בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במוסד סיעודי במעלות מתגוררים ניצולי שואה, ומטפלים בהם מתנדבים גרמנים

במוסד סיעודי קטן במעלות מבלים ניצולי שואה את סוף ימיהם בליווי המסור של מטפלים גרמנים

תגובות

בגינה במעלות יושב איש זקן בכיסא גלגלים. מדרון הגבעה שעליה נמצאת הגינה יורד אל חורשות עצים שמעבר להן גבעות נוספות, והאיש, באפודת צמר אפורה ובנעלי בית משובצות, יושב כפוף, נוזל כמעט לפנים על מגש עץ שנבנה פה במיוחד כך שיתלבש על ידיות הכיסא, ועל המגש בקבוק מים מינרליים. הוא מושיט את ידו ומקרב את הבקבוק אל פיו, והיד רועדת כל כך שהמים נשפכים מצדי פיו. אחת האחיות הגרמניות מגישה לו לוח וכלי שחמט, אבל חיים הדר, זה שמו, מסמן לה להניח אותם בצד משום שהוא עסוק בשיחה.

"כבר מזמן לא שיחקתי שח", הוא אומר, וגם דיבורו נמוך ורועד ונוזל עד שסופי המשפטים נעלמים כמעט, אבל עיניו מישירות מבט. "כל החיים אני הייתי לבד. בן יחיד. ו...קשה מאוד להסתגל לסדרים שלא אני עשיתי. ויש קשיי הבנה, כן? אני מבקש משהו בלילה והאחות מביאה משהו לגמרי אחר. ואני לא מדבר גרמנית. אחרי המלחמה הייתי שנה בגרמניה. למדתי די טוב גרמנית, רק שכחתי". הוא נמצא פה, כלומר גר במוסד שהגינה שייכת לו, רק ארבעה חודשים - לא הרבה למי שבקרוב ימלאו לו 85 שנה.

תצלומים: ניר כפרי

"קשה לי היחד. אני צריך לנהוג כפי שהם קובעים. אין לי פה עם אף אחד שפה משותפת, וגם נושא משותף". לרגע הוא שותק. "מבחינה מסוימת היתה לי אכזבה. באתי הנה כדי להיות בשקט. ללא התחייבות לשום דבר. וזה לא ככה. מהרגע הראשון רצו לשנות אותי. הרגליים היו נפוחות מאוד ורצו שאעשה פיזיותרפיה, אבל אני לא מאמין בזה. עוד מפריע לי שבטלוויזיה כל הזמן מופיע אה... צה-דה-אף, הטלוויזיה שלהם. אבל הרשים אותי הסביבה פה. הגינה הזאת, הגדולה. האנשים פה תמיד עם חיוך. הציוד שלהם מצוין. אבל... תמיד אמרתי שמשהו חסר פה - קצת אנושיות. קשה להסביר את זה. זה... באווירה. הכל יעיל. הכל מדויק".

על רחבת הדשא המוקפת שיחי ורדים ועצי זית ורימון משקיפים שני מבנים צהבהבים עם גגות רעפים חומים כהים שהובאו לכאן מגרמניה. מבנה אחד נמוך ומוארך, והשני מלבני וגבוה, וגגו קטום בסגנון האהוב ביער השחור. "לפעמים אני חושב על... איך הייתי יכול להשתחרר מפה, אבל אין לי ברירה. לפעמים אני גם חושב למה לי לחיות עוד בגיל כזה. אין לי שום הסבר למה אני צריך לחיות עוד. כבר מזמן לא".

ברטה

אחר הצהריים - שבא מוקדם לבית אליעזר, בשעה שתיים או שתיים וחצי בערך - דיירי מחלקה 1 יושבים מסביב לשולחנות הקפה. האחיות הוציאו אותם, בזה אחר זה, מהמיטות ודחפו אותם בכיסאות הגלגלים שלהם אל האזור שליד עמדת האחיות, שמשמש מעין סלון. על דלפק האחיות העשוי עץ כהה מפותח מונחים מפית תחרה ואגרטל עם כמה פרחים מהגינה. ממעל תלויה תמונת הכותל המערבי. הקירות צבועים בצהוב חרדל ועליהם תמונות - צילומים מאירועים, הדפס "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" של גוטליב - ופסוקים מהתנ"ך בגרמנית.

לכל דייר מקום קבוע. בקצה אחד של השולחנות הצמודים יושבות פראו ל' ומולה פראו נלה אוסטרובסקי. במרכז, פראו כץ והר דוד פרימילסקי, ובקצה השני, ברטה ובר וברכה לייזגלד. עוד נוכחים, אם כי לא על-יד השולחנות מפאת חוסר מקום, פראו דוקטור א', והר ב', שיושבים בכיסאות הגלגלים שלהם בעיניים עצומות. האחיות, בהירות שיער ולבושות חצאית מפאת הצניעות, מגישות לדיירים Kaffee und Kuchen, קפה ועוגה, מעגלה שגילגלו ממטבחון המחלקה. מי מהדיירים שיכול לאכול עוגה ולשתות קפה עושה כן, ומי שנזקק לעזרה, או לא מסוגל כלל לשתות קפה או לאכול עוגה, אחת האחיות מלבישה עליו סינר ומגישה אל פיו כוס מים מפלסטיק או קובייה של שוקולד, כפי שהן עושות כעת לנלה ולפראו ל'. הפראו דוקטור (בעברה רופאה למחלות עור) והר ב' מסתפקים בצינורות ההזנה שלהם. בצד יושב גם הר פרופסור ק', גם הוא מחובר בצינור אל שקית הזנה, ובראשו השעון אחורנית הוא נראה עוד מרוחק יותר משניהם. פיו פעור מעט.

"צ'אושסקו עשה הרבה דברים", אומרת ברטה, "היא אבל היתה יותר כלבה מבעלה. הוא היה סנדלר, אבל היא אמרה שהיא דוקטור ומישהי חשובה". קולה של ברטה גבוה, ולדיבורה מבטא רומני. "לא היה אוכל, אבל הסטטיסטיקה? אווו! בסטטיסטיקה היה לכל אחד 50 קילו..."

נלה צועקת. לא צעקת אימה, אלא מעין דיבור שיוצא לה כנהמה מתגברת. וווווואה! ופיה לועס את האוויר במרץ. מולה, פראו ל' ממלמלת דברים לא מובנים. את שתיהן מאכילות האחיות הגרמניות כשעל פניהן חיוך אוהב.

"הוא כמו יהודי! יותר מיהודי, הבעל-בית", אומרת ברטה כשגדעון באייר נכנס אל המחלקה. הוא גבוה, שזוף, שרירי ובעל שיער בהיר מסופר בפוני, אך המבט נמשך אל עיניו הכחולות הבהירות כל כך עד שהן שקופות כמעט. "יהודים לא שומרים ככה - איפה בשרי, איפה חלבי..."

"אם אני שומרת?" ברכה אומרת כשהיא נשאלת. "שומרת". ואחרי הפסקה קצרה, "אם כדאי - אני לא יודעת. מה שעשו עם היהודים. אמא שלי ואבא שלי שרפו... לא שרפו - בגז". וברטה אומרת, "הילדים אומרים שאני אופטימיסטית. את הכל אני רואה בוורוד. ועוד משהו שמחזיק אותי זה התנ"ך. אם אני מרגישה לא טוב אני קוראת בו וזה עושה לי טוב. צריך להאמין במשהו. מי שעבר את המחנה לא מאמין". את המשפט האחרון היא מכוונת אל ברכה. "אני כן ולא", אומרת ברכה. "לפעמים מאמינה ולפעמים לא".

"מתי שאת בצרות את אומרת, 'ריבוינו של עוילם העלף מיר!' לא?" ברטה אומרת.

"אני זוכרת את 'מודה אני'", ברכה אומרת, ומדקלמת את התפילה במבטא חסידי: "מוידה אני לפניכו מלך חי וקויים, שהחזרסו בי נשמסי בחמלו רבו אמונסיכו'". היא נראית מרוצה. "אני יודעת על-פה בענטשען - את כל הברכות אני יודעת על פה ולא שוכחת".

"מול איפה שגרנו היה מפקדה של גרמנים", אומרת ברטה. "אמרתי לאמא שלי - אנחנו מתים. מאוד פחדתי. בחנות היה כתוב שליהודים להיכנס אסור, אבל נכנסתי לחנות, עם הסמל הזה של הגרמנים, והלב שלי? אוו... הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות שאין מישהו שמכיר וקניתי עוגה".

בשעה ארבע בערך מוציא הצוות את הדיירים לגינה. התהליך נמשך זמן רב משום שהמרחק גדול אפילו בשביל אותם דיירים מעטים שעוד הולכים בעזרת הליכון, ואת כולם יש להסיע בכיסאות גלגלים. הגינה נמצאת במפלס העליון של המבנה הבנוי על צלע הגבעה, ולכן מכניס הצוות את הדיירים למעלית, המכילה בדיוק ארבעה אנשים בכיסאות גלגלים, וגם זה בתנאי שהם מסודרים היטב - כמו קוביות בטבלת שוקולד - ואז נותר בה רק עוד מקום צר לאחות. וכך, בזמן שהדיירים מוכנסים אחד-אחד למעלית, ממתינים הראשונים עד שתתמלא ויש בידיהם פנאי להתבונן בצילומי הטבע שמקשטים את קיר המעלית - ג'ירפה, תוכים, פיל, קואלות, כלבי ים - ובידינו פנאי לקרוא את הכתובת על קיר המחלקה שממול: GEPRIESEN SEI GOTT, DER HERR, DER GOTT ISRAELS, ER TUT WUNDER ER ALLEIN - ברוך ה' אלוהים, אלוהי ישראל, עושה נפלאות לבדו.

דוד

"קים! קים!" (בוא, בוא).

דוד פרימילסקי הולך וגורר לפניו את ההליכון. בקדמת ההליכון שני גלגלים אפורים, ועל שתי רגליו האחוריות מושחלים, כמקובל, שני כדורי טניס. בכניסה לחדר שלט קטן: Herr Primilski, Herr B.... "זיץ דא!" (שב כאן). הוא מבקש כיסא שנמצא במרפסת, מחטט בארון, מוציא ממנו אלבום תמונות קטן ומתיישב. באלבום גלויות. בראשונה מצולמים שדות פרחים נרחבים.

"הולנדיה!"

דוד מצביע על כל גלויה, וכשהוא שבע רצון, עובר ביד רועדת לדף הבא. הוא איש קטן, קירח וחייכן.

"הולנדיה! פראנציה!"

הוא מדבר רק רוסית ויידיש מעורבת ברוסית.

"אנגליה! צ'כוסלובקיה!"

עוד גלויות. הוא מתרכז בכל אחת ומצביע עליה בהתלהבות.

"בלגיה!"

בסוף האלבום עמוד שבו תמונות משפחתיות. "נה!" דוד אומר בביטול ומדפדף בציפייה למצוא עוד גלויות בעמודים הבאים, אך לשווא.

"צ'ו! צ'ו! איי-איי-איי-איי-איי", הוא מצביע על המותן, ומראה כיצד נפצע מקליע כשעבד ב-41' בבית חרושת באוקראינה. הוא כתב שיר הלל למקום, ברוסית בסגנון סובייטי, שנשמע בעברית בערך כך: בין פרחים ועצים ישנו בית יפהפה. הוא ישועתנו! תודה לך, אליעזר, על המחסה. תודה, אהובנו, יחי בית אליעזר לעד!

דוד קם והולך לאט אל המעליות, ההליכון לפניו. למטה, בקומה התחתונה, מוצגות במסדרון יצירות הדיירים מכיתת הריפוי בעיסוק. הוא מצביע על דגם קרטון של הקולוסאום צבוע באדום. "קולוזיי!" הוא מתגאה בדגמים נוספים שעשה לפני שנתיים, לפני שראייתו הידרדרה, כשעוד היה הולך לריפוי בעיסוק - הפרתנון ומגדל אייפל ורוד שלידו דוד אומר, "דריי טויזנט און צוואנציק מעטער! אההה, ניין, דריי הונדערט און צוואנציק מעטער!" הוא מנפנף באצבע ומחייך. 320 מטר!

יוחנן

הגינה שקטה. שקט בין עצי הזית והרימון. שקט בשבילים בין שיחי הוורדים. בפרגולה יושבים כמה זקנים עם סוודר. בניין מגורי הצוות שקט גם הוא מתחת לגגו הקטום, אבל לא בגלל המצב ההכרתי של יושביו אלא בגלל טבע דיבורם הרגיל. גם בפנים, במחלקות, שקט. כמה מהדיירים יושבים בפינת הקפה, אחדים מהם מביטים אל החלונות הגדולים שעליהם מדבקות של עופות דורסים, ואחרים בגבם אליהם. קצתם ערניים באופן מלא או חלקי, וקצתם, בעיניים עצומות, במצב שאפשר לכנות שינה. החלונות מובילים אל מרפסת עם מעקה עץ שמשקיפה לחורשה בתחתית הגבעה. הערים והישנים שקטים כולם. מדי פעם מפריעה את הדממה נהמה של נלה או קריאה לתשומת לב של פראו פ', או חריקות של הליכון מתקרב כשדוד דוחף אותו לאט, ושוב הכל משתתק.

בית אליעזר לא מכיר כמעט מצב אחר. נוח לו עם השקט. ומדוע לא יהיה? שכן יש לזכור שהבאים אל הר הקסמים הזה באים לא על מנת להחלים אלא כדי למות - בצורה הנוחה ביותר שתתאפשר - וכל מה שעשו בחייהם עשו זה מכבר ולא נותר להם אלא להרהר במעשיהם. זאת היו עושים אילו מוחם היה עוד כפי שהיה, ולא כך הוא. בכל זאת, כל אחד מהרהר כאן בדרכו, נאחז במה שנשאר (320 מטר!), במה שיישאר, או ממתין בהכרה מעורפלת. כך או כך, אין להם צורך עוד ברעש. לכן לשקט שלטון פה, ורק הכרזות ושלטי העץ עם פסוקי התנ"ך משמיעים את בשורתם, בגרמנית: להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום; הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

מנורות דמויות עששית שהובאו מגרמניה, עשויות עץ מגולף, תלויות במסדרונות המשרדים, ובאחד מהם יושב האנס, חולצה לבנה לגופו ועליה אפודה כחולה, שערו האפור משוך לאחור ועיניו הכחולות נתונות במשקפיים עדינים. הוא מספר את תולדות המקום עם חיוך, בעברית עם מבטא גרמני.

באמצע שנות ה-50 ביקרה בגרמניה אשה, הלנה וימן שמה, שהיתה מחיפה או מלונדון, תלוי איזו גרסה של הסיפור מקבלים. בכפר הקטן מייזנבאך שביער השחור פגשה את פרידריך נוטהאקר. נוטהאקר זה היה בעברו כומר אוונגליסטי שפרש מסיבות בריאות והקים במייזנבאך פנסיון קטן וקרא לו "בית-אל". וימן איבדה בשואה רבים מבני משפחתה; היא עצמה הפכה ליהודייה משיחית. היא חשבה שנוטהאקר הוא האדם המתאים למשימה שקיבלה על עצמה, לסייע לניצולי שואה, וביקשה ממנו להצטרף אליה לסיור בישראל.

הסיור התעכב משום שווימן ונוטהאקר חסרו את האמצעים לממן הרפתקה שכזאת, אבל וימן התפללה לכסף, וזמן מה אחר כך חזרה למייזנבאך כשבידיה המימון הנדרש. כשביקר בארץ, כנראה ב-56', נוטהאקר נדבק ברעיון, ומשיקולים דתיים ומוסריים הגיע למסקנה כי עליו לסייע לניצולים בכל דרך שיוכל. בשווייץ פגש אדם מנהריה שהיה מעוניין למכור מבנה בעיר, אבל באותם הימים לא היה למערב-גרמניה אפילו שגריר בישראל (יחסים דיפלומטיים נכונו רק ב-65'), וכדי לא למשוך תשומת לב ביצעו נוטהאקר והמוכר את העסקה באמצעות חברה משותפת שהקימו.

וימן מתה ב-59', וב-60' פתח נוטהאקר בנהריה בית הבראה לניצולי שואה. מישהו ניהל עבורו את המקום, ואילו הוא עצמו הסתובב בקהילות נוצריות בגרמניה וחיפש מתנדבים ותורמים. בכל כנסייה היה עורך סמינר של שלושה ערבים: בערב הראשון היה מראה שקופיות מישראל; בשני דיבר על השואה והראה ציורים שציירה בשבילו ניצולה על פי זיכרונותיה; בערב השלישי לימד את נבואות נביאי התנ"ך על ישראל והיהודים. פרידריך נוטהאקר פירש את הפסוק בישעיה "נחמו, נחמו עמי, יאמר ה' אלוהיכם" כקריאה אלוהית לגויים לנחם את עמו ישראל. הגרמנים חוללו את השואה, ולכן הציווי הוטל עליהם במיוחד, ונוטהאקר בחר בפסוק כמוטו לארגון שהקים.

האנס באייר ואשתו קריסטל פגשו בנוטהאקר ב-64' כשבאו לישראל כמתנדבים לכמה חודשים. האנס נענה לבקשתו של נוטהאקר ונשאר כדי ללמוד עברית באולפן בקיבוץ שריד. הוא חזר לגרמניה ועבד במטה הארגון שקם במייזנבאך, וב-72', אחרי מותו של נוטהאקר, עבר האנס לישראל עם משפחתו, שכבר כללה שלושה ילדים - שמואל, חנה וגדעון - וניהל את בית ההבראה, שעבר בינתיים למושב הייקי שבי ציון שליד נהריה. קבוצות של ניצולי שואה היו באות לנפוש במקום ומשפחת באייר אירחה אותם.

נוטהאקר תיכנן לבנות בצמוד לבית ההבראה בשבי ציון גם בית אבות, אבל כשהאנס, או בשמו הישראלי יוחנן, ניסה להגשים את התוכנית התעוררו בעיות. עוד בימיו של נוטהאקר עברו בני זוג וגבר יחיד, אדון מ' מנהריה, להתגורר דרך קבע בבית ההבראה עד שיוקם בית האבות. אדון מ' היה איש מיוחד שסבל בשואה. סבלו היה כה רב עד כי לא היה מסוגל לסבול ניצולי שואה אחרים שאמרו שסבלו גם הם, והוא היה מתפרץ עליהם. היו ויכוחים ומריבות, ופעם אחת אורחי בית ההבראה תפסו את אדון מ' והשליכו אותו מחדר האוכל. הוחלט לבנות מוסד סיעודי בלבד, בהרים, הרחק מהלחות של החוף.

ב-78' התחילה הבנייה במעלות, בתכנון גרמני. גגות הרעפים הובאו בחלקים מגרמניה. גם הריהוט הובא משם או נבנה פה על ידי נגרים גרמנים, משום שאיכות הנגרות הגרמנית הבטיחה שיחזיק מעמד שנים רבות. בית אליעזר, שנקרא לא על שם אדם אלא בהשראת פסוק בישעיהו, נחנך ב-84'. מלכתחילה הוחלט לבנות מוסד קטן, ל-24 דיירים בלבד, כדי להבטיח לכל אחד מהם יחס אישי. המימון והמתנדבים באו, ובאים עדיין, מקהילות אוונגליסטיות בגרמניה. המתנדבים שלמדו סיעוד עובדים במחלקות; האחרים עובדים במטבח ובתחזוקה. אפילו אגורה לא מקבל המוסד מממשלת ישראל או גרמניה, והדיירים משלמים כל אחד כפי יכולתו.

יוחנן היה לתושב קבע וגידל פה את משפחתו. ילדיו למדו בבתי ספר ישראליים והקימו כאן משפחות. גדעון מתעסק בניהול המוסד, וחנה היא האחות הראשית של מחלקה 2. שניים מהנכדים משרתים בצבא.

"אני רק אומר, צריך להתפלל כל יום, ללכת עם נשיקת אלוהים ולא להגיע למצב הזה", יוחנן משמיע תפיסה שונה מזאת של רבים מהמתנדבים לגבי מצבם של מטופליהם. המתנדבים מצהירים על קבלה שלמה, ללא תלונה, של גזירת האל, ואילו יוחנן, אולי בגלל גילו - הוא בן 70 - שיפוטי יותר. "זה אני אומר לכל אחד. אבל אתה יודע מה הם עברו באושוויץ ומה היה שמה, ואני רואה שהם סובלים שוב, ו...זה כואב לי. ואחר כך אתה שואל, אלוהים, זה לא מספיק? למשל, הדייר החדש - חיים הדר - הוא עבד כמה שנים במאוטהאוזן. זה גיהנום היה! דבר כזה אתה לא מבין ואני לא מבין".

ברכה

"70 שנה? איך עבר מהר ה-70 שנה".

"את זוכרת משם משהו?"

"זוכרת... משהו. עכשיו שוכחת הכל".

ברכה לייזגלד יושבת ליד השולחן בפרגולה שבגינה. המרפקים על השולחן וכפות הידיים שלובות. לצווארה שרשרת פנינים. אחד המתנדבים, בעל בלורית בלונדינית ומכנסי ג'ינס שחגורים לו גבוה מדי על הבטן עד שגרביו הלבנים מציצים מעל נעליו - בחור ששמו יונאס - מוציא מהבניין את פראו פ', בכיסא גלגלים ועם צינור הזנה, ומצרף אותה לקבוצת הדיירים בפרגולה.

פראו פ' רכונה בכיסא הגלגלים וסוקרת את סביבתה, סנטרה הבולט כמעט פוגש באפה ויחדיו הם סוגרים על פה חסר שיניים. כשהיא מוצאת אדם צעיר היא משמיעה קריאות, "נה! נה! נה!" כדי שיבוא להחזיק לה את היד. אז היא נרגעת.

"יש לה ילדים כאלה יפים", ברכה אומרת. "היא היתה אחות בבית חולים. קיבלה שוק".

יונאס לוקח בינתיים את אחת הדיירות לסיבוב בשביל המקיף את הגינה. היא נראית ישנה לפני שהוא לוקח אותה לסיבוב, היא נראית ישנה בזמן הסיבוב, וכך גם כשהוא מחזיר אותה לפרגולה ולוקח דיירת אחרת.

"על מה אני חושבת? יושבת וחושבת על הבעיות שלי", ברכה אומרת.

"יש לך חברים פה?"

"פה לא. בבית היה לי".

"ועם מי את מדברת?"

"עם האחיות".

"לריפוי בעיסוק את הולכת?"

"לא מתחשק לי", ברכה אומרת.

"למה?"

"יש כל מיני דברים". וכעבור שתיקה קצרה, "טוב שלקחתי סוודר. קר".

אנדריאס, מתנדב במדים לבנים, מוביל לפניו בשביל אשה בכיסא גלגלים, פראו ש' שמה. נראה שהיא רק בקושי מודעת לסביבתה - ראשה שמוט ועיניה עצומות - אבל אולי היא נהנית מהאוויר והפרחים. אנדריאס מוביל אותה ונהנה גם הוא מהטבע. הוא הולך ושורק את השיר "דונה-דונה-דונה". עגלים בלי דעת למה אל הטבח הולכים תמיד, ואשר לבם לחופש ממריאים כעפרוני. השיר נכתב ביידיש בתחילת שנות ה-40; העגל המובל לשחיטה הוא היהודי הסובל. כשהוא לא מודע למילים, אנדריאס הולך ושורק.

"טוב שעברת לפה?"

"אני מוכרחה. אני חולה. הכל כואב לי", ברכה אומרת.

"מה אהבת לעשות?"

"מה אהבתי לעשות? לשיר. תמיד זה בא לי בראש. אתה חושב שאני זוכרת מה?" ואחרי הפוגה, "הייתי שרה אופרטות. באמריקה, בניו יורק. בגרמניה גם", ואחרי הפוגה נוספת היא אומרת, "בעלי היה מורה. פתאומי מת".

היא חולקת את דעותיה על הגרמנים: "יש ויש. יש כאלה שיש להם רחמנות ויש שאומרים שהיטלר עשה טוב. האלה שעובדים אצלנו פה - האחיות וכל אלה - הם נורא טובים. אבל יש כאלה שלא יכולים לראות יהודי". ברכה חושבת רגע. "לפעמים אני שואלת למה נולדתי יהודייה. שליהודים היה ארבע שנים מלחמה. אז איפה אדוני?"

יונאס מצרף לשולחן אשה בכיסא גלגלים, לא לפני שהוא שואל אם זה לא מפריע.

"מאיפה אני? אני הייתי בכל-כך הרבה ארצות שאני כבר לא יודעת מאיפה אני", אומרת האשה ושואלת את ברכה בגרמנית מה השעה.

"לא כל כך טוב", עונה לה ברכה בעברית.

ובארוחת הערב, כשדיירי מחלקה 1 כבר התיישבו לשולחנות בפינת האוכל של המחלקה, חברי הצוות נעמדים מולם לאורך הקיר, שני בנים וארבע בנות, ושטפן קורא בגרמנית את מזמור י"ד בתהלים. הכל סר, יחדיו נאלחו, אין עושה טוב, אין גם אחד. בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב, ישמח ישראל. ברבל לדנר, האחות הראשית במחלקה 1, תולה על צווארה את הגיטרה שתלויה דרך קבע על הקיר בחדר האוכל, ואז הם שרים כולם, בגרמנית.

ברבל באה מכפר ששמו קניגפלד בדרום גרמניה, ליד שטוטגארט. אביה היה כומר אוונגליסטי. ב-95' היא התנדבה בבית אליעזר וב-2000 חזרה לפה אחרי לימודי סיעוד בגרמניה. לא זה מה שתיכננה לעשות, אבל מיום שבאה לפה ידעה שזה התפקיד שאלוהים ייעד לה. הם שרים משהו כמו, "אלוהים הוא גדול, הבה נהללו". כשהם גומרים לשיר הם קוראים בקול, ביחד ובעברית, "בתיאבון!"

הצוות מצמיד לכל אחד מהדיירים סינר בד בעזרת אטב עץ שעליו שמו. שטפן מאכיל את נלה, שמשמיעה מדי פעם נהמה, וריטה, ידה מונחת בחום על כתפה של גברת ל', מאכילה אותה, בעוד שהיא, גברת ל', לא מפסיקה למלמל. המלמול נשמע רציני כל כך, ופניה משנים מדי פעם את הבעתם, שנראה כאילו היא שקועה בשיחה חשובה ובלתי-פוסקת ויש לה המון מה לומר, אבל כשמאזינים היטב שומעים רק ג'יבריש, ומדי פעם מילה אמיתית באחת מהשפות הרבות שידעה. לידה יושב גבר חרדי מזוקן - בנה.

"מה שמאפיין את המקום הזה", הוא אומר, "זה שהכל דופק כמו שעון. יש פה משמעת". הוא מחייך כשהוא תופס את עצמו בקלישאה. "הם בעצמם צוחקים על זה... חביבי, הם מנהלים פה את העסק! תסתכל למשל על חשמלאי ישראלי. הוא בא עם הארגז כלים שלו - מוציא פטיש, מחזיר פטיש, מוציא מברגה, מחזיר מברגה. פה ראיתי פעם מישהו מתקן משהו. הוא מניח על השולחן בשורה את כל הכלים שהוא צריך. מסודר. חשבתי, יימח שמם האלה. תראה מה עשו ליהודים בגרמניה - איך אומרים? לפי הספר. תדע לך, אני לא מתבייש לספר שאמא שלי במוסד בהנהלה גרמנית. להפך, שיבואו לפה וילמדו איך מנהלים".

אחרי הארוחה ברכה חולפת על פני הר פרופסור ק' שיושב בכיסא הגלגלים שלו במסדרון שליד פינת האוכל בעיניים עצומות ובראש מוטה הצדה ואחורה, כששקית מטפטפת את המזון אל תוך גופו. ברכה אומרת, "כבר ארבע שנים הוא פה. וחי".

הר פרופסור ק'

דיירי בית אליעזר יושבים כולם בפרגולה שבגינה. אמנם הם לבושים תמיד בבגדים נקיים ללא קשר למצבם הגופני או המנטלי, כך מקפידים פה, אבל לכבוד השבת הנכנסת מולבשים כולם בבגדי שבת חגיגיים. ברטה לובשת חולצה ורודה מבריקה, ברכה חובשת כובע לבן רחב-שוליים, דוד חובש כיפה כחולה גדולה, פראו פ' הולבשה שמלה כחולה מנוקדת וההזנה - טיף-טף-טיף - מטפטפת בזמן שהיא מחפשת מישהו שיחזיק את ידה. גם הפראו דוקטור א' לובשת חולצת שבת ממשי סגול, והיא יושבת בידיים קפוצות ובעיניים עצומות, כמו הפרופסור ק', שלראשו כיפה לבנה. במעגל, עם גיטרה, יושבת יהודית קאג, שבאה לפה לפני ארבע שנים מכפר קטן באזור שטוטגארט. לראשה, דרך קבע, מטפחת, משום שנישאה פה לאוליבר, מתנדב ותיק אחר, ורנאטה, בלונדינית דקיקה, עוברת בין הדיירים ומחלקת תופי מרים למי שמעוניין. "מה נשיר?"

ברטה מציעה את "ירושלים של זהב", דוד מצטרף לפזמון, ורנאטה מבקשת מברכה שתצטרף גם היא, וברכה שרה ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור, ומחייכת. אחר כך שרים "ציון הלא תשאלי", ודוד מנענע בהתלהבות במצילות וברטה מכה בקצב בתוף. נלה צועקת. ויהודית, שקוראת את המילים העבריות מתוך השירון בגרמנית, שרה "הלא תשאלי לשלום אזירייך". איי-איי-איי-איי ציון. ציון!

השולחנות הארוכים, מסודרים בצורת האות ח', כבר ערוכים. הביאו אותם בעגלה שנבנתה בתבונה, תפורה על פי מידותיהם, כדי שאפשר יהיה להוביל אותם בקלות ממקום למקום. מונחים עליהם אגרטלי חרסינה קטנים שבהם שמו המתנדבות פרחים שהבנים קטפו הבוקר בגינה. הנשים מחכות בתור, ישובות בכיסאות הגלגלים שלהן, עד שרנאטה מסייעת לכל אחת בתורה להדליק את נרות השבת. משפחת באייר באה. האנס-יוחנן חובש כיפת קטיפה ירוקה, וגדעון בכיפה סרוגה. המתנדבות, אחת-אחת, עוברות מדייר לדייר וממתנדב למתנדב ומאחלות לו או לה "שבת שלום". חנה, בתו של יוחנן והאחות הראשית של מחלקה 2, אומרת לחלקם ביידיש "גיט שאבעס!" שבת שלום, חיים! גיט שאבעס, ציפורה!

בארוחת ליל שבת הצוות והדיירים אוכלים יחד, גם עובדות המטבח וגם הבנים, וכולם מתיישבים לשולחנות: דייר, מתנדב, דייר, מתנדב, ושרים "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". המתנדבות המבוגרות יותר לבושות בסגנון גרמני-נוצרי מסורתי: שמלות ארוכות עם קפלים ושרוולים מנופחים, ושערן הבהיר אסוף מעל ראשן. הכל חגיגי וחם. אוליבר, בעלה של יהודית, נעמד ומקריא בגרמנית את תהלים צ"ב. מזמור שיר ליום השבת. טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. שתולים בבית ה' בחצרות אלוהינו יפריחו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

את הקידוש לא יכול אף אחד מאנשי הצוות לומר בגלל אי-יהדותם, ולכן מחכים ליעקב שיבוא לקדש כבכל שבת, ובזמן הקידוש עוצמים המתנדבים עיניים ומרכינים ראש. כשיוליוס פוקח את עיניו הוא מספר שכבר ביקר בישראל לפני שנתיים, טייל באתרים המוזכרים בתנ"ך והרגיש כיצד אלוהים החדיר ללבו את הרצון לחזור. הוא בן 27, עובד במחשבים בשטוטגארט, ובא להתנדב פה שנה. בשבת יש לו הזדמנות לבוא במגע ישיר עם הדיירים במקום לטפל באחזקתו, והדבר משמח אותו.

השירונים חולקו, ואחרי הארוחה שרים שוב, אבל לא לפני שיוחנן מדבר בגרמנית על פרשת השבוע (וירא. המלאכים מבשרים על הולדת יצחק). ברכה נראית מרוצה. היא אפילו מצטרפת מדי פעם לשירה. ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. היי-היי-היי-היי! ישמחו השמים, ירעם הים - שתי מחיאות כפיים - ומלואו! אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש. שבתי בבית השם כל ימי חיי, לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו. מכיוון שאלה המתנדבים שאחראים לרוב השירה, ומכיוון שאלו בעיקר הבנות ששרות, לשירים יש קול נשי עדין ומבטא גרמני.

בצד, בפינה, ליד החלונות הגדולים, יושב הפרופסור. ראשו שמוט אחורנית. עיניו עצומות. פיו פעור.

ובאותו הזמן, למעלה במחלקה 2, אודליה, בתו של גדעון, מצטרפת בכינור אל הגיטרות של יהודית ואוליבר וכולם שרים: נחמו, נחמו עמי, יאמר אלהיכם. דברו על-לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל-חטאתיה.

חיים

"גם הדת לא הצד החזק שלי. ו...אני מוכרח להעמיד פנים. העדר תמיד משפיע גם על היחיד. למרות שאני מודע לזה שאני יהודי. היטב-היטב. למשל, בהתחלה זה הפריע לי במיוחד שכל אחד הולך מסביב, וכל אחד מאחל לכל אחד 'שבת שלום'. היה צריך להגיד 'לחיים!' ו'שבת שלום לכולם!' וזהו.

"אני צריך להגיד שהתלבטתי קשות אם לבוא הנה. אבל גיליתי שיש שני סוגים של גרמנים. יש נאצים - שזה כנראה הרוב - ויש סתם גרמנים; שאני לא מנקה אותם מאשמה גם כן - ההורים שלהם, הסבא שלהם ודאי היה... אבל, הם מנסים משהו לעשות. זאת היתה הפתעה בשבילי. חשבתי שכולם נאצים. יש סתם גרמנים, סתם אנשים, עם רצון טוב. השיקסעס האלו, באיזו התלהבות הן שרות שירים עבריים. אני חושב שהם נמלטים לזה שהם מאמינים למה שכתוב בתנ"ך מילה במילה.

"אני הייתי במחנה עבודה בהונגריה. עבדנו בחקלאות ובביצורים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, כי הקצין הגרמני שהיה אחראי עלינו התבטא שזה יעצור את הרוסים חמש דקות בדיוק, עד שהם יצחקו שעם דבר כזה חושבים לעצור אותם. אחרי זה העבירו אותנו לאוסטריה ומשם הדברים קצת מטושטשים.

"ברוך השם שאני כבר לא חולם יותר שאני במחנה. אבל לפני 19 שנה נפטרה אשתי. והעובדת הסוציאלית הזמינה אותי ופתאום היא התחילה לחקור לעומק, ואז התחלתי לחלום שאני במחנות. אז אמרתי סטופ. עד כאן.

"הגרמנים הרי הרגו את אבא כמעט על ידי. היינו ביחד בדרך בין מאוטהאוזן לגונסקירכן. זה היה, אני אגיד לך, זה היה ככה שהגענו לאיזה גשר. אבא הלך ונחלש מאוד-מאוד. ופתאום באמצע הגשר דחפו אותי קדימה, ואת אבא תפסו שני נאצים ומשכו אותו חזרה. אבל אני לא מוכן לקרוא שום דבר על השואה. ביום השואה לא מדליק טלוויזיה. דרך אגב, ממאוטהאוזן אל תשאל אותי - אני לא זוכר מזה שום דבר. כאילו מישהו מחק את זה. אבל את הדרך משם אני זוכר גם זוכר.

"ובארבעה במאי 45' סוף-כל-סוף הגיעו האמריקאים, והיינו חופשיים. שזה לא אמר לנו שום דבר. יותר מאוחר, בבית חולים אמריקאי, שם גיליתי שאני חופשי באמת. אז בשלב הראשון היהדות - היינו משפחה מתבוללת אבל חגים עשינו ו..." חיים עוצר ושותה מהבקבוק ברעד גדול. את המחשבה שהתחיל הוא לא גומר.

"אילו הייתי יודע שאין לי אף אחד, קרוב לוודאי שלא הייתי חוזר להונגריה, אבל הייתי חייב לחזור כדי לגלות אם נשאר מישהו, ובאמת את אמא מצאתי וכמה דודות. ו...היתה שמחה רבה. כמה ימים רק ישנתי ולא קמתי מהמיטה. כמובן, השאלה הראשונה שלהם היתה מה עם אבא. לא היה לי את הכוח לענות, רק ניענעתי בראש בשלילה.

"הייתי הונגרי נלהב. פרי החינוך ההונגרי. וכעבור כמה ימים כשקצת התאוששתי, ירדתי לרחובות וחיפשתי את בודפשט שכל כך אהבתי ולא מצאתי אותה ברחובות. הבתים שעמדו היו אותם הבתים אבל אני לא הייתי אותו הדבר. הונגריה הקיאה אותי, אז אני לא רוצה אותה.

"לא היה לי כסף לעזוב. הלכתי להתאגדות הציונית הכללית והם אמרו שאני צריך להשתייך לאיזו תנועה. הם המליצו על הכלל-ציונים. אני כל חיי הייתי שמאלני אז הכלל-ציונים לא כל כך התאימו לי, אבל... אחרי זה הגעתי לגרמניה ומשם לקפריסין. בקפריסין הייתי כמעט אה... שנתיים, אצל הבריטים. אבל אם מתקבל הרושם שאני שנאתי את הבריטים זה לא נכון. אני לא יכול להגיד שכל-כך התאהבתי בהם, אבל...

"אחרי המלחמה, אתה יודע שכולם איבדו ממש את הכל. חבר'ה התחתנו רק כדי שלא יהיו לבד. 42 שנה היינו נשואים. היא נפטרה - קיבלה לוקמיה. היא היתה בת 64. היו לנו נישואים טובים. כן, אפשר להגיד. בכל נישואים יש בעיות, אבל התגברנו".

>>> להמשך הכתבה



מטפלת ודיירת בבית אליעזר. בתמונות המתנדבים תמיד מחבקים את הזקנים, ואלה מהזקנים שיכולים לחייך, מחייכים


רנאטה ודיירת. המתנדבים שלמדו סיעוד בגרמניה עובדים במחלקות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו