בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן דור גז שם את הנכבה על השולחן של המוזיאון

האמן דור גז לא רוצה שיתייגו אותו. את מחול הזהויות שהוא חייו הוא מביא לקירות המוזיאון

תגובות

מעצבן את דור גז שמגדירים אותו אמן צעיר. "אני בראשית הקריירה שלי? הרי סדרת הצילומים הראשונה שלי היא מ-2002 וההכרה בי כאמן, כאן וגם בחו"ל, היא בת שלוש שנים. אפשר לומר שהתערוכה 'גיאורגופוליס' (במוזיאון פתח תקוה, 2009) 'קניינה' אותי, מהמילה קאנון. מן הסתם, אמן שזוכה להציג במוזיאונים כאלה הוא מי שיש מאחוריו בסיס רחב של לימודים ומחקר לצד עשייה אמנותית".

יש לו לגז, בן ה-29, כמה וכמה קבלות שגם לוותיקים אין באמתחתם. הוא בעל תואר ראשון במחלקה לצילום ווידיאו בבצלאל ותואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב, שבה השלים במקביל את לימודיו בתוכנית ללימודי מוזיאולוגיה וכרגע עושה שם את הדוקטורט. מאחוריו תשע תערוכות יחיד ופרס האמן הצעיר של משרד החינוך והתרבות לשנת 2010.

בשנתיים האחרונות ראו אור שלושה קטלוגים בכריכה קשה של עבודותיו: קטלוג התערוכה "גיאורגופוליס" (אצרה: דרורית גור-אריה), וקטלוג "אל-ליד" של תערוכת היחיד המקיפה ביותר שלו שהוצגה ב-2010 בקה וה בברלין (אצרה: סוזן פפר. הקטלוג ראה אור בהוצאת הספרים הגרמנית דיסטנץ). השלישי הוא קטלוג קרן נתן גוטסדינר לשלוש תערוכות יחיד המוצגות כרגע במוזיאון תל אביב: של האמן יאן טיכי, האמנית שחר יהלום, וזו של גז, שנקראת "מטעי האומה" (ותנדוד בהמשך לפולין, גרמניה, ברזיל וארצות הברית). משלושה אלה תיאלץ סוזן לנדאו, האוצרת הראשית לאמנויות במוזיאון ישראל, לחלץ בחודש הבא זוכה פרס אחד, ומשימתה אינה פשוטה.

אך טבעי הדבר שגז לא רווה נחת מהדיבור על בוסריותה של הקריירה שלו, ולו בשל העובדה שהוא משלב את עבודתו כאמן רב-תחומי עם היותו אוצר תערוכות ומרצה ביחידה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל. במקביל לדוקטורט שלו, שמתמקד בארכיונים הציוניים (בהנחיית פרופ' חנה נוה), הוא בונה ארכיון צילומים של הקהילה הנוצרית-ערבית במזרח התיכון, שיעלה בקרוב לרשת. המיעוט הערבי-נוצרי מעסיק אותו וזוכה לביטוי בעשייה האמנותית שלו מאחר שענף אחד במשפחתו, מצד אמו, הוא ממוצא זה. הענף האחר במשפחה הוא יהודי ממוצא תוניסאי.

"אני וורקוהוליק", הוא מחייך. אורח החיים שספג בבית עיצב אותו. אמו, ויולט גז, מנהלת תיכון רנה קסין בירושלים, היא כזו. ממנה הוא למד שעשייה היא לב החיים, ומהעבודה הוא שואב את תמצית הקיום שלו. מעולם לא יצא לחופשה, וברגע שיש לו זמן פנוי הוא נבהל ומיד מאתר משוכה חדשה. לבד מהעשייה האמנותית אין לו עניין ביותר מדי דברים. נכון לרגע זה, גם חיי האהבה שלו לא נמצאים תחת הסעיף יתרה.

דנ"א חזותי

התערוכה "מטעי האומה" (אצרה: אלן גינתון) נקראת כשמה של החברה הממשלתית שפעלה בארץ בשנות ה-50, במקביל לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, כזרוע של המפעל הציוני של האומה המתהווה. חברה חקלאית שבין השאר תיפעלה את השטחים והמטעים שהולאמו מפלסטינים ב-48'. עבדו בה פועלים יהודים וערבים ובהם סבו הערבי-נוצרי של גז, יעקב מונייר, יליד 1920, מזקני הקהילה הנוצרית של לוד.

משהו מהתערוכה הזאת צמח מאגדת ילדות. כשדור ואחיו התאום אלעד התגוררו בבית ההורים בירושלים ובילו את סופי השבוע והחופשות בבית הסבתא סמירה והסב יעקב, סופר להם שהאבטיחים שרובצים בשטח הקריר והמרווח מתחת למיטה של הסב בעצם צמחו שם. ב"מטעי האומה" מוצגת עבודת הווידיאו "אבטיחים מתחת למיטה" (2010) כחלק מדיון על קורותיה של משפחת מונייר, שנפרשים על פני שלושה דורות בעיר לוד.

אבל לא רק אבטיחים הונחו מתחת למיטת הסב. יום אחד איתר שם גז מזוודה שכוחה ובה תצלומים משפחתיים בשחור-לבן. היסטוריה פרטית מהימים שסבתו סמירה היתה ילדה ביפו ולמדה בבית הספר היווני-אורתודוקסי לבנות, ומשנותיה בעיר לוד שאליה נמלטה עם הוריה ב-48'. במהלך המלחמה נפוצו בני משפחתה לעמאן, קהיר ולונדון.

"הרעיון של 'מטעי האומה' הוא לבדוק דוקומנט, ואיך הוא מתפקד בתוך מערך של עבודות שמגדירים אותן היום כאמנות עכשווית", אומר גז. "אני מרגיש שתערוכה טובה צריכה לשבת כמו מאמר עם הערות שוליים, ולהעלות יותר שאלות נוקבות מאשר להציג אמנות. התערוכה בוחנת את האתוס הציוני, ומציגה בצורה הכי בוטה איזה ערעור על הנראטיב הציוני שכולנו מכירים".

מה חדש? הרי הערעור על האתוס הציוני הוא בשיאו אם כי המשימה טרם הושלמה.

"המהפך שאת מדברת עליו מתקיים בעיקר באקדמיה, וקצת ביצירה קולנועית פה ושם. מהרגע שהתכנים הללו מוצגים בפלטפורמה כמו מוזיאון תל אביב או פתח תקוה, ומגיעים לקהל שנחשף להם בצורה חזותית ולא תחת מטרייה של אג'נדה מסוימת, זה לגמרי שונה. החומרים הללו, שמוצגים בלב לבו של הקונסנזוס, לא הוצגו בעבר במוזיאונים. כמה פעמים מילים כמו נכבה וכיבוש נמצאות באולמות המוזיאון? יש מבקרים רבים שמתלוננים על כך. בתור מדריך בתערוכה, אני תמיד ניצב מול מישהו בקהל שמתנפל עלי.

"זה פספוס. הנראטיב החתרני לא נמצא בטרמינולוגיה השחוקה של מושגים ככיבוש ונכבה. הוא נמצא בתוך מה שהמושגים הללו מייצגים. כלומר, לא כאירוע חד פעמי שב-48' גורשו כך וכך פלסטינים ממספר כזה או אחר של כפרים. התערוכה שלי מדברת על החיים שנמשכו אחר כך, ומתארת מהלך שלם דרך משפחה אחת - משפחתו של סבי, יעקב מונייר. חשוב לי לא לצמצם את הנושא למאבק טרמינולוגי, כי זה לא המאבק האמיתי.

"לפני יומיים היתה קבוצה ובה סטודנטים ערבים, שלא אמרו מילה. בסוף הסיור ניגשה אלי צעירה ערבייה מצפון הארץ ואמרה דומעת שאף פעם היא לא הרגישה שיש בתערוכה כלשהי דימוי שמייצג אותה. היא אהבה את הצילום 'שני רוכבים פלסטינים. יער בן שמן'. גם האחים שלה מהכפר רכבו על סוסים בלי אוכפים ביערות, וזה הכי נגע בה. כולנו נולדים עם דנ"א היסטורי וחזותי שטבועים בנו, ובתערוכה שלי דימוי מסוים עורר בה התרגשות".

זה עצוב שדווקא יערות האורנים שאתה מתעסק בהם בתערוכה עוררו את הדנ"א שלה.

"היא מזהה את יערות האורנים כחלק מנוף ילדותה מאחר שהיא כבר דור שלישי או רביעי לנטיעות האלה. גם אני גדלתי סמוך ליער בן שמן, היינו עושים שם פיקניקים והוא חלק מהנוף התרבותי שלי הרבה לפני שידעתי שהיער הזה הוא לא יער טבעי.

"לפני שנטעו את היערות, לא היו עצי חג המולד. כששתלו אותם לאחר הקמת המדינה, הערבים הנוצרים נהגו לגנוב עצי אורן לפני החג. סבתי סיפרה לי שמרגע שהם חששו שהשומרים יתפסו אותם, הם רכשו עצי חג מולד מפלסטיק".

במיצב הווידיאו רואים אותך היום מרכיב עץ אשוח מפלסטיק בבית הסבא והסבתא.

"ובעבודת וידיאו חדשה הוספתי גם משאבה שמייצרת שלג מלאכותי שצונח על העץ. מעסיק אותי מה מלאכותי ומה נתפס כמקור. התרבות הנוצרית-ערבית מעניינת בהקשר של הכיבוש הציוני-מערבי לכאורה. אחוז גדול מהנוצרים מזהים בישראל גשר למערביות, שהרי הישראלים באו במקום הבריטים בתקופת המנדט, אבל זה לא כך".

גז מתמקד בתערוכה הזאת במפעל הייעור של ישראל בשנותיה הראשונות, מתעד במצלמתו את יערות האורנים ואת מתקני המשחקים שהוצבו שם, שמזכירים יותר מכל את אופיים של המבנים בימי חומה ומגדל.

בטקסט שכתבה אפרת לבני לקטלוג, היא מצטטת קטע מספרו של רג'א שחאדה "טיולים בפלסטין", המתאר איך עצי האורן התרבו על חשבון העצים הוותיקים והחורש הטבעי שהיה בפלסטין. "עם כל חיבתי לעצי האורן, הם נראו כפולשים", כתב שחאדה. "תובעים בכוח את האדמה שבה היכו שורש".

סדרת העבודות של גז מורכבת מתצלומים גדולים של יערות האורנים, שנשתלו על פני אלפי דונמים במרכז ובצפון הארץ לאחר 48'. יער בן שמן שבו שיחק כילד היה הראשון והנרחב ביערות הקק"ל, ורובו נשתל על אדמות כפרים ערביים שתושביהם גורשו או נמלטו במהלך המלחמה.

"הבחירה לנטוע בצפיפות יערות מחט, כפעולה ציונית יזומה, נבעה מהצורך להפגין נוכחות על האדמות שנרכשו על ידי קק"ל לפני קום המדינה, ואלו שהולאמו לאחר 48'", אומר גז. "האורנים מוגדרים כעצים חלוצים - הם צומחים מהר ולא דורשים טיפול, ולכן בחרו בהם ולא בעצים טבעיים לאזור, כמו זית, שקד או תאנה, שדורשים טיפוח וזמן, אבל נשארים מאות שנים. האירוניה היא שעצים חלוצים הם גם עצים של 'שלב ראשון' - הם ייעלמו בהדרגה, אם בשריפות או כתוצאה ממחלות. הם בחזקת ביקור קולוניאלי לרגע.

"זו היתה גם בחירה עם אג'נדה תרבותית. היהודים שהגיעו מאירופה ביקשו להעתיק ולשכפל את נופי ילדותם, וכך עצי מחט הפכו לנוף המוכר וה'טבעי' לכאורה של ישראל. ישראל אוהבת להתבונן על עצמה כמדינה מערבית. הגופים הירוקים טוענים שנוצר פה נזק אקולוגי - האורנים חונקים את האדמה ולא מאפשרים לצמחייה הטבעית של האזור לצמוח. באו 'להפריח את השממה' - כאילו לנוף טרשים אין משמעות כנוף, הוא שקוף ו'ריק' - והיא הומרה ב'מדבריות האורנים'".

בעבודה "עץ חלוץ" (2011), מספר סבו של גז את קורותיו כפועל ובהמשך כמנהל העבודה הערבי הראשון בחברת "מטעי האומה". הפועלים, והוא ביניהם, נעמדו והצטלמו בבגדי עבודה, זקופים ומחויכים כבדימויי החלוצים המוכרים מתצלומי הארכיונים הציוניים. את התיעוד הזה מצא גז באלבום של סבו, שאיבד את רכושו ואת מעמדו ונאלץ להסתגל ולהיטמע במדינה היהודית כדי לשרוד. גז מציג את התצלומים עם הכיתובים המקוריים בערבית.

אבל לא רק אורנים יש אצל גז. בעבודותיו הוא מחייה את ההיסטוריה של העיר לוד, שבשמותיה הקודמים נקראה לד, רתן, דיוספוליס, גיאורגופוליס ואל-ליד. קורות העיר הן מעניינן של שתי תערוכות היחיד המרכזיות שהציג, והיא נוכחת גם ב"מטעי האומה". במיצבים, תצלומים ועבודות וידיאו הוא מגולל את תולדותיו העגומות של המיעוט הערבי-נוצרי בלוד, העיר ש"החליפה ידיים רבות במשך אלפי שנות קיומה, השילה את עורה, נמתחה, התכווצה והמירה שמות. כל קילוף של שכבה אחת חשף אחת אחרת, גלד תחת גלד. גם כיום, רבע שעת נסיעה מתל אביב, היא מדממת את עברה הערבי אל תוך דממה ציבורית מוחלטת, ושרידיה נותרו כאנדרטאות עזובות", כפי שכתב בקטלוג "גיאורגופוליס".

סבו של גז, יעקב מונייר, היה הבכור במשפחה בת עשרה ילדים. אביו, שהיה נציגה של הקהילה הערבית-נוצרית בלוד, נורה בגרונו על ידי קיצונים מוסלמים בימי המרד הערבי ב-1936, כאשר הדעות נחלקו באשר לאופי ההתנגדות לשלטון הבריטי וליהודים. הנוצרים הסתייגו משפיכות דמים. לאחר מות אביו, הפך יעקב בן ה-17 לראש המשפחה.

בספרו "1948" כותב ההיסטוריון בני מוריס שבן גוריון הגדיר ב-48' את רמלה ולוד כ"שני קוצים" וכ"מסוכנות מכל הבחינות". המפקד של מבצע לרל"ר (לוד, רמלה, לטרון, רמאללה) היה יגאל אלון. שתי חטיבות פלמ"ח ואיתן חטיבה 8 על שני גדודיה וכמה גדודי רגלים ובסיוע 30 קני ארטילריה לקחו חלק ב"מבצע דני", שהחל כשהיה ברור שהירדנים לא יגנו על הערים.

ב-10 ביולי כותרו הערים בשעת בוקר מוקדמת. תחילה נכבשו כפרי הסביבה ללא התנגדות, ובן גוריון, שהאמין ש"הנשק הסודי שלנו הוא הרוח", כתב בסיפוק ביומנו כי "נשק סודי יותר הוא הערבים: הם לא יוצלחים כאלה". בהמשך פשטו הכוחות בפיקודו של משה דיין על לוד. עשרות ערבים נהרגו ונכבדי הערים נכנעו. ב-12 ביולי התחולל עימות צבאי בין הצבא הישראלי וכוחות לגיון ירדני, אליו הצטרפו גם תושבים מלוד. "הפלמ"חאים המתוחים הגיבו בירי על כל דבר שזז, הטילו רימונים לתוך הבתים וטבחו בעצורים שנכלאו במתחם המסגד", כותב מוריס.

בן גוריון הסמיך את אלון לגרש את אוכלוסיית העיר "שהתקוממה" וגם את אוכלוסיית רמלה. יצחק רבין, שהיה קצין המבצעים של אלון, הוציא את הפקודה וב-12-13 ביולי גורשו כ-50 אלף תושבי הערים, ובהם פליטים מן האזור. החיילים בזזו כסף ותכשיטים. המגורשים עשו את דרכם מזרחה ועד היום אין אומדן מדויק של מספר הילדים, הנשים והקשישים שמתו בצמא. מוריס מוסיף שהדרכים העמוסות בפליטים שירתו את מטרותיה של ישראל בכך שחסמו את הצירים בפני התקדמות של חיילי הלגיון לכיוון מערב. מאיר יערי, מנהיג מפ"ם, מחה על השימוש במגורשים כחיץ אנושי למטרות צבאיות. המבצע הסתיים בהישגי שטח נכבדים, מסכם מוריס בספרו.

במהלך כיבוש לוד, משפחת מונייר וכמה מהמשפחות הנוצריות הוותיקות בעיר מצאו מסתור בלב העיר העתיקה, במערה שמתחת לכנסייה היוונית-אורתודוקסית על שם גיאורגיוס הקדוש. "כעבור כמה ימים הצבא גילה אותם", אומר גז, "והוחלט שהם לא ישובו לבתיהם אלא ירוכזו בשטח שבאזור הכנסייה והמסגד, שהצבא חסם בגדרות תיל וקרא למקום 'גטו לוד', וזה שמו עד היום. סבי מספר שהוא היה בין הראשונים שהבינו שמי שיצא מהעיר לא יוכל לשוב, ולכן החליט להישאר.

"סבי היה הנדסאי שעבד בחברת הטלגרף בתקופת המנדט הבריטי. אחרי כיבוש לוד לא היתה עבודה, ויום אחד באו מחברת 'מטעי האומה' ושאלו מי רוצה לעבוד בטורייה. סבי החל לעבוד כפועל ובזכות הניסיון והידע שלו בקריאת מפות מונה תוך תקופה קצרה כמנהל עבודה. הוא היטיב להתאים את עצמו לשלטון, אם זה בריטי או ישראלי".

סבו וסבתו סמירה, מספר גז, נישאו ב"גטו לוד" ב-49', בחתונה הראשונה שנערכה בו לאחר המלחמה.

השפה השלישית

דור גז מתגורר בדירה שכורה מעל נגרייה רועשת בדרום תל אביב. על קירותיה תלויים דימויים סרוקים מהתערוכות שלו, ובהם התצלום של סבתו סמירה ביום כלולותיה. בסריקה אחרת, הסב יעקב לבוש כקאובוי אמריקאי על סוס, בתצלום שנעשה בסטודיו בתל אביב ב-42'. על קיר אחר תלוי ציור שמן שצייר אביו של דור, דניאל גז, ב-71', שכותרתו "שרידי העיר העתיקה בלוד".

דניאל גז הוא הצעיר במשפחה בת ארבעה אחים, שמוצאה באי ג'רבה שבתוניס. במלחמת העולם השנייה תוניס, שהיתה עד אותה עת תחת שלטון צרפתי, נשלטה עם כיבוש צרפת בידי הנאצים, ובני משפחת גז שהו במחנות ריכוז בתוניס עד 43'. דור גז מגדיר עצמו דור שלישי לשואה.

המשפחה עלתה ארצה ב-51' והתיישבה בלוד. דניאל גז, שלמד בילדותו בחדר, השלים את לימודיו בתיכון רמלה-לוד. באוניברסיטה העברית למד מקרא והיסטוריה, ושם הכיר את ויולט מונייר, הצעירה ממנו בשלוש שנים, שלמדה בחוג לספרות ולשון. אהבתם היתה עזה מכל מהמורה, והם נישאו ב-79'. תצלומים מחתונתם תלויים בחדרו של דור.

"אבי גדל בבית דתי-לאומי אבל הוא לא אוחז בהשקפות הללו", אומר גז. השבוע הוא נזכר שאביו נהג בכל בוקר לכתוב על שקית הסנדוויץ' שלו את המשפט "דור דור ודורשיו" (שם יצירתו של חוקר התלמוד אייזיק הירש וייס על התפתחות התורה שבעל פה).

האב עבד בעסקי הטקסטיל והאם היתה מורה עד שהתמנתה למנהלת תיכון רנה קסין בירושלים. "הורי הם זוג אמיתי ואוהב", אומר גז. "גדלנו על הסיסמה שהחוזק שלנו יהיה בחינוך ובהשכלה. אמי היא אדם מאופק ושלו. מים שקטים. המבט שלה הוא כזה שאת רוצה למות. לעולם היא לא מרימה את הקול".

גז נולד בירושלים ולמד מכיתה ז' ברנה קסין. "היתה לי ילדות טובה מאוד", הוא אומר, "והייתי מקובל בבית הספר ואין משהו מיוחד שהייתי רוצה להוסיף על זה, לא את שמו של בית הספר היסודי שבו למדתי או היכן נערכה הבר-מצווה שלי. אני גם לא חושב שהיה גיל מסוים שבו עמדתי על ההיסטוריה המשפחתית שלי. זה משהו שגדלתי איתו ולתוכו.

"גדלנו במשפחה של אמא בלוד והמטען החווייתי שלי הוא משם. לטייל ביערות וללכת לים ולקטוף פירות בכרמים. בבית סבא מונייר דיברו עברית. לא מזמן אמרתי לאחי אלעד שלמרות שהיינו פחות זמן בלוד, החלומות שלי הם משם. גם הוא חש כך. סבתא סמירה היתה בת 47 כשאחי ואני נולדנו, והיא היתה כמו אמא בשבילנו כי היינו נכדיה הראשונים. אחיה של אמי היו בשנות העשרה שלהם, וגדלנו על ברכיהם. ביקרנו הרבה גם אצל המשפחה של אבא, אלא ששם היו כבר הרבה נכדים".

ב-71' הוצגה תערוכה בתיכון העברי רמלה-לוד שתיארה את המהלך של מבצע דני לכיבוש לוד ב-48'. התערוכה, שכללה תצלומים וציורים של מה שנותר מהעיר לאחר ההרס ובהמשך את בנייתם של השיכונים לעולים החדשים, בהם התגוררה לימים משפחת גז, נערכה על ידי תלמידה כבת 17. "היא ביקשה לאסוף ולחבר, לאחד בין טקסטים לדימויים ולספר את מה שלא נתפס. התערוכה גיאורגופוליס (שמה הנוצרי של לוד) שבה וחוזרת על צו משפחתי שירשתי מאותה תלמידת תיכון, אמי", כתב גז בטקסט לקטלוג.

גז אומר שהיום תערוכה מהסוג הזה לא היתה עוברת בקלות. "היא עשתה את התערוכה ממקום תמים וממה שהיא ידעה על לוד ועל דיר יאסין, שאצל היהודים נחשב אז לאירוע של גאווה ואילו אצל הפלסטינים לאסון וייאוש. היא הציגה מערך של האירועים שהיה שונה מהטרמינולוגיה של בית ספרה.

"לא גדלתי על התערוכה הזאת. תוך כדי העשייה שלי היא סיפרה לי עליה, וזה הפך לעוד חלק ממה שאני יודע על אמי ועל ההשקפה שלאורה חינכו אותה להתבונן במציאות שסביבה. זה יותר עניין סימבולי".

אמו היא האדם היחיד שהוא "בהתייעצות צמודה איתה לגבי כל מהלך. היא קוראת כל רשימה וכל טקסט שלי והיא מעורבת בבחירות שאני עושה. אני גם פועל בניגוד לשיקול דעתה. היא לא היתה ממליצה שאתראיין לעיתון".

אביו, מספר גז, קורא להורי רעייתו ויולט אבא ואמא. "אבי נחשב לבכור הבנים של משפחת מונייר. ההיסטוריה שלנו כמשפחה היא ההיסטוריה של הורי ביחד. הורי הם מחוץ לסיפור, ואני לא מדבר עליהם".

בני משפחת מונייר, יעקב וסמירה הסבים, בניהם סמי, סמיח, סלים וסילבר, ובת דודתו של גז סמירה, מופיעים בעבודות הווידיאו שלו, ומספרים שגדלו יותר ישראלים מישראלים וחונכו ל"תפארת מדינת ישראל", כמו שאומר סמיח מונייר ופורץ בצחוק.

גז מראיין אותם, והעדויות שלהם ממזגות בין העובדות ההיסטוריות לסיפורם האישי. בראיון עם יעקב הסב הוא אומר שילדיו הם כרגע "יותר ישראלים", וקולה של רעייתו מתקן אותו מחוץ לפריים: "הם ערבים שחיים בישראל". הדוד הבכור, פרופ' סלים מונייר, אומר על העברית שבפיו: "ישנה טענה שפיתחתי בין העברית והערבית והאנגלית שפה שלישית... אני סופר כסף בערבית. כשאני חושב על נושאים תיאולוגיים, בתחומים מסוימים זה באנגלית, ובעברית... תלוי בנושא".

הדוד סמי מונייר מעיד שהוא חושב בעברית, ומגדיר את עצמו "מערבי עם דליפה של תרבות מזרחית", וישראלי שחרש את הארץ ומכיר אותה יותר טוב מהרבה ישראלים. אבל זה לא מונע את התיוג שלו כישראלי וכבוגד בעיני פלסטינים תושבי הגדה, וכפלסטיני לדעת היהודים, וכערבי פלסטיני כאשר עולה בעיה פוליטית.

ומי אתה, דור גז?

"יש לי ביטחון מלא בזהות שלי. כל ההגדרות נוסח אני יהודי, אני ישראלי, אני פלסטיני, אני ערבי נוצרי, הן משהו שאני לא רוצה להשתמש בו או להכיל אותו. ההגדרה שבה השתמשתי בעבר, שאני יהודי ערבי, היתה כדי לבדוק מה המונח אומר. הרי במכבסת לשון מסוימת זה מונח למזרחי, כלומר ליהודי שמוצאו ממדינות ערב. אני לא רוצה לקחת חלק במשטר התיוג הזה ולא אגדיר את עצמי אפילו כ'ים-תיכוני' כי אני מסרב לקחת חלק במשטר הזהויות הישראלי.

"הקהילה הנוצרית בישראל מערערת על כל ההגדרות הדיכוטומיות של בין מזרח למערב. היא לא מתיישבת עם ההגדרה הכמו אירופית-מערבית והיא לא מתיישבת עם ההגדרות הערביות פלסטיניות שהן מוסלמיות ברובן. אז מתייחסים אליהם כאל כלאיים, כאילו הם הרכב של מפה ומשם. זה שלם בפני עצמו. ואני מגדיר את עצמי כשלם בפני עצמו שיש לו תרבות, זהויות דינמיות ושורשיות. ההיסטוריה שלי מוגדרת על ידי ההיסטוריה האישית-משפחתית-קהילתית באותה מידה שהיא מוגדרת על ידי המציאות שבה אני חי ופועל. אני מסרב להיות קורבן ואני לא רוצה להשתמש בביוגרפיה שלי כמקום להתקרבנות, כי אני לא מרגיש כך".

עמימות נרכשת

גז שירת בצה"ל ביחידת ההסברה של הרובע היהודי בירושלים, ובה גם עשה מילואים עד לפני כשנתיים. לדבריו, הוא היה שב וחוזר על השירות הצבאי שלו בגלל חשיבותה החינוכית וההסברתית של היחידה ביחס לירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות.

"היינו מלווים חיילים לכותל ולהר הבית ולכנסיות ומספרים להם את ההיסטוריה של הדתות", הוא אומר. "לרוב החיילים אין מושג. לקחנו אותם גם לבית המשפט העליון ולמוזיאון ישראל. היו חיילים שזה היה המפגש הראשון שלהם עם מוזיאון".

השירות הצבאי הוא עוד קומה בהיסטוריה של הזהות של גז. "בגלל הרב-קומתיות הזאת מתאפשר גם המבט שבוחר לפעמים להיות מי שמתבונן מבפנים ומי שמתבונן מבחוץ", הוא אומר. "זו קפיצה שכל אמן עושה. אם נאמר שאחד ממעגלי הזהות שלי הוא ישראליות, אז מהי ישראליות? האם היא מוגדרת על יד הדרכון או לפי זה שאני אוהב במבה?

"אין לי מושג מה זה להיות ישראלי. השירות בצה"ל הוא כבר לא מאפיין בולט. ההגדרה שלי היא פרטית ומשתנה. אני מניח שאני משוטט סביבה, גם בתערוכות שלי, שבהן זה מתחיל מבחירת האתוסים, הנוף, האסתטיקה, השפה העברית, הסמלים של התרבות הישראלית כמו אבטיח וצבר, שנוכסו מן הפלסטינים אבל הפכו לחלק מהתרבות והחיים בארץ.

"כרגע אני רואה את הישראליות שלי כמות שהיא - חלק מהכיבוש, ויש לי חובה אזרחית אמיתית ביחס אליו".

כלומר?

"אני מגדיר אותה בעיקר דרך העשייה האמנותית שלי. המרכיבים הביוגרפיים ילוו אותי לאורך עבודתי האמנותית".

בשיחה עם האמנית מיכל היימן, בקטלוג "גיאורגופוליס", סיפר גז על קבוצה של חברים טובים מבתים לאומיים, שכולם עברו לתל אביב ופעם בשבוע הם נפגשים ל"שולחן שבת". השבוע הוא סיפר שה"שולחן" התפרק. "כיום אני בקשר עם חלק מהחבורה שהם בוגרי בצלאל. החצי השני למדו איתי בתיכון. הייתי מסוגל להכיל את עמדותיהם והשקפותיהם, ואילו הם לא היו מסוגלים להכיל את הפעילות האמנותית שלי", הוא אומר. "היא נתפסה על ידם ובצדק כאקטיביזם פוליטי. אקטיביזם שאני גאה בו. וככל שהבמות המרכזיות שלי הפכו גדולות יותר, כך ההתרחקות שלהם התעצמה.

"אמנים חייבים לקחת חלק במהלך האזרחי הזה מתוך מחויבות ואחריות, גם מהבחינה ההיסטורית. אני לא חושב שאמנים צריכים לייצר עבודות שאפשר למכור באיקאה. אמנים אמורים לזעזע את אמות הספים. במקום כמו ישראל, שהדמוקרטיה שבה נמצאת בלשון המעטה בסכנה, ויש הגורסים שהיא אינה קיימת, זאת אג'נדה שאינה קשורה לעמדות שמאל או ימין. זה בהחלט קשור לצורה שבה ידע והיסטוריה ממושטרים. לכן מבחינתי תערוכות כ'מטעי האומה' או 'גיאורגופוליס' הן הישג בגלל שהן הוצגו במוזיאונים ציבוריים בארץ.

"אני לא מבין אמנים ישראלים שהעשייה שלהם נשענת בגאווה על איזושהי מסורת אירופית-מערבית, כמבקשים לנתק את עצמם מהמקום הזה. בעיני זה המשכה של פעולה קולוניאלית".

הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס בתחילת החודש בג'נין זיעזע את גז. "סבא יעקב וסבתא סמירה צילצלו אלי לאחר הרצח ואמרו: 'אתה רואה מה קורה? אל תתעסק בפוליטיקה'. מבחינתם, פוליטי זה שלא אזדהה עם מפלגה מסוימת ולא אערער על הנראטיב המוסלמי או היהודי. אני יכול להתעסק בנראטיב שלהם אבל לא להיכנס לוויכוחים ולעימותים. זה שהם מופיעים בעבודות הווידיאו שלי ומדברים על כך זה בגלל שאי אפשר להימנע מכך.

"אבל אני שונה מג'וליאנו. אני אדם מאוד פרטי ויש לי תדמית שבחלקה אני שותף ביצירתה ולכן לא התראיינתי עד כה. זו הסיבה שכאשר שואלים אותי מי אני התשובה שלי עמומה. איכשהו, תמיד אני ארגיש שאני וירוס במערכת. ולווירוס, בניגוד לחיידק, אין כידוע לך תרופה. זה קשה. אבל יש דברים קשים יותר".

ויחד עם זאת, הפכת לחביבו של המיינסטרים.

"ההבדל הוא שצריך לדעת מתי אתה מחקה משהו ומתי אתה עושה שימוש בכליו של האחר, כלומר של הלבן. לא מפתיע שסטודנטים לאמנות יודעים מי הם ריכטר וקיפר אבל לא שמעו על אכרם זעטרי, אמן לבנוני גדול, ולא יודעים מי הוא וואליד ראאד. לא מפתיע אותי לראות תערוכות בארץ שניתן לחשוב שהן נעשו על ידי אמנים שווייצרים. מצד אחר, יש כאן אמנים מצוינים, כמו מיכל היימן, אלי פטל ויגאל נזרי".

מציאות חייך אינה פשוטה. מצד אחד אתה דור שלישי לשואה, ומהצד האחר אתה נצר למשפחה פלסטינית נוצרית שורשית.

"אני מרגיש שבאתי מעושר תרבותי ובורכתי במערך תרבותי עשיר. כשמישהו מגלה שאני 'אשכנזי' הוא מסתכל עוד פעם ואני תוהה אם הוא מחפש קרניים. הקושי היחיד שלי הוא בהתמודדות מול התיוג והסטריאוטיפים הכרוכים בכל תיוג. אני לא מרגיש שאני חייב לבחור, ומדהים כמה דורשים ממך לעשות את זה. שאגע בפצע כביכול. למה אי אפשר להיות רב-זהותי בכפיפה אחת? יש מן הצביעות אם אני לוקח הגדרה אחת ודבק בה.

"אני נמנע משימוש בטרמינולוגיה של מסדרי הזהויות השונים - מזרחי, יהודי, ערבי, כי אני לא בטוח מה המושגים הללו אומרים, או יותר נכון איך קוראים אותם ומה משליכים עליהם. זה תלוי-קונטקסט. אני מבין שקשה להתמודד עם מישהו שמסרב לתייג את עצמו, בטח במציאות של משטר הזהות הישראלי שנוהג למיין ולסדר הכל בצורה היררכית. לכן התשובה המדויקת ביותר היא שאני לא מכיל את כל ההגדרות הללו. אני רק המכלול שלהן".

באירופה מכנים אותך אמן פלסטיני, ובארץ הקהל כועס על המראה שהצבת מול פרצופו ועוד במוזיאון.

"הציונות יצרה הכלאה בלתי אפשרית של דמוקרטיה יהודית כחלק ממנגנון של מידור ובידול אזרחי, אבל אין לישראל ברירה אלא להכיל את הערביות כחלק ממנה. זו אחריותו של הרוב לדאוג למיעוט שבתוכו, במקרה הזה שנוצר על ידו. זה כלל ידוע שמיעוט תמיד יודע על הרוב יותר מאשר הרוב יודע על המיעוט. הערבי הישראלי דובר עברית, יודע על החגים היהודיים וההיסטוריה של היהדות באירופה. השאלה האמיתית היא לא מדוע המוזיאון איפשר טקסט בערבית, אלא למה אמנים לא דורשים שהקטלוג שלהם יכלול תרגום לערבית כמו שהם דורשים את האנגלית.

"הציפייה צריכה להיות מאיתנו האמנים. במשך שנים אמנים הסכימו שיורידו עבודות שלהם מהקיר. המוזיאון אמור לשמר נכסים תרבותיים. השנה ביטלתי תערוכה בלונדון בגלל שביקשו ממני להוריד 'רק' עבודה אחת".

אתה מרגיש כדוברו של המיעוט הערבי-נוצרי?

"הערבים הישראלים חייבים להתעורר ולדרוש חלק פעיל במאבק על צביונה האזרחי של המדינה, וזה אומר ייצוג נרחב בכל פלטפורמה אפשרית, בוודאי תרבותית. המוזיאון אמור לייצג את כלל האוכלוסייה, גם אם חלק ממנה ממודר באופן מכוון. אנחנו במצב תגובה מתמשך למנגנוני ההפחדה שהפוליטיקה הישראלית מנווטת, ונוצרה פה אווירה של אלימות כלפי מגזרים מסוימים. התוצאה היא הפרדה גזעית ודתית ויצירת היררכיה במעמד האזרחי, שהיה מעורער בין כה וכה.

"אני מצפה מאיתנו כאמנים לקחת חלק פעיל במאבק על זכויות אדם וכבוד האדם - הרי המלחמה האמיתית היא לא על טריטוריה. אני לא מבין איך ניתן בכלל לצמצם את הדיון באמנות לשאלות פורמליסטיות, כאשר התנאים הבסיסיים לאזרחות בכלל לא מתקיימים.

"מהי בכלל אמנות אם מבקשים לסרס אותה מהתנאי היחידי שמצדיק אותה - מבחן הביקורת. אין לי שום עניין בהפשטה או בהתחקות אחר הנראטיב האמנותי המסורתי-מערבי, אלא רצון לעשות שימוש בכלים של אותה שפה. אלו שתי פעולות שונות מן הסתם. הזמן יגיד אם עצם ההצגה שלי בין כותלי המוזיאונים בישראל היא פעולה שמנכסת אותי לקאנון הכמו-מערבי ישראלי או הנכחתו של נראטיב אחר. זו התלבטות אמיתית - האם תערוכה כ'מטעי האומה' היא בחזקת סוס טרויאני או בחזקת עלה תאנה?"*



מתוך 'אורנים', סדרת צילומי שחור-לבן, 2011 'מטעי האומה'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו