בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציפרלנד | ביקור בכור המהפכה במצרים

לא ברור עדיין לאן תיקח מהפכת תחריר את מצרים. עם זאת, ניכר שהזרע שיחולל את המהפכה השנייה, זו של האחים המוסלמים, כבר נזרע

תגובות

מישהו הדביק על הכתלים של הסימטה הקהירית הצרה והמקרית לגמרי הזאת סדרה של כרזות, המחקות בצורתן את הסטיקרים של מהפכת הצעירים המצרית מכיכר תחריר. על רקע צבעי הדגל של מצרים כתבו הצעירים "לא לשחיתות", וגם כאן נכתב "לא לשחיתות", אבל כבר נוסף לכך גם "לא לסמים", ו"לא לאי-צניעות" ועוד כמה לאווים, ועל החתום באה תנועת האחים המוסלמים.

וכך, בשעה שכיכר תחריר עוד מושכת אליה, בשבתות וחגים, קהל סקרנים ומשפחות הבאות להתבונן בשרידיה האחרונים של ההתקוממות העממית התמימה והרומנטית בת החודשיים, שגם הצטלמה להפליא ותמונותיה שודרו לעולם ומלואו, נחרשות במרץ החצרות שמאחורי החזיתות המחייכות, ונזרע זרע הקשיחות הפוליטית שתחולל - הו, הלוואי ונתבדה - את המהפכה השנייה, הממשית, שתמחק את החיוכים מעל פני רבים.

מוזר איך שוב ושוב מרגישה האנושות מוכת השעמום את הצורך לחזור וללמד את עצמה אותו לקח עצמו, שדורות של משוררים כבר הטיפו לו ואין שועה להם, שאחרי התרוממות הרוח הרומנטית באה תמיד הנפילה. כמו שאחרי ה-Yes, we can של ברק אובמה התגלתה הבינוניות שמאחורי הכריזמה הבדויה, כך מהפכת תחריר הצליחה להפיק בינתיים רק חולצות עם סיסמאות הנמכרות לתיירים במחירים מפולפלים, וסיכות וסטיקרים הנושאים אותם דגמים שעל החולצות (בית הייצור של החולצות והאביזרים האחרים הוא מערכת המאורות והמבואות בפאתי השוק של מוסקי, שם מועסקים העבדים והשפחות באותם תנאים כמקודם, וספק אם מישהו טרח להודיע להם שהיתה מהפכה, ומה תוכן הסיסמאות שהם מדפיסים).

ואולי מי שאשם באמת במה שקורה, ובעיקר במה שיקרה למצרים, הוא אכן אותו אובמה, שהכניס ללקסיקון האשליות העולמי את אמונת "כן, אנחנו יכולים". זמן לא רב אחר כך באה האכזבה מאחיזת העיניים הקולוסלית. אבל כאמור, אנחנו חיים בעולם מוכה שעמום, הדורש לא עוד לחם ושעשועים, אלא שעשועים במקום לחם. השעשוע שכל אדם שני במצרים מחכה לו הוא משפט הראווה, שבסופו יותן להם לראות את הנשיא לשעבר חוסני מובארק נתלה על עץ. תאוות הנקם הזאת ניכרת בתנועת היד הזאת המתהדקת לצוואר, שמחווים בהיתול כל מי ששאלתי אותם כבדרך אגב "מה יהיה?" כאילו לא על הלחם - בעיה בוערת פי כמה במצרים, אם להאמין לכתוב במאמרים אחדים - חיות הבריות בעולם הפוסט-אובמי, אלא הספקטאקלים, עוד ועוד ספקטאקלים, ממלאים את בטנם בסיפוק.

זעיר שם זעיר שם פוגשים בהם, בשרידים הישנים של קורבנות המהפכות ומהפכות הנפל שעברו על מצרים, היכולים לספר סיפורים שהשיער סומר למשמעם, אבל אין איש שומע מלבדי, וגם זה מפני שלכדו את מבטי בבית הקפה הלא אופנתי במפגיע שהם מבקרים בו. שריד אחד כזה הציג לעיני, בטרם יצטרף אלי לשולחן, העתק של הדרכון האיטלקי שלו. שמו פרנצ'סקו ד'אנג'לי, אביו עוד נולד במסינה בסיציליה והוא נולד בשוברא, רובע קהירי שימי זוהרו כבר מזמן מאחוריו ויצאו לו מוניטין על היותו שכונת הולדתה של הזמרת דלילה!

הוריו נסחפו בשעתם לאפריקה על גל החלום הפשיסטי של מוסוליני לכבוש לו את מזרחה של היבשת השחורה. וכשהתפוגג הקסם הם נתקעו איכשהו בקהיר. נפילה ראשונה. פרנצ'סקו, תמים שכמותו, חשב שלא כהוריו, הוא יהיה אנטי קולוניאלי! על כן האמין בנאצר שיביא גאולה לכל בני הארץ במהפכה של 1952. נפילה שנייה. וכל זה סופר בבית הקפה הבלתי אופנתי ואפוף עשן הסיגריות "סימונדס", שמאחורי הדלפק שלו עומד אותו מוזג, אוראבי שמו, ב-30 השנים האחרונות.

האדון ד'אנג'לי חולה ואינו צעיר כלל, אמו הישישה מחכה לו בבית. הוא כאן, מפני שהבטיח לה לבקר בכנסייה לפחות פעם בשנה, בחג הפסחא. וכמתורגל באכזבות הוא כבר מכין את עצמו לבאות. "המשטרה", הוא רוטן, "לא עושה שום דבר". שוב הוא חש חסר מגן מול הברברים, כמו מאז ומעולם.

"לפני המהפכה", אומר לי בצרפתית משובחת נוסע זקן היושב מולי במטרו, בין תחנת "סאדאת" ל"סיידה זיינב", "לפני המהפכה, השפה שדיברו בה הנסיכים והמלכים היתה צרפתית. לכן למדתי צרפתית". האיש הזה, אני אומר בלבי, עדיין לא התאושש מן הטראומה של מהפכת 1952. הוא עדיין לא התגבר על הדחתו של המלך פארוק. מה מבלבלים לו את המוח במהפכה חדשה?

בערים ותיקות כאלה ובעמים עתיקים כאלה, שיש להם זיכרון של פיל אבל בשל הסתיידות העורקים חוזר זיכרונם ומשטה בהם, אולי כל שנותר הוא לתת בידי האוכלוסים בובת וודו וכל אחד יהיה רשאי לנעוץ בה סיכה ולהתעלל בה כרצונו. כמו בראפר המעודכן-למראה הזה, שעמד על המדרכה בכיכר טלעת חרב ולפניו פרוש מיצב של קולאז'ים: דיוקנאות של הנשיא לשעבר שנגזרו מעיתונים. והבחור חורז ומאלתר ושר ורוקד את מחול גירוש השד מובארק.

אבל עד מהרה נבלע קולו לגמרי בקולם של רוכלי הרחוב, שכבר כבשו את מדרכות הרחוב הראשי כולו. בימי המשטר שנפל נרדפו הרוכלים הללו עד חורמה על ידי המשטרה. מוכים היו לעין כל וסחורתם הוחרמה. עכשיו אין עוד מי שיסלקם. הרי הם הנרדפים של תמול שלשום, ועל כן הכל מותר להם עדיין. עד שהכאוס יגבר כל כך שכל מי שיבטיח, Yes we can, להשליט סדר, יתקבל בברכה. על החתום: תנועת האחים המוסלמים. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו