בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העבודה קשה מאוד

כדי שסימני החיים במפלגת העבודה יהפכו לאלטרנטיבה שלטונית, היא חייבת להמציא את עצמה מחדש כמפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית. בשלב ראשון, כדאי להבין מה זה בכלל אומר

תגובות

מפלגת העבודה מאיימת לחזור לחיים. ההתמודדות המתוכננת בסתיו על ראשותה מושכת אליה את מיטב הכוחות המנהיגותיים שנותרו בה או בסביבתה. בלא ציניות ובלי סרקזם - זאת אינה התמודדות פתטית כלל ועיקר. הסגנונות השונים, ההבדל בדגשים, ואופני המנהיגות הראויים של כל אחד ואחת מהם, מציעים מגוון פוליטי וציבורי מרתק, כמעט נדיר, בנוף הציבורי שלנו.

עם זאת, קשה להשתחרר מההרגשה כי לעת עתה, שום דבר חדש ופורץ דרך לא נולד שם. זאת עדיין התמודדות שעיקרה כוח, ארגון, נאמנויות ותסכולים. הכל כשהיה - מאבק שאין בו כל בשורה. מבעד לטיעונים ולרטוריקה של כולם, ניתן כבר לזהות את תוואי הנוף של ההתמודדות ולהניח שלא הרבה ישתנה עד הסיום, ואף אחריו. מעבר לגימיקים, לוויקיליקס, לחברות בפייסבוק ולארגזי המתפקדים, שוב מדברים על "הבית", על "המפלגה שהקימה את המדינה", על "חזרה לשורשים ולערכים".

העבר התנועתי הוא אכן עשיר ומרתק. גנזך שלם של רעיונות והישגים, שהוא גם ארכיון משתק של כישלונות נוראים שצריבתם עוד ניכרת וכואבת. למרות עליית כוח הרטרו בהרבה ממערכי חיינו - בדת, בתרבות, בעדתיות ובנוסטלגיה הכללית - דווקא בפוליטיקה, הכמיהה לימים שהיו, להחזיר עטרה מפלגתית ליושנה, היא טעות העלולה לעלות למפלגה הוותיקה בחייה. כי אי אפשר, ולא מומלץ דווקא לה, להחזיר את הגלגל הישראלי אחורה.

צריך להודות: למרות ההישגים המדהימים, חלק לא מבוטל מבעיותיה העכשוויות של ישראל מקורן בדנ"א הבעייתי של תנועת העבודה ורעיונותיה. ישראל קמה כחברה ומדינה סוציאליסטית וחילונית. בחלוף השנים הפכו שתיהן - המדינה והחברה שבה - לקפיטליסטיות ודתיות, או למצער לחברת בצע מסורתית, לאומנית וגזענית. הממשקים המרתקים בין כספי המדינה לממסדי הדת, ובינם לבין הכוח הפוליטי והשלטוני, הם מהמפורסמות המקבלות כל יום ראיה חדשה. חובה לפרק את החבילה הממארת הזאת, אבל בארגז הנוכחי של העבודה אין ככל הנראה כלים למשימה הזאת.

המפלגות האחיות בעולם הפכו את משברי הזהות שלהן להזדמנות, והשתנו מקומוניסטיות וסוציאליסטיות לסוציאל-דמוקרטיות. הן מקדשות את ערכי החירות והשוויון ונאבקות למענם לא רק במקום העבודה, אלא בכל ממדי החיים; ברחוב ובקהילה, בבית הספר, בבית ובמשפחה. בלי שום קריצות, פשרות, דילים או אקרובטיקה פוליטית מבישה. האם העבודה הנוכחית יכולה להיות שייכת להן? ספק, ולא רק בגלל ברק, הכיבוש והשותפות עם ליברמן. מי שמצוי מעט בשיח הסוציאל-דמוקרטי העולמי יודע שכבר שנים ארוכות מפריד רק פסע, שכולו רגשות אשם אירופיים, בין העבודה לבין ההחלטה להרחיקה מהמוסדות הבינלאומיים של התנועות הסוציאל-דמוקרטיות - פשוט משום שהיא לא כזאת. לא סוציאלית, ולא ממש דמוקרטית.

הערכים

כדי לקבל על עצמה באמת את הנוסחה הסוציאל-דמוקרטית, חייבת העבודה לברר לעצמה עד הסוף את שני הצדדים של המשוואה - "סוציאל" ו"דמוקרטיה". מהו ה"סוציאל" המדובר? המשך החברתיות האתנית והרגישות האנושית ליהודים הישראלים בלבד? החיפוש המתמיד אחר "הרוב היהודי" לכל החלטה קשה? זה לא ממש שוויוני. המשך שיתוף הפעולה ההדוק, הסימביוטי, עם הציבור החרדי והחרד"לי, המתנגד באופן עקרוני וגורף לתפיסת החירות והשוויון האישית והמגדרית לנשים, גרים, ערבים, חילונים וכל מי שאינו כמותם בדיוק? האם ה"סוציאל" משמעו גט כריתות לקהל הבוחרים שנותר עדיין נאמן, למרות שהוא בעצם קפיטליסט? האם המועמדים ובוחריהם מבינים באמת את הסתירה המובנית של הפוליטיקה הישראלית על פיה לעבודה יש רטוריקה חברתית-סוציאליסטית וקהל בוחרים שהוא הרבה יותר מעמד ביניים גבוה ולבן-צווארון?

מרביתו של ציבור בוחרי העבודה חי בעולם הערכי המערבי והקפיטליסטי, בעוד מרביתה של ישראל נמצאת במקומות אחרים לגמרי. לליכוד ולגרורותיו, לעומת זאת, יש רטוריקה כלכלית ימנית וניאו-שמרנית, המאמינה בכלכלת השוק החופשי ולא מפחדת מאלימותה החברתית של "היד הנעלמה". וראה זה פלא, קהל הבוחרים הנאמן של אותן מפלגות בא מהשכבות החברתיות החלשות יותר, המסורתיות הרבה יותר והנפגעות ביותר מהאידיאולוגיה הימנית הכלכלית. אז למי בעצם פונה העבודה ולמי מכוונים מסריה?

להגיד "סוציאל-דמוקרטית" בלי להבריח את קהל הבוחרים הטבעי, מצריך עיסוק גם בצד הדמוקרטי של המטבע. וממילא עולה השאלה האם ייתכן שדווקא מפלגת העבודה אינה מבינה כלל את הרעיון הדמוקרטי? העבודה - בניגוד לתנועתו של בגין - מעולם לא הבינה את המשטר הדמוקרטי עד תומו. במשוואה הדמוקרטית ישנם תמיד שני צדדים: הקואליציה והאופוזיציה, ולכל אחד תפקיד קריטי. אם הממשלה מצליחה, היא תזכה שוב ושוב לאמון העם. אך אם תיכשל, תמיד תימצא לחברה תקווה בדמות החלופות שהאופוזיציה חייבת לפתח כנגד השלטון הכושל. אבל אם מפלגת האופוזיציה הראשית בורחת מבשורת הקלפי ומועלת בשליחותה האופוזיציונית, מי יפתח את חלופת התקווה?! כאשר גם מפלגת השלטון הראשית וגם מפלגת האלטרנטיבה העיקרית יושבות יחדיו במשך מרביתו של הדור הפוליטי האחרון, וכושלות ביחד שוב ושוב, לא פלא הוא שהייאוש הוא החלופה היחידה המוכרת לבוחר הישראלי.

מפלגת העבודה היא האחראית הראשית לייאוש הזה, משום שבגדה בייעודה. כי היא, בניגוד לליכוד, מעולם לא היתה מוכנה לשרת את העם באופוזיציה. במובנים הפוליטיים הבסיסיים ביותר היא גם לא קיבלה מעולם את פסק דינו של הבוחר. אמירתו הנוראה והאלמותית של יצחק בן אהרון אחרי בחירות 77' ש"צריך להחליף את העם" לא היתה פליטת פה, אלא מצב נפשי מאפיין. במשך יותר ממחצית ימיה של המדינה נמצא הימין בשלטון ובכל השנים האלה נדחפה הנהגת העבודה, בתמיכתם הנלהבת והעיוורת של מוסדותיה, לשרת בכל ממשלה ובכל הרכב, טובלת וכל שרץ אפשרי בידיה ולידה. והטיעון תמיד אחד: "אנחנו לא יכולים להשאיר את המדינה (זו שהקמנו, כמובן) בידיים שלהם". ובכך בעצם הם מעולם לא כיבדו את הכרעת הבוחר. כי בשבילם הדמוקרטיה היתה לאופציה מחייבת רק כשהם מנצחים.

האתגרים

האם יש למפלגת העבודה המתחדשת מה להציע נוכח טעויות העבר שלה? מה עמדתה האמיתית, הפנימית, נוכח מפעל ההתנחלויות שנהרה ברחמה ויולד בידי שני מנהיגיה הנרפים דאז, שמעון פרס ויצחק רבין? האם מישהו מיורשיהם מוכן להתייצב היום במלוא הכוח נגד הכיבוש ועוולותיו ולהתחייב לסיימו? לציין את הדרך, את לוח הזמנים ואת המחיר שהוא מוכן לשלם עבור כך? כולל גושי ההתיישבות המלאכותיים, כולל ירושלים והמקומות הקדושים לדתות האחרות? כולל הפרועים ו"המתונים" שבכובשי ישראל שמעבר לגבול? כולל פירוק גדר ההפרדה ומשטר האפרטהייד? כולל נכונות ללכת לשנים ארוכות למדבר הפוליטי ולהיערך שם מן היסוד, עד שיתברר חדלונו המוחלט של הימין הנוכחי? ובהנחה שייתכן מאוד כי פג תוקפה של נוסחת "שתי המדינות לשני העמים", האם היא מסוגלת להציע תכנים ליום שאחרי, לבחון ברצינות את רעיון המדינה האחת התופס לו יותר ויותר מאחזים בימין, בשמאל ובפלסטין? או שנשמע עוד ועוד דיבורים על אובססיית הביטחון ו"תהליך השלום" שיהיו מלווים ביראת מתנחלים מתמדת, וכל שאר טיעוני הסרק שסירסו עד כה כל סיכוי להסדר מדיני כלשהו.

הלאה. האם יש לה, למפלגה הזקנה, יכולת לשיח אמיתי עם יהדות ארצות האיסלאם? וזאת מתוך הנחה שהציונות הסוציאליסטית, האשכנזית שלה היתה בעיקרה מרד כנגד אמא יהדות, ואילו הציונות נוסח ספרד היא בעיקרה המשך ומימוש של מסורת הדורות. האם הרבולוציה החילונית יכולה לדבר בגובה העיניים, בלי התנשאות, עם האבולוציה הרוחנית של עדות המזרח? ואין להם על מי להישען אלא על עצמם. הציונות הדתית הרי הפכה להיות תנועה משיחית מסוכנת, וש"ס של אלי ישי הטוען לכתר המציל של הציונות מפני הזרים והמהגרים אינה אלא לאומנות קסנופובית ובדלנית. האם העבודה כתנועה רעיונית מוכנה להירתם למשימה הכל-כך קשה של תחיית הרוחניות היהודית הישראלית ושילובה עם הערכים ההומניים והאוניברסליים המחייבים של המחשבה הסוציאל-דמוקרטית?

והקשה מכל האתגרים - האם המפלגה הזאת מסוגלת להישיר מבט אל הפלסטינים הישראלים? זהו מבט שצריך להיות מושפל בגלל כל כך הרבה סיבות. הממשל הצבאי היה "שלנו", היתה לנו יד וחלק בנכבה ובטרנספרים של 48' שנלוו לה. חלק מפעולות התגמול שהיו פרובוקטיביות, שקריות, אלימות ושחצניות, נולדו גם הן בבית המדרש של האקטיביזם הביטחוני של העבודה. כפר קאסם וכפר כנא נעשו במו ידינו, הממשלות שלנו תמכו בכמה וכמה מלחמות מיותרות ותחת שרי הביטחון של העבודה גדלו הממאירות שבהתנחלויות.

יש רק דרך אחת להרים את המבט אל הציבור הפלסטיני-ישראלי והיא קשה מאוד: להציב חלופה שלמה, נועזת ושוברת מוסכמות לכל מה שהיה עד הלום, וסביב אותה חלופה לגבש מההתחלה את האתוס הישראלי החדש. משמע: לעבור ממערכת הפעלה ציונית למערכת הפעלה אזרחית. מסביבת פעולה של הסכמה חסרת דעה, כזו המתחנפת למרכז הווירטואלי הדביק, הצפוף וחסר העמדות, לאידיאולוגיה מחייבת המכירה ביסוד הבסיסי ביותר של החיים הדמוקרטיים - חברת כל חבריה, מדינת כל קהילותיה ואזרחיה כשווים לחלוטין. האם יש למי מהמתמודדים את האומץ, או לפחות את המחויבות הערכית לשוויון אזרחי מלא, ללא תנאי כלשהו, לאזרחיה הלא-יהודים של ישראל? האם אכן השוויון הוא ערך סוציאל-דמוקרטי מחייב או רק רטוריקה נבובה, כתמיד? כנראה שכן, שהרי אפילו התחייבות קלושה לבטל את חוקי האפליה האחרונים לא שמענו ממי מהם.

המדינה

האחרונה שבבעיות העבודה היא הגישה הבסיסית כלפי סוגיית הסוגיות של ישראל היהודית: מכלול היחסים שבין דת ומדינה. האם רוח ההישרדות בכל מחיר של שמעון פרס ותרגיליו, עוד נושבת במפרשי העבודה? האם המחשבה על קואליציה אפשרית עם הגורמים הדתיים עדיין מניעה את הסירוס המחשבתי בתחום? האם הם משת"פים פוטנציאליים של ישראל החדשה, הדתית, הלאומנית, הגזענית והאנטי-דמוקרטית? או שהם מוכנים למאבק עקרוני, נוקב וחסר פשרות, עלי בריקדות, כנגד השוביניזם הגזעני והדתי שכילה את מרבית החלקות הטובות שלנו?

האם העבודה החדשה מוכנה לאמץ ולהנהיג את המאבק למען הפרדת הדת מהמדינה, לא רק כמאבק ארגוני ומבני שיפרק את הרבנות הראשית על שני רבניה ואלפי טפיליה אלא בעיקר כמאבק חוקתי, עקרוני, שיתמודד באומץ עם הנוסחה הנפיצה של "יהודית דמוקרטית"?! כי הרי על פי החוק הישראלי הופקדו הפרשנויות הרשמיות למשמעות ה"יהודית" בידיהם של אישים, ארגונים ומוסדות שמקור הסמכות שלהם הוא אלוהים. ורבים מהם לא מכירים ולא מוקירים את מקור הסמכות הדמוקרטי - האדם.

העימות בין אלוהים לאדם, בין "יהודית" ל"דמוקרטית", דת ומדינה, כנסת ובית הכנסת, חוק והלכה, הרב והריבון - הוא בלתי נמנע. זהו עימות שישראלים רבים מרגישים אותו יום ביומו, עוד יותר מהכיבוש וספיחיו, לא פחות מהאפליה האתנית וריקבונה; תחת החופה ולהבדיל בבית הקברות, בגיור הבלתי-נסבל ובאימוץ שהפך לסאגה נוראה של השפלה בשם הדת והאמונה. ועוד לא דיברנו על העגונות, מסורבות הגט ופסולי החיתון.

מפא"י ההיסטורית היתה מפלגת מעשים שידעה לטשטש הרבה עמדות בטענה שהיא מכילה את כולן. בפועל התברר שהמכל מנוקב וכל דעותיה ניגרו ממנה ואינן. לכן, בבואם היום לבקש את אמון הציבור בעצמם, אפילו בעונת האגו והטאלנטים הנוכחית, מתבקשים המתמודדים להציג בראשונה את מרכולתם התוכנית. אם הם עוד מאותו דבר, גם הבוחר צריך לתת להם עוד מאותו דבר - לאמור, כלום. ואם יש בהם משהו חדש, הם חייבים להוכיח אומץ לב ציבורי ולצאת למאבק עקרוני, ערכי, נוקב, על עתידה האחר של ישראל, הקרב האחרון על התקווה. כי הזדמנות נוספת לחזור מן המתים כנראה שלא תינתן להם עוד. *



בית מפלגת העבודה הישן ברחוב הירקון 110, תל אביב, ב-2008. הבט אחורה בזעם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו