בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במוסד סיעודי במעלות מתגוררים ניצולי שואה, ומטפלים בהם מתנדבים גרמנים - המשך הכתבה

תגובות

ברכה

"מה שלומך, ברכה?"

"לא טוב. כואב לי הגב".

"איך היתה סעודת השבת אתמול?"

"טובה. אני לא אכלתי. לא הרגשתי טוב. אני לא יודעת ממה אני חיה".

"אמרת שאת יושבת וחושבת על הצרות שלך".

"עכשיו כבר אין צרות. עכשיו מחכים למות. כבר זמן. אני כבר זקנה. אני חושבת על הלמות".

"בת כמה את?"

"אני? 78".

"לא. במארס יהיה לך יום-הולדת..."

"אה, אמרו לך? 90".

"בת כמה היית רוצה להיות?"

"בת 50".

"לא בת 20?"

ברכה מחייכת. "בת 20 לא. זה גם לא לנוח. הייתי אז... באושוויץ היה לי... אלף, עשרת-אלפים תשע-מאות שמונים-ושמונה". היא מראה את המספר על זרועה.

"כאב כשעשו לך את זה? זוכרת אם עשה לך את זה איש או אשה?"

"לא זוכרת".

"מה היית רוצה יותר: לזכור יותר טוב או שיהיה לך כוח ללכת?"

"שיהיה לי כוח ללכת".

פראו פ' צועקת לתשומת לב. אה! אה! אהההההההההה! אהההההיהיהיה!

"ספרי שוב על הפרס שקיבלת באושוויץ".

"זה לא היה באושוויץ. היה בשני".

"במחנה אחר? איך קראו לו?"

"לא זוכרת. מתי עבדתי בסמרטוטים, אז הייתי בפנים... אתה חושב שאני זוכרת?"

"אמרת שעבדת מהר מאוד".

"כן. עבדתי מהר. בעצבנות". היא מחייכת. "אז לאגר-קומנדנט בא ואמר 'כל כך הרבה עשית?' אז היא מקבלת פרמיוס. אז קיבלתי מהפרמיה הזה... הלכתי ולקחתי... נתנו לי בשביל הפרמיוס הזה כסף... אני כבר מבולבלת. קניתי שלוש לחם. נתתי לאחיות שלי, אחד שמתי בראש, שישנתי. אחרי הכרית. ובבוקר אני קמה והלחם איננו".

"בצ'כיה היית בגטו?"

"לא".

"אז מאיפה לקחו אותך לאושוויץ?"

"אני לא זוכרת. תראה את הכלב. הוא היה כזה קטנצ'יק מתי קנו אותו".

פראו פ' לא מפסיקה לצעוק.

נלה

"או! גברת ברכה!"

בזמן שברכה מתבוננת בכלב של גדעון מתרוצץ בגינה, ניגש אליה זקן עם חיוך גדול. הוא אחד המבקרים שבאו בשבת ויושבים כעת בפרגולה. בתה של ברכה באה יום קודם אז היום היא לבד. הבת ניסתה לשוחח על השואה. היא אמרה, "ומה היה אחר כך? נסי להיזכר, אמאל'ה".

"הלכנו הרבה ברגל".

"סגרו את אושוויץ?"

"סגרו. לא היתה מלחמה".

"זוכרת את האוכל הראשון שאכלת?"

"לא זוכרת".

"כשהייתי ילדה סיפרת שהיתה משאית של הצבא האדום, רוסים, שנתנו אוכל ואמרו לכם שאסור לאכול מהר כי אפשר למות".

"כן, אבל זה לא היה נכון", ברכה אמרה וחייכה. אחרי שתיקה קצרה, "נתנו לנו שפעק. סלאמי. זה טרייפה היה, אבל לא הסתכלנו. אכלנו".

כשברכה מחייכת עיניה מצטמצמות לחריצים. הזקן מתכופף לכיסא הגלגלים שלה ומתחיל לשיר. הוא מניף את ידיו כשהוא שר: "בעלז! מיין שטעטלע בעלז!" וברכה מצטרפת: "מיין היימעלע, דארט ווו איך האב מיינע קינדערשע יארן פארבראכט".

היא ממשיכה לשיר "יעדן שבת פלעג איך לויפן מיט אלע יינגעלעך גלייך", והוא מפסיק כי הוא לא יודע את המילים, וגם ברכה זוכרת רק את הפזמון. איך נראית הבקתה שהיתה פעם נקייה ומבריקה? האם עדיין פורח האילן ששתלתי אז? הבקתה הישנה מכוסה טחב ועשבים, הכל מט לנפול, החלונות אפלים, קודרים. המרפסת התעקמה, הקירות שחוחים, לא היית מזהה את הבקתה לעולם. האם היית פעם בבעלז? עיירתי בעלז, ביתי, שבו ביליתי את ימי נעורי. כל שבת הייתי מתרוצץ עם כל הילדים, יושב תחת העצים הירוקים ומשליך אבנים לנהר.

"sch?n, פראו ברכה!" - יופי! - אומרת רנאטה, שנשארה להשגיח בזמן ששאר המתנדבים נמצאים בתפילה, ומוחאת כפיים. "הוא לא יודע לשיר, האיש הזקן", ברכה אומרת.

"מיין היימעלע, איך להגיד לך? זה יותר כמו... מולדת", אומר האיש. "מיין היימעלע, זה מילים כאלה... חמים. אתה מבין? היה הרבה... התרבות היתה עשירה, אתה מבין? המלך ליר ביידיש! שייקספיר ביידיש! אתה מבין? מולייר! דברים כזה היה בתיאטרון יידיש! גם אני זקן, כמה אתה נותן לי? 85? תחשוב עוד פעם. 93! אני נולד במלחמה הראשונה, עולמי. בסוף המלחמה הראשונה, מתי טרוצקי עושה שלום. במלחמה השנייה הייתי בצבא האדום. משנת 40'. הייתי חמש פעמים פצוע, ושמונה עיטורים קיבלתי".

הוא מניח יד על נלה, שיושבת ליד השולחן. "זה אשה שלי, מיכאל-מוני אוסטרובסקי", הוא מציג את עצמו. "אני רוצה להגיד משהו, מספיק עם השמאלנות. הומניזם זה דבר שצריך להיות מתאים למקום שאתה חי. מה שיש בכל העולם זה גלובליייזם," הוא מושך את סוף המילה. "זה לא הומניייזם. מה הם רוצים ממנו, אני אשאל אותך? כל השונאים! הלינקיייזם! ההומניייזם! הגלובליייזם! הכל נגדנו!" מוני מושך את סופי המילים להדגשה, ואת סופי המשפטים הוא מלווה במחוות ידיים להדגשה נוספת.

"אתה מבין? במשך הדורות אנחנו היינו - אף אחד מהעם שלי לא עושה דבר כזה לעם אחר. פוגרומים היה נגדנו. זאת, ברכה, איפה היא גרה, יודעת מה זה פוגרומים. גם האשה שלי יודע.

"אני נולד בזמן המלחמה הראשונה. הוא", הוא מצביע על בנו גדי, שיושב גם הוא לשולחן, "נולד מתי היה אנטיסמיטיייזם במדינה הומניסטית מאוד. אומרים צדק! מרקסיייזם! מתי הוא נולד היה מצב כזה שאמרו שהרופאים רוצחים. הבאתי את התינוק הזה בבית, למחרת שברו את החלונות. כל הזכוכית עליו. אתה מבין? אתה צריך לחיות מזיכרונות של מה שהיה. אם אתה רק היום, ערבים צריכים מדינה. איפה הם היו? רצו שלום? רצו מדינה? נתנו! הוא לא צריייך! הוא רוצה דםםם! השמאלנים מתים, אתה מבין? עבודה מת! הם בקונבולסיה, עבודה! צריך שכל!"

"במדינות אחרות יותר גרוע לעבוד. אין עבודה בכל מקום", ברכה משתתפת.

"מה אתה חושב על זה שמי שמנהל פה את המקום זה גרמנים?"

"יפה מאוד! זה אינטרנציונליייזם! בשביל זה אני... אבא שלי... לחמנו על זה. אבא שלי היה סוציאליייסט". וגדי אומר, "הוא לא מודה בזה, אבל הוא עצמו היה קומוניסט".

"בונדוביסט. אני הייתי עם מורגנשטרן. בבונד. לא ציוניסט. תשמע, לפני שיוצאים למבצע נתנו קצת וודקה, ואז אמרו תיכנס לפארטיה הקומוניסטית. היה שם פוליטרוק, הוא אמר, 'אתה מיכאיל, לפני שאתה יוצא לפעולה, תחתום שאתה קומוניסט'. אז הייתי קומוניסט".

"מה את היית, ברכה?"

"אני לא זוכרת מה הייתי. את הקומוניסטים אמא שלי לא אהבה".

מוני מוציא מהכיס תמונה של נלה עם כלב שנאוצר בבית בקרית ים. נלה אהבה מאוד חיות. בחיים היא לא זרקה לחם. "אמא בת 84", גדי אומר. "היא היתה בגטו דרוסקניקי, עיירת קיט קטנה שהיתה אז בפולין".

"אה וה-וה-וה-וה-וה", נלה אומרת.

"היא ברחה עם אבא שלה מהגטו כדי להחליף כמה חפצים אישיים תמורת אוכל. בדרך חזרה סיפרו להם שהיתה בעיירה אקציה ואין מה לחזור". הם חיפשו מחסה, ובאו לביתו של גוי בכפר ליד העיירה. שנתיים הוא החזיק אותם מתחת לדיר חזירים. בלילות היו יוצאים קצת. אחרי שנתיים, כשהפולני הרגיש שהתחילו לרכל עליו, נלה ואביה ברחו ליערות. ביער הם חברו לקבוצה שהיתה מדי פעם פושטת על הכפרים כדי לקחת אוכל. ככה חיו עד השחרור, וב-59' נלה, עם המשפחה שהקימה, הצליחה לצאת מבלארוס בתחבולה של איחוד קרובים פיקטיבי עם משפחה בפולין, ואחרי שנתיים עלו לישראל. לפני עשר שנים בערך מצבה של נלה הידרדר. אלצהיימר.

Frau L?segeld ,Frau Ostrovsky, כתוב בלוחית הקטנה שבכניסה לחדר שאליו חוזרת ברכה בהליכון. נלה חוזרת בכיסא גלגלים שדוחפת נטליה. נלה צועקת, "אההה! אהההה! ואואואואהה!" ופיה לועס, אבל נטליה משכיבה אותה במיטה והיא משתתקת. דבורה עוזרת לברכה לעלות למיטה "Frau Bracha, jetz ein bisschen Schlafen, ja?" - גברת ברכה, עכשיו לישון קצת, כן?

במסדרונות עוברת אחת המתנדבות ומצלצלת בפעמון יד הקורא לצוות לארוחת צהריים באולם הגדול. המתנדבים מתיישבים ומשוחחים בשקט. כמעט לכולם עיניים כחולות שיש בהן משהו קצת מפחיד למי שלא רגיל. כשכולם מוצאים את מקומותיהם אחד הבנים אומר ברכה קצרה. על המגשים מאכל שוואבי מסורתי: Linsen mit Sp?tzle, איטריות ביצים עם עדשים ונקניקיות. כאן הוא כשר. אשה ממעלות מלמדת את כל עובדות המטבח את חוקי הכשרות. אחרי האוכל מתנדב אחר אומר פרק תהילים ומברך שוב. כולם מרכינים ראש ועוצמים עיניים. מעל הפסנתר שבאולם שלט בגרמנית: אני אלוהיך, אימצתיך אף עזרתיך, אף תמכתיך בימין צדקי.

דוד

בפינת הקפה, אחרי הקפה והעוגה, יושבות ברכה לייזגלד, נלה אוסטרובסקי ופראו ל'. רנאטה מניחה על השולחן לפני נלה ופראו ל' תמונות - תמונות מחייהן הפרטיים לפני שבאו לפה, ותמונות מבית אליעזר - אבל הן לא מגיבות. פראו ל' ממלמלת ברצינות אל קהלה הבלתי-נראה, ונלה שותקת ולפעמים מוציאה מפיה צעקה. ברכה יושבת, מרפקים על השולחן, כפות ידיים שלובות, וחושבת. דבורה מכניסה דיסק לנגן. לפעמים משמיעים מוזיקה קלאסית; הפעם זה שימי תבורי.

"את אוהבת את המוזיקה?"

"לא", ברכה אומרת.

"איזו מוזיקה את אוהבת?"

וברכה מתחילה לשיר באנגלית.

When I was just a little girl

I asked my mother, what will I be?

Will I be pretty, will I be rich?

Here's what she said to me.

Que sera, sera,

Whatever will be, will be.

The future's not ours to see,

Que sera, sera.

What will be, will be

"מה יהיה יהיה", היא אומרת ומחייכת, וכשברכה מחייכת לפעמים נדמה שזה חיוך של מי שמרגיש ניצחון על בן שיחו משום שסבל יותר. את הידיעה, לפני שמונה שנים, על מות בנה שגר בגרמניה קיבלה ברכה בשקט - כך סיפרה בתה. נחמו, נחמו עמי, יאמר ה' אלוהיכם.

"ומה יהיה?"

"טוב לא יהיה עם ערבים אף פעם. אם נותנים להם משהו - לא רוצים. הם רוצים הכל".

"אבל מה יהיה איתך?"

"איתי? אני אמות! אין לי כבר הרבה לחיות".

"וזה מפחיד אותך?"

"לא, לא כל כך. יותר טוב למות כמו לסבול".

נלה צועקת. "היא צועקת בלילה גם", ברכה אומרת. "לא כל כך הרבה בלילה כמו ביום. לי כבר לא מפריע" - וברכה קמה משולחן הקפה ומתיישבת בכורסה שליד דלפק האחיות. את הכורסה הביאה מהבית, היא אומרת ומחייכת שוב, הפעם חיוך של מי שהצליח לנצח את המערכת.

חריקת הליכון נגרר מבשרת על בואו של דוד. הוא מתקרב אל הכורסה של ברכה ומספר סיפור. אבא שלו שלח אותו ללמוד עברית. אל תשלם לו אבא, הרבה כל הזמן ישן! מי אמר שהוא ישן? אז בפעם הבאה, כשהרבה נרדם, דוד קירב אליו את המנורה עד שנחרך הזקן. "אוי! אוי! בירדעלע! גיברענט!" ודוד צוחק צחוק שמח וצרוד. הוא מצביע על הר ב', שותפו לחדר. הר ב' צועק בלילה, "אבער איך הערט נישט" (אבל אני לא שומע), כי בלילה דוד מוציא את מכשיר השמיעה! ושוב הוא צוחק.

"הוא בנאדם מאוד פשוט", ברכה אומרת.

חיים

"היום לא במיוחד טוב. אף יום לא טוב", חיים אומר. שוב הוא יושב בסככה בגינה, הרחק מהפרגולה היכן שיושבים האחרים. "כמעט לא ראיתי טלוויזיה. הרגשתי שאין לי כוח. בשתיים אכלתי צהריים. אוכלים כאן ארוחת בוקר בשמונה - אני לא מסוגל לאכול שוב ב-11. אמרתי שאני מוכן לאכול, אבל לא ב-11. את כל המשאלות שלי הם ממלאים מיד כי לקחו אותי למעין דוגמה כזאת. ראית את אוכלוסיית המקום - איתם אי אפשר להחליף מילה".

"קשה לך שאי אפשר להחליף איתם מילה?"

חיים מנענע בראשו. "אני כבר מעבר. אגב, כאן אפשר לראות שאוכלוסיית הנשים בכדור הארץ חיה יותר מהגברים".

"אתה מקנא בצעירים?"

"אני חושב על זה שפעם גם אני הייתי פעיל כזה, ומקנא קצת באלה שעדיין צעירים. רק קצת, משום שאני מספיק נבון לדעת שזה סדר העולם".

"ואתה מקבל את סדר העולם?"

"הרבה דברים לא הייתי מקבל, אבל, אה... אני לא מהפכן שצריך לשנות עולם".

"איך אתה מסכם את החיים שלך?"

"מינוס גדול. לא יכולתי להגשים שום דבר ממה שרציתי. רציתי להיות סופר. כתבתי קצת סיפורים על החיים שלי, לנכדים בעיקר. אבל ניסיתי לכתוב ו... לא הלך". חיים מגחך. "אפשר לומר שהתאכזבתי מעצמי. אבל לו יכולתי להתחיל מחדש את החיים, אני לא יודע אם הייתי עושה אחרת. אבל אפשר לומר שאני מאוכזב שלא נהייתי סופר".

חנה שומרת אצלה את הסיפור שכתב חיים לנכדיו, שנפתח כך: "1939, אחד בספטמבר. היינו בקולנוע. אני זוכר עד היום את שם הסרט: 'שושנת ברודוויי' עם השחקנית אליס פיי.

"ואני מצטער על כל מיני דברים קטנים. למשל, פרח לא חשבתי שזה מתנה ראויה, ולא קניתי לאשתי אף פעם פרח. תמיד ניסיתי... משהו אחר לקנות ליומולדת שלה. היא היתה שמחה מאוד לפרח, ו... זה לא זיהיתי. היא היתה ציירת מוכשרת. בעקבותיה גם הבת שעומדת להגיע מאמריקה.

"אבל אני גאה שיכולתי להישאר בנאדם. בכל מצב. במחנות. בקפריסין. אני גאה שהצלחתי לגדל שתי בנות שעומדות על הרגליים שלהן. בוודאי שאני חושב על העבר. אבל עד גבול מסוים. יש כמה דברים שאני חושב עליהם מהשואה, כמה אירועים, אבל חוץ מזה לא. אני עוד חושב למה נפל בחלקי העונש הזה לחיות עוד. כל המשפחה שלי, הבני-דודים, בני-דודות, כולם מתו בגיל 80".

"יש דברים שאתה נזכר בהם בשמחה?"

"בוודאי. הולדת שתי הבנות. אבל קשה לי. יותר אני חושב על הדברים הרעים. את הבת שתבוא לבקר מאמריקה לא ראיתי מ-2007, את זו שבאילת מדי פעם אני רואה. לפני 22 שנה בערך, הנכד הקטן שלי... לא ידעתי מה לספר לו, כי מה מספרים לילד בן שנתיים? התחלתי לספר על הכוכבים, וכשגמרתי הוא אמר, 'סבא, ספר לי עוד'. היום אני לא מתפלא, כי ראיתי איזה אדם נבון יצא ממנו. הוא עובד עם מחשבים במשרה ממשלתית בוושינגטון. זה כאב לב שאני לא מכיר אותו יותר. ויש לי מין הרגשה מוזרה כזאת שהבת תבוא בתחילת שבוע הבא, וכשהיא תלך אז אין לי מה יותר לחיות ואני גם כן אלך לעולמי סוף-סוף. והבה לא ניכנס לגלגול נשמות והדברים האלה. אני לא מאמין בזה. אני חושב שמוות זה מוות".

(ברבל אומרת שדיירי הבית מרבים להתנבא על מותם הקרב. לא אחת הם אומרים, היום אמות, ולרוב הם טועים. אבל בנבואה הזאת חיים צודק. כמה שבועות אחרי שתחזור בתו לאמריקה הוא יובהל לבית החולים וימות שם וכך ייגמר סיפורו).

"אגב, לא דיברנו על ההובי שלי", הוא אומר אחרי שתיקה. "ההובי שלי זה מדע בדיוני. כתבתי גם פעם סיפור מדע בדיוני ושלחתי, אבל לא פירסמו אותו. כנראה שהאיכות שלו לא היתה מספקת. חקר החלל הרשים אותי מאוד". הוא עוצר לנשום נשימות כבדות. "אתה יודע, כשאשתי חלתה גיליתי בעצמי דברים שאני לא ידעתי. שהייתי מסוגל לעשות דברים כאלה שלא ידעתי שאני מסוגל להם. למשל, היגיינה אישית. יש את הסיפור של... אני חושב ויטוריו דה-סיקה. עשה סרט - 'גנבי האופניים'. זה היה הגל החדש. והוא לקח את הסרט שלו לפרברי רומא להצגת בכורה. ומישהו נעמד ואמר, 'מה הוא רוצה מאיתנו? זה החיים שלנו! אנחנו באים לקולנוע כדי קצת להשתחרר'".

"דיברת על אשתך, למה נזכרת בסיפור הזה עכשיו?"

"סתם שיגעון של המוח שקופץ מדבר לדבר. אתה יודע, אני כאן כל הזמן מרגיש שאני בחוץ לארץ. כל האווירה כאן. הייתי בכמה מקומות בחוץ לארץ. זה נחמד מאוד לבקר שם, אבל לחיות שם?

"עוד הובי שלי זה היסטוריה. אנגליה. אמריקה. היסטוריה עתיקה עד נדידת העמים. אבל לא יהיה לי חבל להשאיר את העולם. הוא לא שווה הרבה".

"למה?"

"אם קורים דברים כאלה כמו השואה, ואם אתה קורא את ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה, את השיטה הבלתי-מרוסנת. אה... גם רוב האנשים האמינו בסטלין, ואחרי זה רובם נאלצו להתעורר".

"האמנת בסטלין?"

"היתה איזה תקופה כשהייתי צעיר מאוד".

"יש גם דברים טובים?"

"אולי". הכל סר, יחדיו נאלחו, אין עושה טוב, אין גם אחד. אחרי הפסקה קצרה של נשימות כבדות חיים אומר, "טוב, אולי כדאי שניכנס".

ברכה

"אתה רואה, בגלל זה אני אומר שהכל מדויק. ש...חסרה אנושיות. הם שמים את הסכו"ם אם צריך או לא צריך". בארוחת הערב, במקומו של חיים היו מונחים סכין ומזלג אף-על-פי שבגלל הרעידות הוא כבר לא יכול להשתמש בהם. גם אנשים עם מוגבלות גדולה משלו קיבלו סכין ומזלג.

"מאוד מפריע לי שהידיים שלי רועדות. לפעמים כל הגוף". ואחרי שתיקה אומר, "מאוד רציתי לנסוע ליפן. זה תמיד הרשים אותי". הצוות נעמד על-יד הקיר ומתכונן לשיר. "אתה נוסע הלילה לתל אביב?" חיים שואל. "לכן אני מקנא בך".

"אתה אוהב את תל אביב?"

"לא במיוחד. את חיפה יותר. אבל אני מקנא בך כי אתה יכול לעשות את זה. פעם עשיתי את כל מה שהחלטתי". הוא שותק לרגע, ואז, "עצה אחת אני יכול לתת לך".

"כן?"

"סע בזהירות".

פראו פ' מחפשת במבטה מישהו שיוכל להחזיק לה את היד, וצועקת "נה! נה!"

גם למטה, במחלקה 1, כולם כבר ישובים לארוחת הערב פרט לפראו ש' שמוצבת בתוך מתקן שנקרא "עמידון" - זה טוב לשרירים ולזרימת הדם - וברכה מתבוננת בצוות שעמל להתקין את פראו ש' בעמידון ומכריזה בגרמנית, "היא כבר חצי מתה. אני לא מבינה למה היא צריכה עזרה". האחיות פורצות בצחוק נבוך. הן נרגעות לרגע ואז צוחקות שוב.

בבוקר ברכה דווקא ירדה לקומה התחתונה לריפוי בעיסוק. היא ישבה ליד שני ילדים: אליאב, בנו הקטן של גדעון, ובן דודו שבא לביקור מגרמניה. ברכה התבוננה בהם בזמן שגילגלו גולות זכוכית על לוח עץ וחייכה, "בגללם באתי". מולם ישבה פראו ל' שקישקשה בעיפרון צבע סגול על נייר שהיה מונח לפניה, אבל בעיקר על השולחן. גם נלה ישבה אל השולחן כשהיא ישנה ולפניה מונח לוח שנה עם תמונות. נלי, אשתו של גדעון, נתנה לברכה טוש וחוברת ציור אבל ברכה שיפשפה את פרק כף ידה הנוקשה ואמרה, "אני לא יכולה עם היד". פראו ל' עברה לקשקש בצבע צהוב.

אל שולחן אחר, מול מסך שעליו התחלפו תמונות שצולמו באירועים בבית אליעזר, ישבה הפראו דוקטור א', עיניה עצומות. הופיעו תמונות מחנוכה, מפורים, מפסח, ותמונות מימי הולדת. בתמונות המתנדבים תמיד מחבקים את הזקנים. המתנדבים מחייכים, ואלו מהזקנים שיכולים לחייך, מחייכים גם הם. האחרים ישנים. לפני שנה, למשל, חגגו להר ב' יום הולדת 95 באולם הגדול. המשפחה באה והיתה תוכנית אמנותית אף על פי שחתן השמחה ישב בכיסא הגלגלים, ישן ואולי לא מודע כלל למתרחש. באיזשהו שלב קרקוש הגולות נמאס על ברכה והיא אמרה לילדים, "מספיק!"

כשהאחיות נרגעות מפרץ הצחוק הן נעמדות מול דיירי המחלקה. שטפן קורא את מזמור קל"ז. בת-בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע. הם שרים: "אנו רואים את נפלאות הבריאה, את כל זה עשית - את היום ואת הלילה - ועל זה אנחנו מודים. ההרים, הנהרות והאגמים הם סימני אהבתך. בגלל זה אנחנו מהללים אותך והשמחה ממלאת את השירה. בפליאה הכרנו שאנחנו בידיך ואתה לא נוטש אותנו".

"כל כך הרבה גבינה שמו שאני לא יכולה לאכול את זה", ברכה אומרת ומניחה את פרוסת הלחם בצלחת. היא משעינה את ראשה אחורנית כדי לאפשר לריטה לטפטף לעיניה טיפות.

"החולים שצועקים ולא יכולים לדבר - זה משפיע", אומרת ברטה. "אבל אני מבינה אותם. אני כבר בת 80, מה מחכה לי? אני מאמינה באלוהים ומתפללת. זה נותן לי הרגשה טובה. יהודית ועוד אחת מהמטבח באות וקוראות לי מהתנ"ך בגרמנית. למדנו על דוד המלך והיא נותנת לי גם דפים שאנחנו מציירים. ציורים מהתנ"ך. אני אוהבת את הסיפורים האלה. סבתא שלי היתה מספרת לי אותם".

דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה. כי לקחה מיד אדוני כפליים בכל חטאתיה.

אחרי האוכל, מתחיל הצוות את ההכנות לשינה. הם מוציאים את פראו ש' מהעמידון ואומרים בעברית במבטא גרמני, "תגידי לילה טוב!" ברכה, שיודעת שהשעה עוד לא שבע, מתקנת אותם, "אומרים ערב טוב!"

רוחצים את הדיירים. מחליפים חיתולים. וכל אותו הזמן ברבל עובדת כשהחיוך לא מש מפניה. היהודים סבלו - על כך אי אפשר לכפר - אבל היא אוהבת אותם בגלל אמונתה. על מה שעברו בשואה היא לא שואלת. אם הם רוצים, הם מספרים. כך היא עובדת ומדי פעם מצחקקת.

ברכה חוזרת לכורסה שלה, לשבת קצת לפני שתלך לישון. למעלה, פראו פ' והר פרופסור ק' יושבים, ישנים, מול הטלוויזיה. אחד העובדים בא ומניח על הפרופסור סוודר. חיים יושב בחדר בכורסת הטלוויזיה הגדולה שלו - הוא נראה בה עוד קטן יותר מכפי שנראה בכיסא הגלגלים - וצופה במשחק כדורגל. בארוחת הערב אכל רק גלידה. בהתחלה בעצמו, ואחר כך, בגלל הרעד, עזרה לו יהודית.

"הם שמים פה בעיקר ליגה ספרדית". אחרי דקה הוא נזכר במשהו. "יש לי עוד עצה בשבילך. תשתדל מאוד לא להגיע למצב כזה כמוני".

"ואיך אני יכול לוודא את זה?"

חיים משך בכתפיו או שאולי זה היה הרעד הרגיל שלו, אבל הוא לא ענה. קה סרה סרה.*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו