בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נחמה טייכטל היתה ילדה כשהיא ואמה מצאו מקלט בביתו של קצין נאצי

מקום מסתור לחלוטין לא סביר בחרה אנה טלר לה ולבתה בימי השואה - בביתו של קצין נאצי בקרקוב. לדנושה הקטנה היא נתנה הוראה פשוטה: תחייכי ותשתקי. כשהמלחמה נגמרה, הבת המשיכה לשתוק. עד עכשיו

תגובות

רוב הריהוט כבר מסודר בביתה החדש של נחמה טייכטל. בסלון הדירה בגבעת שמואל, שאליה עברה לפני ימים ספורים, עומדות הספות הלבנות זו מול זו, ובמרכז החדר שולחן ועליו עציץ קטן עם פרח, בשביל האנרגיות הטובות. היא יושבת זקופה על הספה, אשה נאה, ללא גיל, בג'ינס ובמבט כחול. "בת שלושים אני לא", היא ספק צוחקת, ספק נאנחת. משהו בה מקרין ריחוק. תמיד היתה קצת שונה, נוגעת-לא-נוגעת, נושאת בקרבה את השנים ההן, של מלחמת העולם השנייה.

כל חייה האשימה את אמה במקום שקבעה לה בעולם, באותה תקופה ארוכה של פחד ואימה, כאשר נדדו בזהות בדויה בין בתי זרים בפולין הכבושה על ידי הנאצים. זה סיפור על אשה יפה ואמיצה וילדה עם עיניים כחולות ושיער ברונטי, שהתבקשה על ידי אמה רק לחייך. לחייך ולשתוק. רק בשנים האחרונות הצליחה להפנים שמחוץ לציר הטעון שבינה לבין אמה, התחוללה מלחמה נוראה. "בואי לא נוותר לשואה, אה?" היא אומרת בציניות. "במשך שנים ביטלתי את השואה, את האירועים החיצוניים. החלטתי שזה לא חשוב. מה שהיה חשוב זה מה שהיה ביני ובין אמא".

בימים אלו יוצא לאור ספרה של מלכה אדלר, "שבי יפה, תחייכי" (הוצאת מודן), שבו היא מספרת את סיפור ההישרדות המרתק מעיניה של דנושה - הילדה המבוהלת מפולין שהפכה לאחר מכן לנערה חיפאית תלושה, והיום היא נחמה טייכטל. כמו בחייה של טייכטל, הקוראים נשאבים אל תוך מערכת היחסים ההדוקה והמורכבת של יחסי אהבה ורתיעה סימביוטיים בין האם לבת.

דנושה טלר נולדה כשלוש שנים לפני שפולין חולקה בספטמבר 1939 בין הרוסים לגרמנים, בת בכורה למשה, סוחר ממזרח גליציה, ולאנה היפהפייה, שחלמה דווקא על בן בכור. שנה מאוחר יותר נולד אחיה, יחזקאל (יאשו). כשחיילי הצבא האדום השתלטו על בית המשפחה בטרנופול (היום באוקראינה), ארזו הוריה מזוודה ועזבו לעיר בז'ז'אני, שם קיבלו חדר גדול אצל משפחת מוסקובה הפולנית - אך לא לזמן רב. בני המשפחה אפילו לא הספיקו לפתוח את כל המזוודות כשהגרמנים פתחו בהתקפת הפתע של מבצע ברברוסה ביוני 41', וכבשו את העיר. מיד התפשטה השמועה כמו אש: הגרמנים עוברים בבתים ומחפשים יהודים. אחותה של בעלת הבית סיפרה שהיהודים שנתפסו הובאו אל היער בקצה העיר והצטוו לחפור בורות, שלתוכם נעלמו לקול יריות. בתחילה הסתתרה המשפחה בעליית הגג, אחר כך בכנסייה הסמוכה ולבסוף הכין האב בור מרופד בשמיכות, במרתף ביתה של משפחת מוסקובה. אנה, אחוזת שיתוק, ירדה לשם עם שני ילדיה. האב נפרד מהמשפחה, והתחבא במקום אחר בעיר, בניסיון להציל את נפשו.

ארבע אחיות היו לאנה. שלוש מהן - ברונקה, לידיה ופרנקה - חיו בקרקוב, וקשר המכתבים עמן נמשך. אחות נוספת, סטלה, היתה זמרת אופרה בברלין. מחברת הספר, אדלר, מכנה את ארבע האחיות "יחידת עילית", כאשר בתחכום ובתושייה, הן השתמשו בכספי המשפחה כדי להציל את עצמן ואת ילדיהן. ברונקה הגיעה לבז'ז'אני ובידיה מסמכים מזויפים שהעניקו לאנה ולילדיה זהות פולנית. אנה טלר הפכה בן-לילה לאנה לקוויאטקובסקי, ושתי האחיות ושני הילדים יצאו לכיוון לבוב, שנחשבה בעיניהם לבטוחה יותר.

"על העזיבה למדתי מיומן שכתבה ברונקה", מספרת טייכטל. "היא כתבה שהלכנו בשלג לתחנה, והרכבת איחרה ואיחרה. היא כתבה שדנושה בוכה כמו גדולה, עם דמעות אבל בלי קול. אני מניחה שזה היה הבכי שלי על הפרידה מאבא". טייכטל היתה צעירה מכדי לזכור את הפרידה מאביה. "אבא נשאר בבז'ז'אני. הוא היה אמור להצטרף אלינו באמצעות ניירות מזויפים שאחת האחיות אירגנה לו. לנשים ולבנות היה יותר קל לנוע באותם ימים. זה שאחי היה איתנו - זה היה נס בפני עצמו. אני ואמי לא נראינו יהודיות, אבל אותו היה קל לבדוק. להסתובב אז עם ילד, זה היה דבר מאוד מסוכן".

כאן החל מסע נדודים של כמה חודשים, שהחל בלבוב והסתיים בקרקוב. "לא להתעכב ליד זרים", "לא לדבר", "לא להסתכל בעיניים", "לחייך", פקדה האם פעם אחר פעם בלחישה על ילדיה, שהיו בני פחות מחמש. בכל מקום נשאלו שאלות - היכן האב? מהיכן הם מגיעים? "אני לא יודעת למה אמא החליטה להיות בלבוב ולא בקרקוב, עם שאר האחיות. הייתי כמו חפץ שלקחו ממקום למקום, בלי שאלות, בלי הסברים", מספרת טייכטל. "אני משערת שהם חשבו שקרקוב מסוכנת כי אמא נולדה שם והיו יכולים לזהות אותה כיהודייה. אבל גם בלבוב היה מסוכן מאוד ולא יכולנו למצוא מקום להיות בו. ואז ברונקה, הדודה המופלאה, באה ולקחה אותנו לקרקוב. שם, בעזרת הקשרים שהיו לאחיות, היה אפשר לפחות למצוא מקום להיות בו".

כמעט נורמלי

בקרקוב מצאה אנה עבודה כמנהלת משק בית אצל אדם בשם יוזף וירט, והאם ובתה עברו להתגורר בביתו ברחוב פילסודסקי. את יאשו, שעלול היה להסגיר את יהדותם בשל היותו נימול, השאירה האם אצל משפחה פולנית תמורת כסף רב. בעל הבית נהג לנעול את יאשו במרתף חשוך ולהכותו, אך האם היתה נחושה להצילו והשאירה אותו שם. מדי יום ראשון הן היו מגיעות, יחדיו, לבקר את הבן. "היינו יושבים שם על הספה. אני ממש רואה את הספה", נזכרת טייכטל. "אני זוכרת את האשה, את האנרגיה השלילית ממנה. אבל את יאשו אני לא זוכרת שראיתי. זה מדהים, הוא נמחק מזיכרוני. כנראה הטראומה היתה גדולה מדי".

לימים קראה ביומנים של ברונקה איך האח הקטן היה מתחנן על נפשו בצעקות, שייקחו אותו איתן. "היום קשה לנו מאוד להבין את מה שהיה שם, מבחינה פסיכולוגית. זה לא מקרה של ימינו, שילד יוצא מהבית ולא חוזר ויש חרדות. זו היתה התמודדות יומיומית של הישרדות. חיינו מרגע לרגע. אני בטוחה שבלילה אמא לא נרדמה, והיא חשבה מה עובר עכשיו על הילד שלה שהוא בן ארבע, אבל הדאגה הפכה לאורח חיים. אני רואה בעיני רוחי את אמא מבוהלת, אבל היא כל הזמן הפעילה חושים חדים והמון תושייה".

בעל הבית וירט התעשר באותה תקופה: הוא סיפק ציוד לצבא הגרמני ונהג לשדוד רכוש של יהודים שנשלחו למחנות ההשמדה. אנה השביעה את בתה שתשתוק, "אסור לדבר על המשפחה שלנו, אף מילה". במגפיו הכבדים ובנוקשות שלו, וירט הבעית את דנושה הקטנה. היא הבינה שעליה להסתיר את יהדותה, אך כלל לא יכולה היתה לשער שבאותו זמן בדיוק, במרחק לא רב מהבית שבו שהתה עם אמה, כונסו יהודי העיר בגטו, שעד אמצע 43' כבר חוסל במשלוחים שיטתיים למחנות ההשמדה. "ידעתי שאנחנו צריכים להיזהר, קלטתי שיש סכנה מאוד גדולה בהיותי יהודייה, שזה לא דבר טוב. אבל אמא לא דיברה על כלום".

באחד הימים הגיעה אל ביתו של וירט ידידה מגרמניה עם בנה. האשה הודיעה לאנה כי היא שתנהל את משק הבית, ולכן אין צורך בה יותר. הן ארזו מזוודה ועזבו לחדרה של האחות פרנקה.

בשנתיים האחרונות למלחמה עבדה האם כמנהלת משק בית אצל משפחת סופ הגרמנית. הלמוט סופ, קצין נאצי גבוה ויפה תואר, היה פסיכיאטר שעבד כרופא בבית הסוהר בקרקוב. הוא חי בבית עם אשתו טוני וילדיו פטר ואמון. טייכטל לא תשכח את ריח הלחמניות החמות שטוני היתה מביאה מהשוק ומכבדת אותה בהן. אמה ניהלה ביד רמה את הבית, שהצמרת הנאצית המקומית היתה מבלה בו במסיבות הוללות ובשתייה. "שם באמת היה הכי טוב", מספרת טייכטל. "אני זוכרת את הפגישה הראשונה, טוני קיבלה אותנו בסלון, שהיה קצת חשוך. היא הוציאה שוקולד ונתנה לי, אני הורדתי את הראש והתביישתי. נדמה לי שלא לקחתי את השוקולד. גרנו שם באגף האחר, של המשרתים. היה שם כמעט נורמלי".

"שלום הר דוקטור, אמרה אמא כששמעה את הלמוט סופ ליד דלת המטבח, והיתה מסדרת שיער, מותחת סינר ובעיניים שלה כאילו נדלק אור קטן", מתארת אדלר בספרה את השגרה בבית סופ, מנקודת מבטה של דנושה. "גם אצלו בעיניים נדלק משהו... אני ישבתי בצד וראיתי איך אמא מכינה להלמוט חביתה מ-15 ביצים. חמש-עשרה! והוא גמר הכל בצלחת". בין סופ לאנה נוצר קשר של הערכה הדדית ואולי, כפי שנרמז בספר, גם מעבר לזה. בסוף המלחמה, עזב סופ את הבית אך איפשר לאנה וילדיה להישאר שם וליהנות מהאוכל הרב שנשאר בבית ומקורת גג. לימים, אנה גם יצרה עמו קשר, לאחר שנכלא בעוון פשעי מלחמה, והשניים התכתבו במשך שנים. "בין אמא לסופ היתה משיכה אבל זה נשאר באוויר", אומרת טייכטל.

בחורף 44', בעודם בבית סופ, חזר יאשו לחיק אמו. "ברונקה כתבה ביומנה שיום אחד הלכה לבקר אותו, והוא התחנן שתיקח אותו. היא נשברה, לקחה אותו עמה, אך לא ידעה מה לעשות איתו", מספרת טייכטל. "ללכת איתו ברחוב, זה היה בשבילה כמו ללכת עם רימון בלי נצרה. היא הביאה אותו אלינו ואמא שמה אותו מתחת למיטה, ממש כך. אני זוכרת את הרגע שאמא סיפרה לטוני שיש לה בן נוסף, שהיה עד עכשיו אצל משפחה בכפר. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שטוני הרימה עליה את הקול: 'מה פתאום הבאת ילד?' היא התעצבנה, אבל השאירה אותו, כי אמא היתה בשבילה לא רק עוזרת, אלא גם חברה. טוני היתה בקרקוב בסוג של גלות, ואמי דיברה גרמנית מושלמת, כי אבא שלה היה ממוצא גרמני. היא כנראה לא חשדה בדבר, אבל ממרומי גילי, אני חושבת שאדם יודע מה שהוא רוצה לדעת. לבעלה בכלל לא היה אכפת. לסופ היה רק חשוב שיהיה אוכל טוב, שיבשלו לו טוב".

נחמה לא הלכה לגן או לבית הספר. היא היתה יושבת על שרפרף במטבח, רואה ושומעת הכל: את איש הגסטאפו שסיפר כיצד ירה באשה יהודייה שגוננה על הילד שלה, ואת המצוקה שבה היתה נתונה אמה כשהקצינים הגרמנים התהוללו בבית עם נערות מקומיות. כאשר הרוסים שיחררו את קרקוב בינואר 45', היא כבר היתה בת שמונה. "הרוסים הבהילו אותי יותר מהגרמנים. הם היו משתכרים ושוכבים בפתחי הבתים. אנחנו המשכנו לגור בבית של סופ, ואמא, בתושייה בלתי רגילה, ניהלה מזנון. יום אחד הגיעו שני רוסים ואמרו שיש להם סוכר כדי למכור בזול. יצאנו למקום שומם ליד בית קברות, ושם אמא נשדדה. הם הגיעו ומשכו לה את התיק. אמא החליטה לעזוב את פולין לגרמניה, שם היא עבדה באונרוו"א (סוכנות הסעד לפליטים של האו"ם), ואני למדתי בקהילה היהודית. ב-47' עלינו ארצה.

בשני קולות

בספר כותבת אדלר שרק אחרי המלחמה החלה המלחמה הפרטית של טייכטל. "החלו הריקושטים של המלחמה", היא מספרת עכשיו. "היה לנו בית ברחוב הנביאים בחיפה, שאבא ואחיו רכשו עוד לפני המלחמה. זה החזיק את אמא במלחמה, היא ידעה שהיא רוצה לעלות ארצה. הגענו ולמדתי להכיר את הארץ. אכלנו פלאפל וזה היה יוצא מן הכלל. אני זוכרת את הנערים שמכרו את העיתון 'ידיעות' בצעקות ברחוב, ואני שמעתי 'אידיוט'. נכנסנו לגור באחד החדרים בדירה שהיתה שלנו ואמא מצאה עבודה כמבשלת לילדים בבית עולים. אני בעיקר התמודדתי עם הזהות שלי. לא הייתי אף פעם חלק מהחבר'ה. הרגשתי תמיד חוסר שייכות".

סיפור הנדודים וההצלה מובא בספר בשני קולות. הקול האחד הוא של האם, שמדי שבועיים היתה יושבת על כורסה בביתם הקטן בחיפה כשהיא לבושה בחלוק כחול ואלגנטי ומספרת את מסע הגבורה שלה. חברים ושכנים שהתקבצו סביבה, מעריצים אותה על אומץ לבה, על יופייה ואפילו על כישרונה לספר את הדברים. בצד, ישבה בתה המתבגרת והמשיכה לשתוק. את הקוראים היא משתפת באותם אירועים מנקודת המבט שלה. לאורך כל הספר בולטים הרצון והכמיהה העזה של נחמה לאהבת אמה. אנה אמנם הצילה את חיי ילדתה, אך לא ידעה לחבק אותה.

"איך אמא מצטיירת בספר?" מפתיעה נחמה בשאלה. "אמך מתוארת כאשה חזקה", אני עונה לה. "אמא היתה גם חזקה וגם חלשה", היא מתקנת. "החולשה שלה היתה לגלות שבפנים לא היה דבר, המון הלך על חיצוניות. ירשתי את זה ממנה, סוג של נרקיסיזם, סוג של חולשה".

לטייכטל תואר שני בעבודה סוציאלית והיא עוסקת בטיפול משפחתי. את מלכה אדלר, יועצת זוגית במקצועה, הכירה לפני כחמש שנים, במפגש חברתי מטעם האגודה לטיפול במשפחה. בתום המפגש, פנתה טייכטל אל אדלר ואמרה לה שהצחוק שלה מקסים. מאז הן חברות. באותם ימים הוציאה אדלר את ספרה השני, "איצ'ו וברנרד" (הוצאת ידיעות), שעוסק גם הוא בימי השואה. טייכטל החליטה שאת סיפור חייה היא תפקיד בידיה האמונות של אדלר. במשך חודשים ארוכים, בסדרה של מפגשים מטלטלים, סיפרה טייכטל לראשונה את סיפור חייה בעצמה. היא, ולא אמה (ראו מסגרת).

"אמא היתה יושבת ומספרת את הסיפור בסלון ביתנו", היא מספרת. "היא היתה לבושה בחלוק הכחול, וסביבה מעריצים. תמיד אמרו לה 'את צריכה לכתוב'. ובאמת היא פירסמה את סיפורה בפולנית, בהוצאה עצמית. גם אני חשבתי שאני צריכה לכתוב, איכשהו זה לא יצא". אולי הדבר מתחייב אחרי שנים שבהן השתיקה שלטה בחייה. "במקום לקרוא לספר 'שבי יפה, תחייכי'", היא אומרת, "הייתי קוראת לספר 'שבי יפה ותשתקי'. אבל אם בעבר חשבתי שכל החיים שלי התנהלו בצל מערכת היחסים עם אמא, היום אני חושבת שגם לשואה יש משמעות בחיי. מה שהשפיע עלי מאוד זה העובדה שאסור היה לי להיות מי שאני. מי שאני - זה לא טוב. הייתי צריכה להסתיר את השם, את הזהות. וכך גדלתי, בהסתרה ובפחד. השתיקה היתה סוג של אלם וזה ליווה אותי עד גיל מאוחר מאוד, ועדיין מלווה אותי. אמנם השתפרתי, אבל עד היום אני לא תמיד אומרת מה הרצון האמיתי שלי, אולי אני אפילו לא מחוברת אל הרצון האמיתי שלי".

היא זוכרת בעיקר את החיפושים, ברגל, אחר מקומות לינה, חדרים להשכרה, מרתפים קפואים, לשים בהם ראש ללילה. "אני זוכרת את ההליכות בלבוב. היינו מתבוססים בשלג בחיפוש מקום להיות בו. באחד המקומות גרנו במרתף והייתי עולה לחלון, רציתי לראות אם סנטה קלאוס יבוא. לפני כן, חיינו אצל משפחה נוצרית ושם לימדו אותי את התפילות הנוצריות. באותו מרתף חליתי מאוד, עם חום גבוה. אמא סיפרה שמילמלתי את התפילות שלמדתי. כשהפולנייה נכנסה למרתף, והיא שמעה שהילדה מלמלת תפילות נוצריות, לא היה לה ספק שמדובר במשפחה של נוצרים. אני זוכרת שבתוך הגיהנום הזה ידעתי שאני ממלמלת משהו. אמא תמיד אמרה לנו 'לא לדבר', 'לא לספר'. אין לך מילה, אין לך קול. ודווקא הקול שלי, של התפילה הנוצרית, הוא זה שהציל אותנו.

"אני זוכרת גם את הנסיעה הלילית ברכבת לקרקוב. זו היתה רכבת שרק גרמנים יכלו לנסוע בה. נסענו בה עם הדודה ברונקה שבאה לקחת אותנו, כמובן בזהות של נשים פולניות. לא ידענו מילה בגרמנית וישבנו בשקט כל הנסיעה. כל הלילה שתקנו. אני מסתכלת היום על הילדים: את מתארת לעצמך, ילדה יושבת בשקט, במשך שעות? זה השקט שעליו אני מדברת. האלם".

היא נזכרת שוב בסירוס הרגשות, הפעם כשהתברר שהגסטאפו לכד את אביה. הוא הסתתר בבז'ז'אני באמצעות ניירות פולניים שסידרה לו אחות אחרת של האם, לידיה. הקשר עמו נשמר, בעוד אנה ודנושקה עוברות בין בתים. בתקופה שבה התגוררו אצל משפחת סופ בקרקוב, אנה פנתה אל פולנייה שהבריחה יהודים. האשה הסכימה, תמורת כסף רב, לנסוע לבז'ז'אני, להביא לאב מדים של עובד רכבת ולעלות עמו בחזרה לרכבת לקרקוב. המבצע הסבוך היה מתוכנן לפרטי פרטים. בשמונה בבוקר קבעה אנה להגיע לביתה של הפולנייה ולפגוש סוף-סוף את בעלה לאחר שנים של נתק.

אך דווקא באותו בוקר ביקשה טוני, אשתו של סופ, שאנה תלווה אותה לשוק. האם ונחמה הגיעו אל ביתה של אותה פולנייה באיחור של שעתיים. היא קיבלה את פניהן בצעקות: "ישו, מרים, תברחו מהר, כרגע היו כאן הגסטאפו ולקחו את בעלך". האם והבת עזבו במהירות. התברר שאותה פולנייה הסגירה את האב לידי הגסטאפו ולקחה את המזוודה שבה נשא את כספו. "כשבאתי עם אמא לקחת את אבא והתברר שהגסטאפו לקחו אותו, כבר לא היה לי שום רגש כלפיו", מספרת טייכטל. "מחקתי את אבא מיד כשהוא הלך. אבל אמא חזרה לבית של סופ, לעבודה. ואני זוכרת אותה רוחצת כלים בגיגית והדמעות יורדות לה לתוך הגיגית, מתמזגות במים. בשקט. היא איבדה את בעלה ולא יכלה להביע את הצער שלה בקול. היא נאלצה להסתיר את הרגשות. זו היתה תמצית חיינו, כל הזמן אסור היה לגלות מי אני ומה אני מרגישה".

דקות התהילה

אולם הזיכרונות החזקים של טייכטל מאמה - אולי בגלל הגיל, אולי בגלל הפחד - הם דווקא מהמפגשים החברתיים בסלון ביתם בחיפה, מהולים בטעם העוגות שהאם הגישה בסרוויס השברירי לקהל שומעיה. "היא הפכה את הסיפור שלה להופעה", נזכרת טייכטל. "זה בא לה טבעי. היה לה חלוק יפה, היא היתה יפה, היתה שם כורסה, הכל היה. אולי היא היתה צריכה לפצות את עצמה. היא עברה דבר מאוד דרמטי בלשון המעטה, חיים עם המון סכנה. כשהגענו לחיפה, הכל נגמר, החיים הפכו לאפרוריים. זה היה עבורה אנטי-קליימקס עצום לימי המלחמה, אז למה שלא תיקח את 15 דקות התהילה שלה? יש אנשים שנועדו לגדולות ואצל אמא זה היה במלחמה. טוב שהיא יכלה לדבר על זה וטוב שהקשיבו לה. זה הגיע לה".

לאחר המלחמה, התייצבו בבית בעליו המקוריים, הפולנים. האם נהגה לספר שלא נתנה להם להיכנס לביתו של סופ, אולם טייכטל זוכרת אחרת. "זה היה זוג עם ילדה, הוא היה מורה. הם נכנסו לחלק של האדונים, ואנחנו נשארנו בחדר המשרתים. לא אשכח כיצד הבת, שהיתה קצת יותר מבוגרת ממני, שאלה את אבא שלה אם את המילה 'גרמני' כותבים באות גדולה. הוא ענה לה שאת כל העמים כותבים באות גדולה, חוץ מאת העם היהודי. לפני כ-11 שנים, אחי ואני חזרנו לקרקוב לחפש את הבית הזה. הגענו לרחוב אלגנטי, עצים גדולים ושקט של יום ראשון, אבל לא זכרנו איפה הבית. ואז ראינו אשה עם כלב קטן עוצרת ליד דלת. 'את גרה פה?' שאלתי, 'אולי את יודעת אם כאן גר פעם דוקטור סופ?' האשה הביטה בי ואמרה 'דנושה?' זו היתה הבת של אותם דיירים ששבו. היא זכרה אותי".

המראה של טייכטל מתעתע. את גילה אי אפשר לקבוע, וגם קשה ללמוד שהיא דתייה. "אמא באה מבית מאוד יצירתי", היא מסבירה, "הסבא שלי היה סוחר, אדם יפה ומרשים. הוא היה בעל תפילה בבית כנסת. הבית היה מאוד תרבותי, בית של ספרות ושירה. אהבו להגדיר אותו כבוהמייני. מצד אחד, המשפחה היתה חסידית, אדוקה ודתית. מצד שני, העריצו מוזיקה וספרות. שום דבר לא הלך ישר, וזו אחת הבעיות. זה השפיע גם עלי, גם אצלי יש את העניין הזה של לא לפה ולא לשם".

היא מדגימה את הדפוס הזה גם במשפחתה. בנה הבכור משה-אריה, שקרוי על שם אביה, הוא חסיד בן 48 וכבר סב לנכדים. בתה רחל, הצעירה ממנו בשלוש שנים וקרויה על שם סבתה של נחמה, היא אשה דתייה העוסקת גם היא בטיפול משפחתי. בן הזקונים עקיבא, בן 40, הוא חרדי מהזרם הליטאי. "יש לנו הכל מהכל", היא אומרת, "וזה מתאים מאוד למשפחה, שום דבר לא ברור ולא חד משמעי". על עצמה היא מעידה שהיא מאמינה, "אבל זה יותר רוחני. אני היום פחות מפחדת. אני פחות שומרת. אמנם לא אסע בשבת", היא מחייכת, "אבל אעשה דברים אחרים שאסורים".

רק בגיל מאוחר החלה לפרוח. היא גדלה בצל דימוי עצמי נמוך, ולא השיגה תעודת בגרות. רק כשהיתה כמעט בת 50 סיימה תואר שני בעבודה סוציאלית. עשור מאוחר יותר סיימה את נישואיה, שלא היו מאושרים. "כל השנים הציק לי שאין לי אפילו תעודת בגרות", היא אומרת. "תמיד הרגשתי שהציפיות ממני היו ענקיות ולא ברורות. מצד שני חשבתי שאני לא מסוגלת". אחרי שכבר היתה נשואה ואם לשלושה, הציעה לה קרובת משפחה ללמוד במכון אדלר ואז משהו נפתח בה. "כשהתחלתי ללמוד, הבנתי שהגעתי למקום הנכון. משהו התחיל להשתחרר. התחלתי לעבוד כמנחה בשיטת אדלר ואז קיבלתי קצת יותר ביטחון".

באחד מהביקורים של אחיה, יחזקאל טלר, שהיה ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה (ובין שאר תפקידיו היה גם סגן יו"ר המועצה להשכלה גבוהה וחבר הוועד המנהל של הקרן לרווחה לנפגעי השואה), הוא הציע לה לבוא ללמוד באוניברסיטה. "הוא הוציא טפסים, רשם ונסע", היא נזכרת. "אני הייתי על שפת הבריכה והוא נתן לי את הדחיפה למים. עשיתי את שני התארים אחד אחרי השני".

גם שניים מילדיה עובדים סוציאליים, וגם את אמה היא מתארת כסוג של עובדת סוציאלית שסייעה בארץ לכל מי שביקש, ודאגה לחברים שיקבלו את הפיצויים מגרמניה. פרט ללימודים אקדמיים, טייכטל למדה טיפולים רוחניים כמו רייקי, הילינג, הומאופתיה וטבעונות, והיא מעידה על עצמה שהיא בחיפוש מתמיד. "אני מניחה שזה קשור לילדות ההיא", היא מנסה להסביר. "תפיסת העולם שלנו נבנית בגיל חמש. החיפוש הוא אחר אובדן הנעורים והילדות. זה אולי סימפטום של השואה. אחרי כל השתיקה הזאת, אני מחפשת אולי להשמיע איזה קול, מי יודע".

לאורך כל הספר שזור הרצון החזק, הכאוב, של דנושה לאהבת האם. את כועסת על אמא שלא נתנה מספיק אהבה?

"לא כועסת, אבל היתה לי עליה המון ביקורת. היא באמת לא אהבה אותי, והשתמשתי בזה. בגיל ההתבגרות התחלתי להגיד לה: 'את אוהבת את יחזקאל יותר ממני'. היא אמרה: 'מה פתאום, איך אפשר לאהוב אצבע אחת יותר מהשנייה?' ואז ראיתי את הבהלה שלה. טיפשה לא הייתי, והבנתי שזה הקלף שלי מולה. גם אחי אומר בפירוש שאמא אהבה אותו יותר. חייתי עם תחושה של קורבנות מצד אמא, שהיום אני מבינה שהיא פשוט ריחמה עלי. כשאמא כעסה עלי היא היתה אומרת לי, 'את קורבן של השואה'. ואני הבנתי שאני קורבן שלה. בתוך תוכה, היא ידעה שהיא לא אוהבת אותי. זה היה שם, היא ידעה את זה והיא ריחמה עלי".

במשך שש שנים היא הונתה את כל העולם, לא פחדה להישיר מבט לנאצים, בשביל להציל אתכם, ואילו את לא מפסיקה לתאר את הניכור שלה כלפייך.

"נכון, אמא שלי יכלה להיות במקום יותר טוב אם היא לא היתה נסחבת עם שני ילדים בזמן המלחמה. עבורי היא היתה הצינור שדרכו חייתי. הייתי תלויה בה לחלוטין, וזה השפיע על כל חיי. כשהייתי ילדה הייתי צריכה אותה לידי כל הזמן. פחדתי שהיא תעזוב אותי. בלעדיה הרגשתי אבודה. כשהיו מקרים שהיא השאירה אותנו, זה היה טראומטי. הרגשתי שאני לא בחיים. אני זוכרת שאחרי המלחמה היא היתה הולכת לקולנוע בערב, ופחדתי פחד מוות. לפעמים הייתי הולכת אחריה ברחוב.

"גם בארץ לא היו לי חברים. אחי היה משחק בחוץ עם הילדים, ואני ישבתי איתה, הייתי הולכת איתה לבית קפה עם החברות שלה. הייתי יושבת עם המבוגרות, מקשיבה, מתבוננת. בגיל ההתבגרות התחלתי לדחות אותה מעלי. נלחמתי בה. זה היה כוח מול כוח. אח שלי היה הילד הטוב, אני לקחתי על עצמי את תפקיד הילדה הרעה והאמנתי בזה. אבל לא נכנסתי לגמרי לתפקיד. לא התפרעתי עד הסוף, לא העזתי".

בגיל 23 נישאה למנחם טייכטל, בן למשפחה מקרקוב. "אמא הסתדרה איתו מצוין. התחתנתי איתו כי הייתי בטוחה שלא יעזוב אותי, כמו שפחדתי שאמא תעזוב אותי. לא התחתנתי עם מישהו שאהבתי, שרציתי. הילדים שלי היו מסכנים. הפכתי לאמא בגיל 23, לא הייתי מוכנה לזה. רגשית הייתי בת חמש - וכך זה נראה. כאמא טרייה, הכל חזר על עצמו. לא רציתי את ההריון. היו לי יחסים קשים עם בני בכורי. הזנחתי אותו רגשית. תחשבי על ילדה בת חמש שצריכה לטפל בתינוק - כך הייתי. גם הבת שלי מתלוננת עד היום על שהייתי ישנה בבוקר ואת הסנדוויצ'ים היה מכין בעלי. איך הלכתי לכל מיני מקומות קיצוניים, כמו טבעונות, ולא היה מספיק אוכל בבית. הנס הגדול היה שהלכתי למכון אדלר, אמנם הילדים היו אז כבר די גדולים אבל יש דברים שהספקתי לתקן".

פעם דיברת עם אמא על מערכת היחסים ביניכן?

"לא. אני לא בטוחה שרציתי להגיד לה את הדברים".

* * *

חמש האחיות כבר לא בין החיים. "לידיה נתפסה על ידי הגסטאפו בסוף המלחמה", מספרת טייכטל. "פרנקה עברה לבלגיה, והפכה לאשה חרדית עם ילדיה. ברונקה התחתנה אחרי המלחמה עם אלמן שמשפחתו נספתה. נולדו להם שני ילדים והם חיו בארצות הברית חיי רווחה. בערוב ימיה עלתה ארצה. כולנו הערצנו אותה, אנחנו חבים לה את חיינו. הבן הצעיר שלי הוסיף לשם בתו את השם ברכה, ברונקה. סטלה לא התחתנה, ועלתה ארצה בגיל מבוגר. בימיה האחרונים השמיעה קול מלאכי ונפטרה. היה לה קול אלוהי".

אנה - שהתחתנה עוד פעמיים בהמשך חייה - הלכה לעולמה לפני 11 שנה, בת 93. בחודש האחרון לחייה שהתה בבית אבות בראשון לציון. נחמה, אכולת ייסורים, היתה מגיעה לשם מדי יום וקוראת לה תהלים. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שאמה אינה עצמאית עוד, ולבסוף ביקשה מצוות המטפלים שיפסיק להאכיל את אמה בכוח. לאחר תקופה קצרה האם נפטרה. "אני חושבת שרציתי מאוד להגן עליה", היא אומרת ועיניה דומעות.*

רעות שכזו

לאחר המלחמה, האם היהודייה והקצין הנאצי שמרו על קשר

עם הגעתה של אנה לגרמניה אחרי המלחמה היא הצליחה לאתר את טוני סופ, אשת הקצין הנאצי. היא גילתה שבני-הזוג נפרדו, והלמוט, שהיה הרופא בכלא קרקוב, נכלא בעוון פשעי מלחמה.

"אני זוכרת את אמא חוזרת מהפגישה עם טוני. היא סיפרה לה שאנחנו יהודים. טוני אמרה לה 'למה לא אמרת? בטח סבלת מאוד' ובאותה נשימה הוסיפה, שטוב שלא חשפה זאת, 'הוא היה מסגיר אותך'. אמא חיפשה קשר עם הלמוט. היא ביקרה אותו בכלא והם החלו להתכתב". זמן קצר לפני שאנה עלתה לישראל עם ילדיה ב-47', סופ השתחרר מהכלא ומיד פנה לאנה. "הוא חשב לפתוח סניטריום, והציע לה לנהל אותו", מפתיעה טייכטל. כאסיר לשעבר, סופ לא יכול היה לעמוד בראש המוסד, ולמעשה רצה שאנה תהיה הפנים "הנקיות" של המוסד. "אמא סירבה", ממשיכה טייכטל. "אבל הם המשיכו להתכתב גם אחרי שעלינו ארצה, והיא אפילו הזמינה אותו לכאן. הוא סירב וברור למה. אני משערת שהיא חיפשה את הקשר עמו כדי להראות לו שהיא היום במקום אחר".

איך קיבלת את הקשר הזה?

"בזמן אמת היא לא שיתפה אותי, וכשגיליתי שהם התכתבו לא שאלתי. היא לא שיתפה ויש דברים שלא שואלים".

רק בשנה האחרונה ניסתה טייכטל לגלות מה עלה בגורל ילדיהם של הלמוט וטוני, בסיוע בנה של מחברת הספר, מלכה אדלר. "הגענו אל קרוב משפחה שלהם שסיפר שאמון מת, ועקבותיו של פטר נעלמו. טוני כנראה נסעה לארצות הברית".

מי הגיבורה

הסופרת מלכה אדלר מתרשמת מעוצמתה של האם, אך משוכנעת שהבת היא הגיבורה

"מאוד נגעה בי הילדה הזאת", אומרת מלכה אדלר, מחברת הספר "שבי יפה, תחייכי", על נחמה טייכטל. "לא מספיק מה שהיה שם בזמן המלחמה, גם לא ראו אותה".

אדלר החלה לכתוב רק בגיל 50, לאחר שעבדה במשך שנים כיועצת חינוכית וכיועצת זוגית. זו לא הפעם הראשונה שהיא כותבת על השואה. ספרה "איצ'ו וברנרד", שהפך לרב מכר, סיפר על יצחק, נער ניצול שואה שהגיע בנעוריה למושב שבו גדלה, כפר חיטים, והתארח זמן מה בבית הוריה. באותו ביקור התוודעה לשואה. "בעלי אומר שזה הפך לאובססיה", אומרת אדלר. "לפעמים נדמה לי שהייתי שם בגלגול קודם, לא תתפסי אותי יוצאת מהבית בלי אוכל בתיק. אני רואה בכתיבה על הנושא שליחות". היא אף כתבה ספר ילדים העוסק בשואה, "הילדה המסתורית של סבא". ספרה הראשון, "בואי דודה, נרקוד", עסק בכפר ילדותה.

העבודה המשותפת עם טייכטל היתה מסע לא פשוט לשתיהן. "נגענו במקומות כואבים, שנחמה לא נגעה בהם לפני כן. ראינו בתמונות ילדותה כיצד האם מצמידה אליה את אחיה ונחמה בצד, זה הסיפור. אבל יש לי הסבר לכך. במשך שנתיים הילד לא היה ליד אמו, ובכל יום ראשון שביקרו אותו, שמעו אותו צועק: 'אמא, קחי אותי'. זה שובר לב. שני הילדים לא זוכרים את התקופה. לפעמים בשביל לשרוד לא זוכרים".

הצלחת להבין את אנה, האם?

"היא אשה גיבורה, אמיצה, שהחליטה שהיא לא מוותרת. היא נדדה עם שני ילדים ולא בחלה בשום דבר. היתה לה סימביוזה חזקה עם נחמה, היא לקחה אותה לכל מקום. גם כשהלכה להביא את אבא בקרקוב, היתה עם הילדה. נחמה נתנה לה כוח. יש משחק סמוי בין הבת לאם: נחמה היתה חולה שוב ושוב, ואנה טיפלה בה, הביאה לה תה ואוכל. בחולי הזה, נחמה נותנת לאמה הזדמנות למרק את האשמה על חוסר אהבתה לבתה. זה מעגל ששתיהן שימרו ביניהן. ולמרות זאת, הגיבורה האמיתית היא נחמה. אחרי המלחמה החיצונית והפנימית על לב אמה, היא גידלה ילדים, הפכה למטפלת ועוזרת לאנשים. זו גבורה אמיתית".



נחמה טייכטל. היום אני חושבת שגם לשואה יש משמעות בחיי


אנה טלר. לא נפרדה מבתה לרגע, ולא חיבקה אותה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו