בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל ואביב העמים הערבי

האם יכול בעצם להיות לישראל פתרון גרוע יותר מלמשל שליט לוב מועמר קדאפי, שמימן את הטרור ופוצץ בתי כנסת?

תגובות

אני שומע שאומרים פה ושם שישראל "מודאגת" מרוח הדמוקרטיה הנושבת בעולם הערבי. אני יכול להבין דאגה זו. אני יודע שבשני מקרים לפחות, זה של אלג'יריה ב-1991 וזה של עזה ב-2006, בחירות חופשיות הולידו את הגרוע מכל.

ואני מודע היטב לעובדה שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעשות, בעניין זה, ולו טעות קטנה אחת ולהקל ראש בסכנה שמהפכות אלה - המצרית, הלובית, או הסורית מחר, - ייצרו עולם שבו האיום יהיה גדול יותר.

עם זאת, דאגה היא משהו המחייב צלילות דעת, חשדנות כלפי אשליות ליריות ועירנות. ואילו מורא, התכנסות, תוכחה אילמת, הם משהו אחר העלול להציב את יורשי החלום הציוני בעמדה בלתי נסבלת ובלתי הולמת את ההיסטוריה שלהם.

ואמנם, אני מתקשה לראות כיצד מדינה יכולה להתגאות זמן כה רב, ובצדק, בכך שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל כששכנותיה מנסות להשיג אותה ולאמץ, במחיר מאבקים הירואיים, את הערכים שהיא מגלמת, להסס לברך על כך.

איני יכול לדמיין ישראל המסתגרת לה במין בדלנות, לבדה בין הדמוקרטיות הגדולות, ומזינה בכך את החשדות (שכן אלוהים יודע באיזו מהירות מתפשטות השמועות, תיאוריות הקונספירציה, ומשום כך החשדות, באזור זה של העולם), שמחמת הפחד מעתיד לא ברור, היא הימרה על המחנה הלא נכון וצידדה - טעות בלתי נסלחת בעולם חסר הרחמים של הריאל-פוליטיק - במנוצחים.

ומהו המסר הרעיוני שישדר במקרה כזה עם שלא חדל לשנן, גם כאן בצדק: "הבעיה שלנו אינה העמים הערביים (שעמם אנו מוכנים לחיות ביחסי ידידות ובשלום, אם רק יחפצו), אלא אותם ניאו-נאצים (החמאס, חיזבאללה וכיוצא באלה), ואשר, לנוכח התקוממותם של אותם צעירים שמן הסתם בחרו, כך נראה, בחירות על פני כל הדיקטטורות (כולל זו של האחים המוסלמים ושל פשיסטו-איסלאמיים אחרים), מהסס להושיט להם יד ולהעניק להם לפחות את ההזדמנות שלהם? אבל זה לא הכל.

תהיה אשר תהיה הזכות הנזקפת לחוסני מובארק, שהשכיל לשמר את הסכם השלום שנחתם בידי קודמו אנואר סאדאת, לצדה פועל חוק פשוט ותמידי: הסכם התלוי ברצונו של אדם אחד הינו שברירי, קל וחומר כשמדובר ברודן שאינו רק בן תמותה, אלא, את זאת אנו כבר יודעים, גם פגיע. אותו הסכם ממש הופך לאיתן, כפי שהדבר מסתמן בקהיר, אם הוא מאושרר, מקבל משנה תוקף, לגיטימיות מחודשת, בידי שכבות האליטה, הצבא, ואולי מחר גם מהמעמד הבינוני שלו הוא הוצג בלי הרף ככורח, כגלולה מרה, כעונש.

יהיה אשר יהיה הסדר החדש שישרור בלוב, אחרי האי סדר ושרירות הלב שנהגו עד כה, יהיה אשר יהיה שיעור משקעי האנטישמיות, שסיסמאותיה הומטרו על ידי המשטר וספרותה הופצה על ידו ("הפרוטוקולים של זקני ציון", רב מכר בכל חנויות הספרים) במשך שנים ארוכות וכבדות, אני סבור שזיכרוננו קצר להדהים.

האם יכול בעצם להיות לישראל פתרון גרוע משליט כקדאפי שמימן את הטרור, פוצץ בתי כנסת, נתן מקלט או אותות הצטיינות למכחישי השואה הנאלחים ביותר, והרעיף, אפילו עד העת האחרונה שבה טענו שהתיישב בדעתו, התגרויות ואיומים (אחד מני אלף: פרשת הספינה החדשה שנשלחה לעזה, ב-10 ביולי 2010, כ"נקמה" על אירועי "המשט ההומניטרי" הטורקי; וכעבור חודש, בפסגת איחוד מדינות אפריקה בטריפולי, הנאום שבו הרעים קדאפי בקולו וטען שהישראלים הם "כנופייה" שעומדת "מאחורי כל הרעות החולות של אפריקה" ושצריך "לסגור בדחיפות, ובכוח, את כל שגרירויותיה").

יתר על כן, מהפכות ערביות אלה כבר יצרו אפקט נוסף - חשוב לא פחות, לפי שעה - מהתעוררות אפשרית מחודשת של התנועה באיראן שגם היא אינה חפה, אגב, מפגיעה. שהרי, במלחמה גיאופוליטית כמו במלחמה גיאופוליטית, התככים והמזימות מופרכים בלא דיחוי: הנה בני אדם רמוסים וכנועים, הנתונים זה 42 שנים למטחי דיסאינפורמציה רצחנית; הנה עמים ששיכנעו אותם שכל תחלואי העולם מקורם במדינת ישראל, וששיוו לה בשיטתיות מראה של שטן; והנה הם, אותם העמים, מגלים שיש להם יריב אחר, מאיים לאין ערוך, שפניו כפני מדינתם וכפני דורסנות שכירי החרב שלה.

והדבר משנה, לפתע, הכל.

כניסה זו לעולם מציאותי, שבו מנהיג ערבי הוא זה שמבטיח ל"אחיו" להטביע אותם ב"נהרות של דם" היא אירוע טרגי, אבל הרה משמעות.

ובלי לחרוץ דעה מוקדמת על העתיד, בלי לפסול אפשרות שדמגוגים חדשים ישובו באחד הימים לנופף בדחליל, אני נוטה לחשוב שנחצה כאן סף ושבעתיד יהיה קשה קצת יותר, בנקודה זו כמו באחרות, להוליך שולל עם המתוודע לאמת דרך המאבק.

צידדתי בלוב חופשית קודם כל מתוך רדיפת צדק ותיעוב העריצות. אבל גם, כפי שכבר אמרתי בבנגאזי לבאי אסיפות, שלא הסתרתי מהם את השתייכותי לאחד השבטים העתיקים בעולם, משום שאני סבור שמהפכה זו משרתת את עניין השלום. *

תרגום מצרפתית: סביונה מאנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו