלים, שפוטניץ קידם את הרעיון של שני בני אדם, לבד בחדר, מדברים (הוא הרחיב זאת בקידום הרעיון של טיפול קבוצתי בשנות ה-60). שפוטניץ סבר כי מקורה של הנוירוזה, כמו של מרבית סוגי מחלות הנפש, הוא בשלב הטרום-אדיפלי, הטרום-ורבלי ואפילו הטרום-לידתי. הוא היה חסיד של העברה, כמו גם של העברת-הנגד - שבהצטרפות המטפל לפנטזיה של המטופל, ובעידודה, שני בני האדם המדברים בחדר לבדם יכולים לגבש הבנה של טבע הנוירוזה של המטופל.

היימן שפוטניץ ייסד את הפסיכואנליזה המודרנית. הוא היה המטפל המנחה של המטפל שלי, והוא נרדם לעתים די קרובות. אז הסימפתיה הזאת, היעדר השיפוט - זו שפוטניציאניות קלאסית! זה הכל חלק מהשיטה! כמו נהג אוטובוס המושיט לי כרטיס, הוא מעודד אותי להעברה! הייתכן שאפילו הסיפורים של המטפלים שלו שנרדמו הם רק טכניקה? הסימפתיה הזאת, האם היא רק עוד הזמנה מתוחכמת להצטרף?

"זה בוודאי היה כואב", המשיך המטפל שלי בפגישתנו. "אני הייתי הרביעי. אני לא יודע, עכשיו כשאתה מדבר על זה, אם היה לזה קשר למודע שלך. אני חושב שזה היה קשור ללא-מודע שלך. מטפלים מאומנים להקשיב ללא-מודע. בסיטואציה טיפולית, אנחנו חוזרים לזמנים הטרום-ורבליים. לפעמים מוצאים מילים למשהו שאין מילים בשבילו. הם אומרים לפעמים, 'ספר לי משהו שאתה לא יודע'".

המזגן על הקיר, סוס מלחמה קשיש, רטט בכאב. כך או אחרת, רכשתי מיומנות במסע הזה: לשכב בקליניקה, להרהר בפסיכואנליזה. ואני יודע מה אני לא יודע: אני עדיין לא יודע אם עוזרים לי או גוזזים אותי כמו טלה קטן. "אנחנו תמיד עובדים בחדר הזה", הוא מילמל, כשהדקות האחרונות אזלו מהשעה. "גם הלא-מודע והמודע שלך והלא-מודע והמודע שלי, נמצאים איתנו בחדר. זהו חדר יוצא דופן, באופן מסוים. הרבה קורה פה שלא קורה בשום מקום אחר".

כך הייתי ונותרתי אהוב

30 שנה וארבעה פסיכולוגים מאוחר יותר, ומה למדתי? נראה כי האישיות שלי מופיעה בשני מצבים: שיעמום כביר וביקורתיות מתנשאת, שאף אחד מהם לא בדיוק מרתק את אנשי מקצוע בריאות הנפש. "אישיות אינה גורל", אני אומר בטלפון לחברי אדם, שחי באנגליה. "הלוא זה השקר האמריקאי שגורם לנו לזחול שוב ושוב אל הפסיכולוגים, לא?"

"אני משער".

"לראות איך החוטים הדקיקים הבלתי-נראים האורגים את היחידים במשפחה ליחידה אחת - איך עם הזמן הם הופכים לעופרת, ולאישיות שלך...זאת אומרת, למצוא את היציאה מהמבוך של התודעה הקבוצתית שיצרה אותך... להתקדם לעבר ההארה ולעבר סבל מרוכך קצת יותר..."

"אתה כבר במטאפורה הרביעית, סטיב".

"לחדור אל העצמי ולהתעלות מעליו..."

"סטיב, חכה רגע. זזזזזזזזזזזז".

בנקודה זו הכל כבר ברור; אתם מבינים מה הסיפור שלי. תודו בכך: כמו חברי אדם, אתם הופכים ישנוניים... מאוד, מאוד ישנוניים. הבעיה היא, כמובן, בדיוק כמו זו של הטיפול שלי, שבין הגועל לתובנות-כביכול, לא חשפתי שום דבר בעל תוכן. כמו שאני רשאי לוותר על הדיון בפרטי הנישול העצמי שלי, אתם רשאים לאמץ את המגננה של דין. אבל כדי לנפץ את האשליה, אספר לכם סיפור:

ב-63', נערה צעירה ומאוד לא נשואה מפוקיפסי גילתה, לאימתה הגוברת, כי היא בהריון. אביה היה בכיר באיי-בי-אם - זה היה בתקופה שבה בכירים באיי-בי-אם נדרשו מטעמי חסכנות ללבוש חולצות לבנות וחליפות כחולות - ואמה היתה מהדרום הישן. הבית נוהל לפי המודל של שנות ה-50: האב היה סמכותי, כל השאר הלכו בדרך הישר, וישמור האל אם השכנים יגלו. הצעירה עזבה את המכללה, ונעלמה למוסד לנערות סוררות בדרום מנהטן. המוסד היה ממוקם בבית לבנים גדול, עם כ-20 נערות במקום בכל עת. היו אחות ורופאה בימי שישי. בנובמבר, הנשיא נורה, ורחוב 15 מערב התמלא בנערות בהריון, המקשיבות לרדיו ומעשנות.

בינואר, היא ילדה בן, וכשעובד סוציאלי אוחז בידה, היא לקחה מונית לסוכנות אימוץ באפר איסט סייד. ביום הולדתו ה-14, היא כתבה מכתב לבנה דרך מדור העצות של אן לאנדרס - "כשאתה מתחיל את גיל ההתבגרות, אני רוצה שתדע שאתה היית ונותרת אהוב" - שלאנדרס לא פירסמה. האשה הצעירה היתה אמי, והתינוק היה אני. גיליתי סיפור זה לראשונה בשנות ה-30 המאוחרות לחיי, כשישבתי עמה ליד שולחן פיקניק בגן הצופה לנהר ההדסון. זהו הסיפור הטרום-ורבלי, טרום-לידתי שלי; הפרה-היסטוריה העתיקה שלי. אחרי ששמעתי זאת לראשונה, עליתי על רכבת בווסטצ'סטר ושבתי לעיר. ומשהו משונה קרה. נרדמתי. וזו לא היתה סתם שינה, אלא השינה העמוקה ביותר בחיי. כשהתעוררתי, הרכבת היתה ריקה, עומדת ללא ניע בגרנד סנטרל. גם הרציף היה ריק. ישנתי בזמן הנהירה של הנוסעים היוצאים מרכבת עמוסה בניו יורק, וישנתי חצי שעה נוספת בקרון הנטוש. אף כרטיסן לא נראה באופק. אף אחד; שום נפש חיה.

מעולם לא הרגשתי כה מרוענן משינה; מעולם לא הרגשתי כה לבד. מה זה אומר? לא היה לי מושג. אבל החלטתי, לעת עתה, להותיר את האבן נחה בתחתית המדרון הסיזיפי שלה. במקום להתחיל הכל מחדש - טפסים, חדרי המתנה, קלינקס - התקשרתי לאם הביולוגית שלי וסיפרתי לה על ארבעת המטפלים שלי ואיך הם נרדמו לי. היא צחקה, צחקה וצחקה, ואז אמרה, "האם חשבת אי פעם שאולי זה אומר שאתה לא צריך טיפול?"*

תרגום: אסף רונאל



איור: מורן ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו