בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | מריח כמו משהו שעומד בזכות עצמו

עם סרט תיעודי מעורר מחלוקת ואלבום חדש מעורר הערכה, פו פייטרז היא כבר מזמן לא רק האחיינית של נירוונה. מני אבירם מרעיש

תגובות

אין ז'אנר מתועד יותר דוקומנטרית מרוקנרול. אלא שלרוב החיבור הטבעי הזה לא רק שלא עושה עמו חסד, אלא גם נגמר בבכי. קולנועית, מדובר כמובן בחלום רטוב של כל במאי: עולם רומנטי, מלא סמלים, עמוס באגואים, טלטלות נפשיות, משברים קשים, ריבים סוערים, כסף גדול, הצלחות מטאוריות והתרסקויות מפוארות. הפסקול כבר בפנים. מאז הושלכה הטלוויזיה הראשונה מחלון חדר בית מלון ועד היום, לא היתה כמעט להקה, גדולה כקטנה, רעה כאפורה עד כאב (כן קולדפליי, אתם), שעמדה בפיתוי. המוטיבציה ברורה: עוד קצת חיים באור הזרקורים, הפעם לא רק ככוכבי רוק, אלא גם ככוכבי קולנוע. לא רק על הבמה, גם על המסך הגדול (או הקטן, זה לא ממש משנה). הבעיה היא שאתה אמנם יודע איך זה מתחיל, אבל אף פעם לא איך זה נגמר, ואם גם השתבשה עליך המודעות העצמית שלך במהלך המסע, אתה בכלל עשוי להיות מופתע, שלא לומר מושפל עד עפר. וזה כבר לא כל כך רוקנרול.

קו פרשת המים סומן ב-2004 עם "מטאליקה: סוג של מפלצת", הסרט שלקח את אחת ממפלצות הרוק הגדולות בעולם, אימפריית מטאל מפוארת עם מיליוני מעריצים קנאים ומעמד מיתי, וחשף אותה כחבורה פתטית של מוזיקאים ששונאים אחד את השני וזקוקים לטיפול קבוצתי כדי להמשיך לתפקד. לא רק את הלהקה הוא גמר, אלא גם הרבה אנשים שגדלו על מטאליקה ולמדו לאהוב אותה. אף אחד לא רוצה לראות את הגיבורים שלו נופלים, ואקוטי יותר - אף אחד לא רוצה שיחרבו לו את הפנטזיה וינפנפו לו מול הפנים עם אותה עובדה אחת ויחידה שהוא תמיד היה חייב להדחיק כדי באמת להתחבר למוזיקה בעלת משמעות: שהגיבורים שלו עשויים בשר ודם, בדיוק כמוהו. ושלא כמוהו, הם בדרך כלל אנשים ממש לא נחמדים, שלא לומר חארות.

אחרי הפיאסקו של מטאליקה אפשר היה להעריך שכל להקה שיודעת מה טוב לה תתרחק מכל הצעה לתיעוד דוקומנטרי כמו מאש, אלא שמדובר בהערכה שגויה. עוד ועוד להקות עומדות בתור, מציעות את נפשן השברירית לחשיפה מנפצת מיתוסים. תשאלו את משינה, למרות שבמקרה שלה לא בטוח שהיה שם מיתוס לנפץ, ומיד יצטרפו למועדון גם קינגז אוף ליאון, עם סרט חדש שייצא החודש. אבל עוד לפני, מי שממש בימים אלה נאלצים לנוע באי נוחות מול סרט שמספר את סיפורם הם חברי פו פייטרז.

בוא כמו שאתה

אלה ימים גדולים עבור הלהקה המצוינת של דייב גרוהל. האלבום החדש שלהם, "Wasting Light", שיצא בתחילת אפריל, זוכה בצדק לביקורות מהללות בכל העולם, ונדמה שאחרי הרבה זמן עולם הרוק - המיינסטרימי יש לומר - יכול להרים את ראשו בגאווה. שלושה שבועות אחרי שיצא, כבש האלבום את המקום הראשון בכמעט כל מצעדי האלבומים ברחבי העולם, ואף הצליח להזיז את אדל מראש המצעד האנגלי. בחשבון הטוויטר שלו כתב בשבוע שעבר גרוהל "תודה רבה לכולם. אני כבר לא יכול לחכות לענות עכשיו על השאלה 'האם הרוקנרול מת?'"

אבל יש משהו שקצת מעיב על החגיגות. קוראים לו "Back and Forth", סרט שגרוהל אישר ועכשיו נאלץ להסביר למה הוא היה צריך את זה, ולמה חלק מהחברים שלו קצת כועסים עליו. אפילו הוא עצמו, שנחשב לאחד מהאנשים הכי נחמדים בתעשיית הרוק, חושף בסרט צד קצת פחות נחמד שלו. בראיונות אמר גרוהל שאחרי הצפייה הראשונה שלו, לבד, בתוצאה הסופית, הוא פחד שהסרט "יפרק את הלהקה". למרבה המזל, במקרה של הפו פייטרז, שעליו כדאי להתעכב, הלהקה היא-היא גרוהל, והוא, כפי שכבר הוכיח בעבר, עשוי מחומר שאינו מתפרק.

לסיפור של גרוהל היה יכול להיות סוף אחר לגמרי. נירוונה היתה להקה כל כך משמעותית, להקה ששינתה את כללי המשחק, להקה שמקומה בהיסטוריה של המוזיקה בכלל ושל הרוק בפרט מובטח לנצח נצחים, שלא היה בלתי הגיוני לנבא שעם מותו של קורט קוביין שני החברים האחרים בה ייסוגו אל הצללים ולא ינסו, או לא יוכלו - פיזית, ובעיקר נפשית - להמשיך בקריירה מוזיקלית. הציפיות הבלתי-אפשריות, ההשוואות האוטומטיות והשאלות המנדנדות של העיתונאים על איך זה היה להיות בלהקה המיתולוגית ההיא ואם קורטני לאב היא באמת כזאת אוכלת ראשים, היו שוברות את רוחם גם של החזקים באנשים ומייבשות כל מעיין יצירתי שעוד המשיך לבעבע אחרי אותם ימי סיאטל הרי גורל.

אבל בעוד שהבאסיסט של נירוונה, קריסט נובוסליץ', פחות או יותר זרם עם הנבואה הזאת וכיתת רגליו בין כל מיני פרויקטים זניחים עד שהחליט שנמאס לו, גרוהל, המתופף שלא הרבה להסיט את השיער מפניו בימי נירוונה, המציא את עצמו מחדש. הוא לקח את רוח הנעורים המפורסמת ההיא ורכב עליה כל הדרך להפיכתו לסיפור הצלחה מפואר, מיוחד ובעיקר מרגש. הוא עשה את זה בעזרת כישרון עצום שרק מעטים ידעו שיש בו, גישה נכונה, לא מעט הומור, ואהבה ענקית לרוקנרול, על כל גווניו. אתר המוזיקה "פיצ'פורק" כינה את גרוהל "התשובה של הדור שלו לטום פטי - מכונת להיטים עקבית שמייצרת רוק למעמד הפועלים".

הלכתי עם האמת שלי

גרוהל הצטרף לנירוונה כשהיה בן 21 (הלהקה חיפשה מתופף, נובוסליץ' הזמין את גרוהל, שממנו התלהב אחרי שראה אותו מתופף בלהקת הפאנק סקרים, לצפות בהם בהופעה בסיאטל, ולפני כמה שנים הודה גרוהל בראיון ל"רולינג סטון" שהוא העביר את רוב ההופעה בחוץ עם חבר). הוא היה בן 25 כשלקוביין נמאס מכאבי הבטן ומההצלחה והוא החליט לעשות צ'ק אאוט. זה קרה בדיוק לפני 17 שנים, באפריל 94', ועוד באותה שנה גרוהל, אחרי תקופה קצרה שבה תרם את יכולות התיפוף שלו לכל מי שביקש יפה, התחיל לעבוד על הדבר הבא: פו פייטרז, הרכב שנולד כפרויקט של איש אחד, גרוהל עצמו, שאזר אומץ לצאת מאחורי סט התופים וגילה לעולם שחבויים בתוכו זמר וגיטריסט מבריקים. שנה וקצת מאוחר יותר, ביולי 95', יצא אלבום הבכורה של פו פייטרז, אלבום שכמעט את כולו גרוהל כתב, ביצע והקליט בעצמו, ורק אז העמיד סביבו להקה (אפשר רק לדמיין כמה טיטולים היה צריך טיילור הוקינז, המתופף הנוכחי, להחליף באודישן הראשון מול גרוהל, אל תיפוף בשר ודם).

כמובן שפו פייטרז היא לא נירוונה. היא לא אחת מהלהקות החשובות בהיסטוריה של הרוק. הנה מה שהיא כן: אחת מהטובות, המוצדקות ולא פחות חשוב - המשמחות שבהן. והיא עושה את זה בלי יותר מדי דרמות. פו פייטרז פיצחה את נוסחת הקסם של הרוקנרול: היא להקה שעושה מוזיקה כבדה ופופית באותה נשימה, מייצרת להיטים גם לטהרנים וגם למאזיני גלגלצ. מיינסטרים מהסוג הטוב, כזה שמשלהב אותך. רוק שכשאתה מקשיב לו באוטו אתה פתאום מוצא את עצמך נוסע קצת יותר מהר, לרגע מאמין שבאמת הכל אפשרי.

"Wasting Light", האלבום השביעי של פו פייטרז, יוצא בשנה שבה אותו אלבום בכורה ששינה את העולם, "Nevermind" כמובן, חוגג יומולדת 20. בתור ילד חולה מוזיקה מאוהיו, גרוהל, היום בן 42, נשוי פלוס שתי בנות, אף פעם לא העז לחלום על המקום שבו הוא עומד היום: אייקון רוקנרול שחתום על אחת המהפכות הקריטיות שקרו למוזיקה, וגם, 20 שנה אחרי, עדיין עושה את מה שהוא כל כך אוהב לעשות, וממש לא חושב להתנצל על העובדה שהוא ממש מצליח בזה. בכלל, ייסורי מצפון הם לא חלק מהאני מאמין שלו. "כמובן שרגשי אשמה פערו חור בבטן של קורט", אמר גרוהל בראיון לגיליון החדש של המגזין "Q". "זה היה קשור לכמה שהוא לא הרגיש בנוח עם ההצלחה של נירוונה. אבל לא אני".

גם על הסרט החדש גרוהל כבר הצהיר שהוא לא מתחרט. "זו האמת שלנו", אמר. אפשר שוב לתהות מה היה לו כל כך דחוף לחלוק את האמת הזאת עם העולם, אבל זה כבר לא ממש משנה. מי שבעניין של להציץ, יש מה לראות. מי שמסוגל להתאפק ולאזור את הכוח להגן על שאריות המסתורין שעוד נשארו בעולם בכלל וברוקנרול בפרט, אשריהו.*



פו פייטרז. למטה: מטאליקה


צילומים: איי-פי וגטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו