בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תפילת נעילה

מה יש בנעליים שמגרה כל כך את הדמיון? מסע שמתחיל הכי קרוב לרצפה ומסתיים בריחוף בשמי פנטזיות| ?

תגובות

לפעמים נעל היא רק נעל. סוליה, קצת עור, עקב. שרוכים. נועלים אותה, הולכים, קופצים ומחזירים למגירה. ולפעמים נעל היא חפץ בעל משמעויות רבות ומשתנות. אמירה וסמל. סטטוס, ממון, תחכום. פיתוי, סקס בחדרים אפלים, פנטזיה. נסיך בחצות על סוס צחור. דבר והיפוכו: פמיניזם בוטח בעצמו בצד דיכוי פטריארכלי. טעות לחשוב שיהלומים הם ידידיה הטובים ביותר של האשה. אלו הן נעליה. והיום גם של הגבר. נעליים סוגרות את ההופעה, נותנות לה תוקף. הן צומת בין המציאות לפנטזיה. מצד אחד מחוברות לאדמה. מצד אחר מרחפות באוויר.?

פסיכולוגים, פילוסופים, חוקרי תרבות וסוציולוגים התייחסו לנעליים ותהו מה יש בהן שמגרה כל כך את הדמיון? היידגר במאמרו משנות ה?30, "The origin of the work of art", טען, באמצעות ציורו של ואן גוך "נעלי העבודה", שנעליים הן חפץ שמגדיר את התרבות האנושית ותבע מהמתבונן לשים לב לא רק לצורת הנעליים ולחומרים שמהם הן עשויות, אלא גם לתהות על המטרה שלשמה נוצרו.?

לאשה אמריקאית יש בארון כ?30 זוגות נעליים בממוצע. זוג לכל אירוע ולכל מצב רוח. אולי היא לא תוכל ללבוש את הג'ינסים האהובים והצמודים אם העלתה במשקל קילוגרמים אחדים, אבל תמיד תוכל לנעול את זוג הנעליים האהוב עליה ולהרגיש נחשקת. "זוג נעליים חדשות לא ירפאו מיגרנה או לב שבור", אמרה מבקרת האופנה האמריקאית הולי ברובאך, "אבל הם לבטח יקהו את הסימפטומים ויפוגגו את הבדידות".?

כמו חברתה האמריקאית, גם הישראלית חובבת נעליים אבל אצלה הקנייה מלווה בבלבול מתמשך וברגשי אשם. בלבול, על עצם ההחלטה איפה לקנות - בארץ או בחו"ל? יבוא או ייצור מקומי? איפה יותר אופנתי וזול? רגשי האשם הם על המחיר. הו, המחיר. איך שלא מסתכלים על זה נעליים הן דבר יקר. ולא פלא. כדי לייצר זוג אחד נדרשות יותר מ?100 פעולות שונות, משלב הרעיון ועד שלב הרכישה.?

בעשור האחרון, וביתר שאת בחמש השנים האחרונות, אפשר לראות ניצנים קטנים, אולי לקראת פריחה, של תעשיית נעליים חדשה. תוצרת מקומית מא' עד ת' ביוזמתם של מעצבים צעירים, בעיקר מעצבות, בוגרי בצלאל, מהמחלקה לצורפות, עיצוב אופנה ואביזרים, ממחלקות שונות לעיצוב המוצר ולעיצוב תעשייתי ומבית הספר המעשי, שנסגר בינתיים, "אכילס" ?(ו"הגילדה" שקם על חורבותיו?). "זאת עדיין לא תעשייה", אומר מאיר בר אל, משנה למנכ"ל ומנהל איגוד תעשיות מוצרי בנייה וצריכה בהתאחדות התעשיינים, "מדובר במעצבים שהם אפילו לא בתי מלאכה, אבל זהו טרנד מאוד מבורך שיחזיר לתעשייה הזאת את כבודה האבוד".?

תעשיית הנעליים הישראלית היתה פעם תוססת ושוקקת. היו כאן מאות מפעלים קטנים וגדולים. לא היו מעצבים גדולים. היו יצרנים ובעלי מקצוע. היה רחוב דיזנגוף ואחריו בסדר יוקרה יורד אלנבי ובסוף נוה שאנן. היו מיקולינסקי, פומרנץ, עזורי. התורה עברה, בדרך כלל, מאב לבן ונשמרה במשפחה. באמצע שנות ה?90, כאשר הוסרו מהייבוא חומות המגן, התעשייה התרסקה וכמעט נעלמה. המפעלים פשטו את הרגל ונסגרו. בעלי המקצוע הזדקנו. הדור הצעיר הלך להיי?טק. "התעשייה קיבלה מכה חזקה מאוד מצד הייבוא מאירופה בהתחלה ואחר כך מהמזרח הרחוק", אומר בר אל, "והיום זאת הרשות הפלסטינית שמייצרת נעליים למותגים ישראליים. ציוד וחומרים מהמפעלים הישראליים שנסגרו עברו לחברון".?

ועכשיו, כמו יינות הבוטיק, צצים בכל מיני מקומות, מעצבי נעליים צעירים, שמערבבים יצירתיות, יוזמה ומעוף עם ציונות ומנסים להקים את התעשייה מהריסותיה.?

נעל של טעויות?

בסוף השבוע מתקיימת, בפעם החמישית, בדרום תל אביב, תערוכה?יריד של נעלי מעצבים מקומיים - "שופוני" ?(תסתכלו עלי, בערבית?). יוזמה של מיה לוי, מעצבת נעליים, בעלת המותג אוליב תומאס, ועתליה הושע, בעלת אימומה, חנות נעליים בדיזנגוף. אוצרת התערוכה היא ד"ר קציעה אלון, ראש החוג למגדר במכללת בית ברל ואוצרת של גלריה זימאק בתל אביב.?

מיה לוי, בת 29, החלה לייצר נעליים לפני שלוש שנים. אוליב תומאס היתה שחקנית הוליוודית בקולנוע האילם, עצמאית ונועזת שהלהיבה את דמיונה. "היא היתה אייקון אופנה בדיוק בשלב שנשים התחילו לקבל עצמאות, רקדו ורכבו על אופניים ועשו כל מיני דברים שהיו אסורים עד אז. מאוד אהבתי את רוח החופש שהיא סימלה". לוי למדה עיצוב תעשייתי במכללת הדסה בירושלים, אחר כך למדה באכילס, והתחילה לעצב נעליים ולמכור אותן בחנויות שונות. "זה תחום מאוד מאוד קשה", היא אומרת, "אנשים לא מבינים למה המחירים כל כך גבוהים".?

למה באמת צריך לשלם על סנדלים 750 שקל??

"כי צריך לייצר הרבה מידות, מ?35 עד 43, חומרי הגלם מגיעים מחו"ל, מאיטליה, מטורקיה ומקומות אחרים, וצריך לעבוד מול חנויות, שבהתחלה לוקחות נעליים בקונסיגנציה ?(כלומר, תשלום ליצרן יינתן רק במקרה של מכירה?). אז או שאת רצה כל הזמן בין החנויות ומעבירה נעליים או שאת נשארת עם הסטוק ביד. הפתרון בשבילי, בהמשך הדרך, הוא לפתוח חנות משל עצמי, אבל אני עוד לא שם. בינתיים אני עובדת מהסטודיו שלי בבית אבל החנויות כבר משלמות לי עבור הנעליים ולא מבקשות אותן בקונסיגנציה".?

גם עתליה הושע, בת 30, פתחה את עסק הנעליים שלה לפני שלוש שנים. היא למדה כלכלה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב, עבדה במשרד פרסום אבל חיפשה משהו שירתק אותה וגילתה שהיא פשוט אוהבת נעליים.?

למה צריך עיצוב ישראלי כשיש כזה שפע בעולם??

"שמתי לב שיש ביקוש לעיצוב מקורי ומיוחד. שהלקוחות מאוד מתעניינים דווקא במעצבים הישראלים ורוצים לדעת איפה ואיך הם עושים את הנעליים".?

ומוכנים לשלם את המחירים הגבוהים??

"זה קצת בעיה, אני כל הזמן צריכה להתנצל על המחיר. אנשים שואלים למה זה כל כך יקר כשנעליים שמיובאות מסין עולות חצי, ומצד שני אני כל הזמן מוכרת מעצבות חדשות שבאות אלי".?

שלי סתת ואילון קומבור, בני 40, הם זוג, הורים לארבעה ילדים ושותפים במותג המצליח קאפל אוף. שניהם למדו בבצלאל במחלקה לצורפות, עיצוב אביזרים ואופנה. קומבור המשיך לארכיטקטורה וסתת החליטה לפני עשר שנים להתחיל לייצר נעליים. "התחלתי באיזה מרתף אצל ההורים בירושלים כשמסביב היתה שממה", אומרת סתת. "עוד לא היה כאן כלום. הלכתי לכל מיני יצרנים והם היו אומרים: 'הנה באה המשוגעת, תלכי מפה, אין לך מושג לאן את נכנסת. אבל אני בן אדם שחייב הכי מסובך והכי מאתגר".?

החנות הראשונה של קאפל אוף היתה ברחוב בצלאל בירושלים במחסן שהתפנה. הם קנו מכונות שלא התאימו לייצור נעליים ועשו אימומים עקומים. "יצרנו נעל של טעויות", אומרת סתת. "אי אפשר היה ללכת איתה, אבל רק למדנו מזה". היום הם זוכים להצלחה מקומית לא מבוטלת - יש להם שתי חנויות, אחת בדיזנגוף והשנייה בירושלים - ואף משתתפים בתערוכות בחו"ל. "כשהצגנו בתערוכה במילאנו באו אלינו לביתן ושאלו מאיפה המעצבים", אומרת סתת. "אמרנו שמישראל אז התגובה המיידית היתה 'איטס סו אקזוטיק'".?

לאחרונה מכרו קאפל אוף חלק מהממלכה שלהם לנעלי גזית הוותיקים ובנוסף לייצור בארץ הם מייצרים עכשיו גם באיטליה ובסין כדי לשווק את המותג בחו"ל. "הייצור בארץ מאוד קשה", אומרת סתת. "אין אנשי מקצוע. אנחנו מחפשים עכשיו מודליסט ?(משרטט את הדגם המבוקש?) ולא מוצאים. הסביבה הקרובה לא מספקת דרישות ייחודיות של מעצבים. הסוליות מיוצרות כולן בארץ - כשרק לשני אנשים יש את המכונה - ומעצב שרוצה לעוף קדימה או להביא בשורה משלו, תקוע במקום כי כולם עובדים עם אותם יצרנים וכל הסוליות נראות אותו דבר".?

לוי: "נסעתי בספטמבר לאיטליה כדי לחפש חומרים מיוחדים לנעליים שלי, עברתי שם מכפר לכפר ובכיתי מהשפע שראיתי. אבל אני מנסה להיות אופטימית. כבר רואים את ניצני ההפי?אנד. היום המצב יותר טוב משהיה לפני שלוש שנים, ובעוד עשר שנים יהיה עוד יותר טוב".?

ב?56' פעלו בישראל 350 מפעלים לייצור נעליים, 20 סלונים לנעליים, 100 בתי מלאכה לייצור נעליים בעבודת יד וכ?2,000 סנדלרים. ב?75' הועסקו בענף 4,000 עובדים והייבוא הסתכם בשני מיליון דולר לשנה. עד 90' הוא טיפס ל?45 מיליון דולר. כיום, דוד שלסקי, יצרן נעליים מראשון לציון הוא בין הבודדים שעובד במקצוע. "פעם היו פה למעלה מ?1,200 מפעלי נעליים", הוא אומר. "היום אפשר לספור אותם על כף יד אחת. יש שניים?שלושה ספקי עורות, שני יצרני סוליות, שני יצרני ספידות ואין אף יצרן קופסאות. באופן טבעי אנשי המקצוע נכחדו עם השנים". שלסקי מייצר את נעליהם של רוב המעצבים הצעירים ותורם להם מניסיונו. "ההתחלה שלהם מאוד קשה", הוא אומר. "המעצבות מגיעות אלי בוסר, מביאות רעיון, ציור, בדל מחשבה ואנחנו מתרגמים את זה לנעל. בעונות הראשונות קשה לשרוד. מי ששורד את השנים הראשונות יכול להצליח בתנאי שהשיווק הוא עצמאי ולא בקונסיגנציה".?

האפקט הפיסולי?

אחת הבעיות של עיצוב הנעליים בישראל הוא היעדר עונות שנה, וכנגזרת, מכירות סוף עונה המתקיימות עוד לפני שהעונה התחילה. "בעיקר קשה בקיץ", אומרת לוי. "אנשים תוהים 'כמה כבר עולה לייצר כפכפים?' ולא יודעים שהוצאות הפיתוח והייצור על נעליים, מגפיים או כפכפים, זהות. בגלל זה מעצבים רבים לא עושים הרבה סנדלים".?

אשה בסך הכל רוצה זוג נעליים חדש ולא תמיד חשוב לה אם הוא של ג'ימי צ'ו או פראדה, מיוצר בסין, באיטליה או ברמת גן.?

סתת: "חשוב לה. הלקוחה שלנו מעריכה את העיצוב ומרגישה שהיא תורמת משהו בכך שהיא לוקחת חלק בקידום מעצבים ישראלים. אני לובשת רק בגדים של מעצבים ישראלים ואני מרגישה שבלי להתכוון יש בזה הצהרה אידיאולוגית".?

לקומבור יש נקודת מבט אופטימית על יבוא של נעליים זולות מסין ומכל מיני מקומות אחרים בעולם. "המגמה הזאת מביאה לתוצאה הפוכה מהכוונה", הוא אומר. "הנעליים מסין כולן דומות זו לזו, והייצור המקומי, על רקע זה, הופך ייחודי ומבוקש יותר. הצרכן חכם בסופו של דבר".?

דניאלה להבי היא אולי הוותיקה מבין המעצבות הישראלית בגל המתחדש. היא התחילה עם תיקים ולפני כשבע שנים הוסיפה נעליים. את הכל היא מייצרת בארץ. היום יש ללהבי, שלמדה בבצלאל במחלקה לעיצוב תעשייתי, עשר חנויות. בנה אורי הוא מנכ"ל החברה ובימים אלה היא הוזמנה להציג בתערוכה בניו יורק. "אנחנו חידשנו איזושהי מסורת בשוק שהיה במצב זוועה. זה עדיין בכמויות בוטיקיות, בסדרות די קטנות, אבל זה מאפשר לנו לעשות דברים מיוחדים ומוקפדים ולהתייחס יותר ללקוחה שלנו שלא חיה בסין ולא באיטליה, אלא בישראל, ויש לה טעם שונה ורגל אחרת. בשבילנו, ההתעוררות של שוק המעצבות, מבורכת. זה יעודד את התעשייה בארץ. זה גלגל שמתחיל להניע משהו".?

שני בר נמצאת בשוק הזה שמונה שנים. יש לה חנות במתחם גן החשמל ואחת נוספת בדיזנגוף. היא עובדת עם בן זוגה ברוך כתאני. היא למדה בבצלאל במחלקה לצורפות ואביזרים, הוא למד פילוסופיה וקולנוע. היא מנהלת את העיצוב ואת הייצור, הוא מנהל את החנויות ואת הקשר עם חו"ל. "נעליים עניינו אותי בגלל האפקט הפיסולי שבדבר", אומרת בר. "זהו אובייקט מאוד מורכב לעשייה. יש הרבה אלמנטים: סוליה, ספידה, עקב, עור ובטנה, וכל אלמנט מגיע ממקום אחר, וכל זה צריך להתחבר לגוף אחד. יש בזה הרבה משחק. כשגמרתי את הלימודים עשיתי נעליים במו ידי, התחלתי לשווק לחנויות וקיבלתי תגובות טובות. זה עודד אותי והתחלתי לייצר קו משלי. אחרי שנה פתחתי את החנות במתחם החשמל ואחר כך בדיזנגוף".?

במקביל, חבר שלהם לקח כמה זוגות נעליים לתצוגה בברלין והם פרצו שם די מהר. "הזמינו אותנו להשתתף בתצוגת אופנה של מעצבים ברלינאים ובתערוכה מסחרית. הגיעו בוטיקים, וזה היה מדהים, הגיע לעיתונים, והתחלנו לקבל הזמנות". לפני שנה מצאו בר וכתאני מפעל בספרד שיאפשר את ייצור הנעליים בחו"ל. "הגענו למסקנה שאם אנחנו רוצים לעשות את זה כמו שצריך, כדאי להעביר לשם את הייצור", אומרת בר, "ובעוד שבוע אני נוסעת לראות את קולקציית קיץ 2012 מוכנה. הנעליים מספרד ילכו לגרמניה ולשווייץ".?

בהיי?טק וברפואה קוראים לזה "בריחת מוחות".?

"היתה חדירה של סין והתעשייה בארץ קרסה. פעם עוד היה כאן מפעל לעקבים וזה כבר שנתיים שהוא לא קיים. אין יותר מפעלים לייצור נעליים. יש בסך הכל שישה או שבעה מפעלונים קטנים. יותר בתי מלאכה ממפעלים. ואין בעלי מקצוע. בספרד יש. המודליסט שלי, האבא שלו והסבא, עבדו בתחום".?

ברוך כתאני אומר שבמצב הקיים אי אפשר לבנות בארץ תעשיית נעליים. "נוצר מצב שבו אני מעצב את הנעליים בתל אביב, קונה חומרי גלם באיטליה, נוסע לספרד לייצר שם וחוזר לתל אביב כדי למכור אותן. זה די מטורף. צריך להכשיר יותר עובדים לענף הזה. אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים לייצא. אנחנו חייבים לייצר בחו"ל".?

לתעשיית הנעליים בישראל יש חשבון ארוך עם סין. לד"ר קציעה אלון, אוצרת "שופוני", יש חשבון מסוג אחר, כואב משהו: "לסינים, במשך אלפי שנים, היה פ?טיש לכף הרגל הנשית והם הרסו אותה", היא אומרת. "ברגע שקושרים לאשה את הרגל היא לא יכולה ללכת, ומניעת הליכה הוא משהו סופר?פטריארכלי. וזה לא ימי הביניים, הם עדיין עשו את זה במאה ה?20. עיוותו את המקום הארוטי ביותר של האשה".?

הנעל היא ידידה?

לא ברור מדוע הרגל הנשית והנעליים הן מקום ארוטי ומדוע גברים רבים מאוד נמשכים דווקא לשם בפנטזיות שלהם. פרופ' אליעזר ויצטום, פסיכיאטר מאוניברסיטת בן גוריון, שספר שכתב ביחד עם ד"ר יעקב מרגולין, "דמויות בהיסטוריה של הפסיכיאטריה", יצא בימים אלה לאור ?(הוצאת פורום מדיה?), אומר שעל אף שהעיסוק בפ?טיש של נעליים הוא צבעוני ומצטייר כתופעה רחבה, אין הדבר כך. "פ?טישיסטים בדרך כלל לא באים לטיפול והשאלה היא אם זאת בכלל בעיה קלינית. רוב הפטישיסטים נמשכים לבגדים ולמחוכים, הפטישיסטים של נעליים הם רק 14 אחוז, ואנחנו לא יודעים בדיוק מה הסיבה לכך. פרויד כתב על מיניות ועל פטישיזם של רגליים ונעליים שזה גלגול של יצר המין האינפנטילי בכיוון הלא נכון ובמקום הלא נכון, וזה מתקבל על הדעת, אבל כשהוא הגיע לתיאוריה האדיפלית וחרדת הסירוס, הוא אמר שהפ?טיש הזה הוא מין מחשבה מאגית שמחליפה את חרדת הסירוס אצל נשים וגברים. אצל הפסיכואנליטיקאים שאחרי פרויד פ?טיש לנעליים הוא ביטוי לחרדת נטישה בכלל. מעניין איך המודלים השונים משתנים ומנסים להסביר תופעה שאף אחד לא כל כך מבין".?

לאיש גבאי, מרצה בכיר לעיצוב טקסטיל בשנקר, אין פ?טיש לנעליים. יש לו, לעומת זאת, אוסף נאה של כ?250 זוגות. לצריכה פרטית, הוא מדגיש. "כשאני רואה נעל שאני והיא נועדנו זה לזה אני לא מהסס".?

לפי איזה פרמטרים??

"קודם כל היא צריכה לשבת עלי פיקס, אחר כך להתאים לכל האוסף, להשתלב בו, כשרק במקרים קיצוניים היא פותחת ענף לא ידוע. אני חושב שאם לגברים היה יותר אומץ, גם הם היו יכולים להצהיר שהנעל היא ידידתם הטובה ביותר. לי נורא חשוב לקנות נעליים מיוחדות ובמחירים זולים. לעתים רחוקות אני מגיע למאה שקל, בדרך כלל זה פחות וכשאני קונה בחו"ל אני נע סביב 10 יורו. אני לא קונה בעונה ולא בחנויות יוקרה, אני קונה בבזארים, באאוטלטים ובמקומות שאין להם הגדרה לשונית ברורה, בברלין, אמסטרדם או לונדון. רוב האנשים לא היו מעזים ללכת למקומות כאלה כי הם מתויגים בצורה שלילית כמו אזורי פשע ונראים כמו אחרי פינוי דירה ישנה. הכל יד ראשונה. אני נועל אותם ברוטציה אז יש זוגות נעליים שאני נועל פעם בשנה?שנה וחצי, והם סגורים אצלי בקופסאות כמו בחנות נעליים. על כל קופסה בחוץ יש קידוד של הגזרה, החומרים, הצבע ומקום הקנייה וכך מיד אני יודע מה יש בה".?

זה עושה אותך מאושר??

"יותר ממאושר. זאת חוויה מרוממת".?

מתי פרצה אצלך המחלה??

"הבחנתי בניצנים כבר לפני 17 שנה".?

הפרדוקס הדכאני?

את סהר שלו, עיתונאי ובעל בלוג הגרסונייר, המחזיק באוסף צנוע של 20 זוגות נעליים, חלקם יקרים למדי וסולידיים בדרך כלל, לא יתפסו עם קרוקס או נעלי אצבע ברחוב, אבל הוא קשור באופן מיוחד לזוג נעלי עבודה רד ווינג ישנות שקנה מיד שנייה בניו יורק תמורת 130 דולר. "נעל אותן לפני 50 שנה חוטב עצים או כורה פחם", הוא אומר. "נעליים נורא נוחות, מזכירות נעלי צנחנים. יש משהו מדהים בנעילת נעליים שעברו 50 שנה ורואים עליהן את כתמי השמן".?

שלו מודד אנשים לפי הנעליים שהם נועלים. זו בעיניו אינדיקציה מעולה להבין מה היחס שלהם כלפי עצמם וכלפי הסביבה. הקשר בין גברים לנעליים, לדעתו, פחות מורכב מזה של נשים. "נעליים אמורות לשרת את זה שנועל אותן", הוא אומר. "הן פונקציונליות. רוב הגברים מתייחסים אליהן ככה ואולי זאת הסיבה שהנעליים שלהם נורא משעממות. זה קשור במשהו תרבותי על איך גברים בכלל מסתכלים על עצמם ועל הבגדים שלהם. פעם זה היה אחרת. גברים התייחסו לנעליים שלהם כמו נשים. בתקופת לואי ה?16 גברים נעלו נעלי סטן על עקבים עם אבזמים צבעוניים. המהפכה התעשייתית גרמה לכל זה להשתנות. הלבישה את הגברים בחליפות ואת הנשים בנעליים שיענו על הפנטזיה של הגברים".?

עולם הפנטזיה של הגברים, בהיותם מעצבי אופנה ונעליים, ברא דימוי גוף נשי מעוות. רזה עד אימה וצועד על עקבים גבוהים במיוחד. "מנקודת מבט פמיניסטית יש כאן קונפליקט וסתירה", אומרת אלון. "הנשים אומרות שהעקבים מדכאים אותן ומונעים מהן תנועה חופשית ומשוחררת ומצד שני הן אומרות גם, 'כשאנחנו עולות על עקבים, אנחנו מרגישות חזקות ובעלות ביטחון עצמי גבוה'. משהו שהתחיל כדכאני, הוא היום מקור לעוצמה ומיניות נשית".?

זה טריק פטריארכלי שהגברים קיבעו והיום הנשים הפנימו את התודעה הכוזבת הזאת ומרגישות שהיא חלק מהן.?

"נכון, אבל זה כך גם כשהן מורידות שערות ומתאפרות. יש בזה אלמנט משעבד שהאשה הצליחה למנף לתועלתה".?

האמנית הילה בן ארי עוסקת בעבודותיה במיניות ובאספקטים שונים של אלימות וכאב בגוף הנשי. נעלי העקב הגבוה, לדעתה, הן חלק ממצבן הרעוע של הנשים במרחב וגורמות לפצעים בגופן. באחת מעבודות הווידיאו שלה מבצעת ספק אשה ספק נערה כרותת רגל תרגיל אינסופי על קורה ועומדת בכך בהצלחה. "זה מקום שבין הכוח לחולשה של הגוף והזהות הנשית", היא אומרת. "קונפליקט של נשים שיכולות להתייצב בעולם הזה ולהיות מאוזנות, למרות הפגיעה המובנית שיש להן. האשה שעל הקורה מאוזנת ומצליחה להיות בתנועה למרות המגבלה שלה".*?

?

loria@haaretz.co.il?

***?

אפשר גם אחרת?

לא כל מפעלי הנעליים בארץ פשטו את הרגל?

שני מפעלי נעליים גדולים ששרדו את מהפכות היבוא ואת סין, הם טבע נאות וביוטיפיל. שניהם פועלים בנישה מבודלת של נעלי בריאות ונוחות. פעם קראו לזה נעליים אורתופדיות. המותגים של שתי החברות זכו להצלחה גדולה בארץ ובחו"ל. "ביוטיפיל חוגגת 22 שנים", אומר עמי בר נהור, מנכ"ל ומייסד החברה. "אנחנו מוכרים ב?17 מדינות, ב?1,500 חנויות, מתוכן 800 בארצות הברית, ובשמונה חנויות בישראל, והכל תוצרת ישראל מהמפעל שלנו בראשון לציון. חצי מהבית הלבן הולך עם ביוטיפיל. קיבלנו מכתב מלורה בוש שמודה לנו על הנעליים הנהדרות".

?

***נעלולים

הנעליים הראשונות היו כנראה סנדלים, שיוצרו על ידי המצרים בשנת 3500 לפני הספירה. הם הטביעו את רגליהם בחול רטוב ועל פי המידה שהוטבעה, גזרו תבניות מפפירוס קלוע וחיברו רצועות של עור בלתי מעובד שהחזיק את הרגל (1) ? עם השנים למדו יצרנים לתת בסנדלים סימנים שיבחינו בין עשירים ועניים ? אצל היפנים כל בעל מקצוע אופיין בסוג שונה של סנדלים ? בתקופת הפריחה של האימפריה הרומית שובצו בסנדלים זהב ואבנים טובות ? ה?Slippers, נעליים שטוחות שמכסות את כל כף הרגל, הפכו לחלק מקוד לבוש יחסית מאוחר. רובם הגדול של האנשים נעלו נעליים רק לאירועים מיוחדים, והן היו עשויות מברוקט, משי או קטיפה (2) ? החל מהמאה ה?12 אפ??י הנעליים של הטורקים החלו להסתלסל כלפי מעלה ? רק ב?1830 העזו נשים לנעול מגפיים שלא לצורכי עבודה ? ז'וזפין, רעייתו של נפוליאון, החזיקה באוסף של 521 זוגות נעליים (3) ? למארי אנטואנט היה אוסף של כ?500 זוגות והיא העסיקה משרתת מיוחדת שטיפלה בהם (4) ? כלות החלו לנעול נעליים לבנות רק באמצע המאה ה?19 (5) ? לפי המסורת בעולם האנגלוסקסי, מוסר האב לחתן ביחד עם בתו גם את אחת מנעליה - סגולה להעברת סמכות מסודרת ? בתקופה שכונתה La belle epoque, מסוף המאה ה?19 ועד מלחמת העולם הראשונה, תקופה קלת דעת והוללת, נראו אריסטוקרטים פאריסאים לוגמים שמפניה מנעליה של גברת ? לא ידוע בוודאות מתי החלו נשים לנעול נעלי עקב ? מה שידוע הוא שעוד קודם לכן קצבים מצרים נעלו עקבים כדי לא לדרוך על דם ועל גוויות של חיות, ושפרשים מונגולים נעלו מגפיים על עקבים כדי לייצב טוב יותר את אחיזתם בארכוף ? כך או כך, השנה שבה נראו נעלי העקב האופנתיות הראשונות היתה 1533 כאשר קתרינה דה מדיצ'י הביאה אותם מפירנצה לפאריס, לחתונתה עם הנרי השני (6) ? בהמשך אומצה אופנת העקבים על ידי נשות החצר הפאריסאיות ועד מהרה הסתמנו שני מעמדות: עקבים גבוהים - אצולה; ונעליים שטוחות - פשוטי העם ? בימי מלכותה של אליזבת הראשונה נעלי עקב לגברים נחשבו כמילה האחרונה ? ב?1919 נאסרו עיוות וקשירת כפות רגליהן של נשים סיניות, שהיו מקובלים במשך אלפי שנים ? נעלי נוחות שטוחות לנשים הופיעו לראשונה בשנות ה?20 של המאה הקודמת ? נעלי האוקספורד הראשונות נראו על רגליה של אשת הנשיא, אלינור רוזוולט ? לאחר מכן נעלו אותן בגאווה מרלן דיטריך וקתרין הפבורן שהפגינו, אגב כך, מראה אניגמטי וגברי משהו ? לאחרונה חזרו נעלי אוקספורד לאופנה, לנשים וגברים כאחד (7)



לאחרונה, כמו יינות בוטיק, צצים בישראל מעצבי נעליים צעירים רבים ?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו