בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ המובטחת?

הטלוויזיה בישראל ממעטת לספק רגעים ?היסטוריים. ביום שישי שעבר סיפקה "ארץ נהדרת" ?אחד שאי אפשר יהיה לשכוח ?

תגובות

? ? בליל השבת שעברה, בשעה שקייט מידלטון והנסיך וויליאם היו שרויים עמוק בתהליך א?רכוב וק?טלוג המתנות הדיפלומטיות הרבות שהועתרו עליהם ועובדי הניקיון של עיריית לונדון גירדו בפדחתם, תמהים איך לעזאזל משתלטים על מהומת האלוהים הזאת? התחולל בישראל אירוע שיא מסוג אחר לחלוטין. אירוע, שאלמלא האירוע בלונדון הרחוקה - שגנב את תשומת הלב בעולם, ובכלל זה בישראל - היה בוודאי הופך ל?toast האמיתי של הערב. כי בערב השבת שעברה נשבר שיא ישראלי, שקשה לצפות מתי ישוחזר או יעמוד שוב למבחן - שודרה תוכנית הטלוויזיה המקורית, הנועזת, השאפתנית והטובה ביותר ?(אני מעז לומר?) ששודרה בישראל מיום שהתחילו לעשות טלוויזיה בעברית. היה זה פרק הסיום של העונה השמינית של "ארץ נהדרת".?

חשוב לכתוב את הדברים האלה, גם מכיוון שמבקרי הטלוויזיה של יום ראשון התעכבו באופן טבעי על סיכום משדרי החתונה ?(בינוניים למדי, יש להודות?), וגם מכיוון שאחרי הכל, פרק סיום עונה של "ארץ נהדרת" הוא דבר שהתרחש כבר, ובכן, שבע פעמים בעבר.?

אבל הפעם הזאת היתה שונה. שונה לא רק מכל פרקי הסיום של התוכנית - תמיד שאפתניים - אלא גם מהנהוג בטלוויזיה בישראל. היה זה טור דה פורס וירטואוזי ממש, כמעט בלתי סביר, של תוכנית טלוויזיה ישראלית שהגיעה לפסגות איכות ועשייה כמותן קשה להעלות בזיכרון, בטח בישראל, וגם לא הרבה יותר מדי פעמים מעבר לים.?

ה"אופרה" "מצדה" המבוססת על קטעים מאופרות שנכתבו על ידי מלחינים דוגמת ז'ורז' ביזה, ג'וזפה ורדי, וולפגנג אמדאוס מוצרט וריכרד שטראוס, ונוגנה על ידי הסימפונט של רעננה בניצוחו של גיל שוחט - היתה מכת פתיחה כה מושקעת, כה מלאת השראה, כה מקורית, כה נועזת ומבוצעת בכישרון ובדיוק כה גדול, עד שדי היה בה בלבד כדי להפוך את התוכנית הזאת לבלתי?נשכחת. היה זה אחד הרגעים הטלוויזיוניים הכבירים בדברי ימי הטלוויזיה כאן. סינרגיה מושלמת בין בימוי וכתיבה בלתי שגרתיים, לבין יכולות הפקה ועוצמה מערכתית מעוררות השתאות, של תוכנית הדגל של זכיינית הדגל של הטלוויזיה בישראל.?

אולם אחריה, במה שנדמה היה כניסיון לייצר תצוגת תכלית שתותיר את הצופה פעור פה, את המבקרים חסרי מילים ואת הקולגות לתעשייה אכולי קנאה ומלאי ענווה - התייצבו בזה אחר זה שורת מערכונים, יצירות טלוויזיוניות קטנות, שכל אחת מהן בפני עצמה התעלתה על קודמתה וניסתה לגרום לצופה להביט במסך בחוסר אמון, ממלמל, "הם לא באמת עשו את זה".?

מערכון הסיום של קו העלילה המתמשך של העונה - עלילות קשת ליבליך בארץ הבת?מצווה - היה הומאז' מושלם לסרט "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ?(או בשמו הנורמלי: The Hangover?). במקום נמר, היה שור באמבטיה. במקום מייק טייסון התייצבה גלית גוטמן ?(וטוב שכך?), במקום ברדלי קופר היה לנו את שני כהן. אבל הדיוק בפרטים, בשפה הוויזואלית, אפילו בסיפור העלילה ובפתרונות הסיפוריים השאולים מהסרט המקורי, היה כל כך מרשים, כל כך מפתיע בשליטתו בניואנסים וכל כך בלתי צפוי עבור הצופה, עד שאפילו העובדה שלא כל הצופים שולטים בסרט המקורי לא פגמה בטקסט.?

חמש שפות במקביל?

אחריה התייצב הפרלמנט למערכון סיום. וגם כאן נדרש הצופה ליכולת פענוח אינטרטקסטואלית כדי להפיק הנאה מושלמת ממערכון הסיום. אם הרפרנסים של האופרה שייכים לתחום התרבות הגבוהה, אבל המוכרת, ואלה של מערכון הבת?מצווה שייכים לתרבות הפופולרית האמריקאית, מערכון הסיום של הפרלמנט היה תלת?רבדי. העובדה שאסף הראל היה מופקד על ניהול אותו פרלמנט בוודאי לא היתה ידועה למרבית הצופים. אבל העובדה שהוא הופיע בתור במאי סרטים דוקומנטריים צעיר שמבקש לתעד את המתרחש בשולחן - היתה גם קריצה מלאת חן של יוצר לעצמו, גם הופעת קמאו מתבקשת כמעט, וגם עיון סאטירי מדויק ושנון בז'אנר התיעוד הישראלי, שבשנים האחרונות נדמה שמתקשה מאוד להמציא את עצמו מחדש ומבכר את התיעוד של ההתרחשות הבנאלית כדרך ללכידת "הוויה ישראלית" כלשהי.?

השבירה של מבנה המפגש - אם סגירת בית הקפה לטובת אחר, ואם המעבר לפירוק של השולחן לגורמיו הבודדים ויציאה לספר את סיפורה של כל אחת מהדמויות, תוך שימוש בשפה טלוויזיונית שונה לכל אחת - היה מושלם גם הוא. היה זה מערכון בן כמה דקות, שדיבר בחמש שפות טלוויזיוניות שונות, שמר על רצף עלילתי, המשיך בפענוח הדמויות הקומיות ואף נעל את הפרלמנט באופן סופי.?

הדובדבן שבקצפת הזאת היה כמובן מחוות הפרידה מאסי כהן, פרידה שכלי התקשורת מחוללים סביבה מספר שבועות. עזיבה שמותירה אתגר לא פשוט עבור מולי שגב, יוצר התוכנית ומוח?העל שמאחוריה, ועזיבה שיש בה גם היבט מסקרן מאוד בכל הנוגע לאישיותו של אסי כהן וניהול הקריירה האמיץ והבלתי?שגרתי שלו. עקיצת הסיום שהופנתה כלפי שאולי, היתה גם הערת המערכת ופרידה מתבקשת ומלאת אירוניה של בין חברים: "הסתדרנו מצוין שנתיים בלעדיו, לפני שהגיע", ו"הוא עוד ישוב".?

מודעות עצמית נעדרת פאתוס ויכולת לייצר טקסט שמדבר בכמה משלבים, ושפונה לכמה קהלים במקביל, הן הקריטריונים של כל מעשה שמבקש להחשיב את עצמו לאמנות. וכל המערכונים ב"ארץ נהדרת" ביום שישי שעבר עמדו בתנאי הסף האלה. טוב, להוציא מערכון פתיחת המתנות בארמון האנגלי - שנדמה היה שנכתב בחופזה ושוחק בפחות דיוק מהנדרש, אם כי חתר למגע עם ז'אנר קומדיה נוסף שעמו משתעשעת "ארץ נהדרת" לאורך השנים: הסלפסטיק.?

סצנת ההקאה של המלכה, יובל סמו, על שמלתה של הכלה עלמה מידלטון היתה אצבע משולשת גסה, אבל אפקטיבית מאוד גם בפניהם של אלה שכירכרו סביב האירוע הזה בקול צהלולים מופרז, וגם כלפי צופי הטלוויזיה שביקשו לעצום עיניים ולהפליג לארץ הפנטזיות והאסקפיזם שהיא אנגליה של השבוע שעבר. רציתם אסקפיזם? הנה קיא על שמלת הכלולות שלכם. הנה קיא גם על הבחירה שלכם בטלוויזיה המכופתרת של הטקסים על פני החספוס המבריק ומלא התעוזה שאנחנו עושים כאן. זה מה שניסה מולי שגב לומר כשביקש מיובל סמו להתיז את הנוזל העכור על עלמה זק האומללה.?

לסיום, וגם כאן, תוך שבירה של ציפיות הצופה, התייצב שלום חנוך כדי לשיר עם חברי הקאסט של "ארץ נהדרת". אפשר היה לחשוב שהנה מערכון חדש עומד בפתח, הנה עומדת לצוץ להקת "אפליקציה" ולנגן לצדו, אבל בוב דילן הישראלי עלה על הבמה לשיר את "סוף עונת התפוזים" כשחברי האנסמבל עושים לו קולות רקע. כולם בבגדי היום?יום שלהם, טבעיים במראה, האנשים שמתחת למסכות, לשכבות האיפור, לפאות - כך הם נראים.?

היתה זו הורדת מסך מוצלחת במיוחד. והדרך שבה הם שרו עם שלום חנוך ?(זייפנים אחד?אחד. טוב, בעצם אולי חוץ מטל פרידמן, שגם נראה מבסוט מאוד לעשות את מה שהוא עושה בזמנו החופשי - להשתולל עם הגיטרה?) היתה הזדמנות שהעניק מולי שגב לצופי הטלוויזיה בישראל לראות את הקבוצה הזאת, את הנבחרת הזאת, בפעם האחרונה בהרכב הזה, אולי גם בפורמט הזה.?

זו היתה מסיבת סיום בתוך מסיבת סיום ?(הבת?מצווה של קשת ליבליך, זוכרים??), זו היתה הופעת פרידה בתוך הופעת פרידה ?("האופרה של מצדה", זוכרים??), וזה היה סוף עונת התפוזים של "ארץ נהדרת", סופה של תקופה, סופו של עידן בטלוויזיה הישראלית, סופה של נבחרת, אגדה שהיתה באמת.?

חתיכת דקונסטרוקציה?

לפני מספר חודשים אירח המוסף הזה על השער שלו את קניה ווסט. מה שעמד בבסיס ההחלטה הזאת היתה התחושה שלי, כעורך, שווסט הוא הרבה יותר מאשר מוזיקאי. שהוא יוצר שמאגד באישיותו מכלול של איכויות, קשת של הקשרים ורוחב יריעה של פרשנויות, נקודות התייחסות וצירי רפרור שהופכים אותו לאחד האמנים הבולטים של דורנו.?

אני עדיין סבור כך. ואני סבור שהווירטואוזיות של ווסט היא ביכולת שלו להפוך כל שיר ליצירה שעומדת בפני עצמה, ולחבר בין יצירות אטומיות, מרוכזות, ליצירות אחרות - להעמיד את כולן על ציר אחד ולייצר ביניהן חיבור הקשרי או מתכתב. זו איכות פוסט?מודרנית שדורשת יכולת לשחק במשלבים רבים, לדבר שפות רבות ולהיות תנודתי וגמיש. שם המשחק בעידן הזה באמנות אינו עומק ואינו רוחב. הוא ליקוט וחיבור, קונסטרוקציה ודקונסטרוקציה וחוזר חלילה. גריסה ופירוק והרכבה מחדש, ואז פירוק לצורות אחרות והרכבה מחדש לצורות אחרות.?

בטלוויזיה, הפעולה הזאת קשה מאוד לביצוע. גם בגלל שהיקף היריעה נדמה מצומצם יותר. גם בגלל שהרפרנסים נדמים מוגבלים יותר. גם בגלל שיכולות ההפקה של קניה ווסט שונות מאלה שיש בישראל, וגם בגלל שטלוויזיה נדמית מדיום שטוח, שטחי ובנאלי להרבה יותר מדי צופים.?

ביום שישי האחרון יצרו אנשי "ארץ נהדרת" את אחד הקולאז'ים המשתברים לעין היפים ביותר, והמורכבים והעמוקים ביותר שנצפו בישראל. העובדה שהאירוע הזה התרחש בטלוויזיה, בערוץ 2, בזמן צפיית שיא, היא לא פחות מנס טלוויזיוני. וזה צריך לטעת תקווה ברבים מבין הפסימים לגבי עתיד השיח הטלוויזיוני בישראל. זה צריך לגרום להרבה אנשים שעדיין מסרבים להפנים זאת בישראל, שטלוויזיה הופכת להיות מרכז עבור הכוחות היצירתיים הגדולים והמבריקים ביותר של הדור הזה בישראל. ושהמרחק בינה לבין כניסה לפנתיאון הלגיטימי של דיון על תרבות ואמנות קצר מאוד.?

למעשה, לדעתי, יום שישי שעבר צריך שיהווה את קו פרשת המים בדיון הזה. הנה כי כן, טלוויזיה בישראל יכולה לתווך את המציאות ולהתנסח מולה בכלים השאולים מעולם האמנות והביקורת המובהקים ביותר. כשיש חזון אסתטי ויש תפיסת עולם פוליטית ותרבותית - אפשר להפוך אותם לאמנות גם בטלוויזיה. *



צילומים: טלוויזיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו