בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פינת פנחס שדה

ולא ידעתי שבהמשך הרחוב גר האדם שהזדקקתי לו, משורר

תגובות

לפעמים אלה הפרטים הקטנים שסודקים את התמונה שהיית משוכנע שהכרת, שידעת על בוריה. הפעם זאת היתה ידיעה לקונית בשוליהם של מדורי הספרות. ביום חמישי, היא בישרה, יתקיים טקס הסרת הלוט מעל לוח הנצחה שנקבע על קיר הבניין שבו התגורר פנחס שדה, ברחוב דרך ההגנה 138 בתל אביב, שם, בדירתו בקומה השמינית, חי וכתב בשנים 77'-90'.

לא היה לי מושג. גדלתי שני בתים משם, בדרך ההגנה 142, באותה תקופה ממש. במשך עשר שנים חיינו בנוה ברבור, בין יד אליהו לכפר שלם, לא רחוק משכונת התקוה ומכביש הטייסים.

זאת לא היתה שכונה רעה; לא רעה דיה, בכל מקרה. בשכונת התקוה היו פשע וסמים, בכפר שלם מאבקי הטריטוריות היו מלווים במתח ובאלימות. נוה ברבור, לעומתם, היתה נוה מדבר תמים. 15 הבניינים שלה הוצנחו לשם בשורה ארוכה, כמו כדי לחצוץ בין כפר שלם הסוערת ליד אליהו המנומנמת. אך למרות שמה המפכה, נוה ברבור היא מובלעת של שממה, פשוט מפני ששכחו להעניק לבניינים האלה שכונה: בית ספר, גינה או מרכז מסחרי. רק המתנ"ס המצוין לבדו מילא את השעות הפנויות שלנו. בנוה ברבור גרו אנשים עובדים, טרודים בפרנסת המשפחה וחולמים על קצת יותר מזה.

היינו אנשים חמים, כפי שמקובל לומר על מזרחיים בשכונות מצוקה, אלא שבנוה ברבור לא חיו רק מזרחיים, אלא אנשים, לא משנה מאיזו עדה, שלא הרוויחו די כסף כדי לגור בכל מקום אחר. בבניין שבו גרתי התקיימו יחסי שכנות טובים: עזרה הדדית בשמירטוף, ארוחות ערב משותפות, דהרת ילדים קבוצתית בחדר המדרגות וכמובן, רכילויות עסיסיות. כך שזאת לא היתה שכונה רעה, היא רק היתה מבודדת וריקה, קרובה למרכז ורחוקה ממנו שנות אור, אפרפרה נצחית, כאילו ענן קבוע של אובך יושב עליה.

כמו לא מעט משכנינו, גם ההורים שלי היו נחושים מספיק, חרוצים מספיק ובעלי די מזל שיאפשר להם לגדל את משפחתם בסביבה נעימה יותר, רבת אפשרויות. עברנו משם כשהייתי בת 12, ומעולם לא חזרתי. לא היתה סיבה.

אבל הגילוי-שבדיעבד על הנקודה המהבהבת בשמי השכונה, זאת שלא ידעתי עליה בזמן אמת, החזיר אותי לשם, ועשיתי את כל שלושה הקילומטרים וחצי שמפרידים בין ביתי בלב תל אביב לנוה ברבור.

הבניינים עדיין שם, גיליתי, צבעיהם דהו וקוביות של מזגנים צמחו עליהם פרא. מבואות הבניינים שופצו ונראו מתוחזקות היטב. בשטח החולי שנמתח פעם מהבניינים ועד כפר שלם, שבו רכבו נערי הכפר על חמורים, מדרבנים אותם במקלות גדולים, נבנו בניינים חדשים. ביניהם יושבות עדיין, נעוצות בקרקע, ההיאחזויות הלא-חוקיות, מגודרות בדלתות עקורות וביריעות פח מרוססות בצבע. חרציות, שהיו ממלאות בתקופת פסח את כל השטחים הפנויים, גדלות עכשיו רק ברווחים בין האספלט, וגם הן, משום מה, קמלו בטרם עת.

ברבע לשש השמים הלכו והתקדרו, ואנשים עלו ובאו בשביל הצר המוביל מהכביש לחלקו האחורי של הבניין בדרך ההגנה 138, מעבירים מבט על בד הסאטן הסגול שעל הקיר, להלן הלוט, אולי גם על המנורה השבורה שמעליו. הגיע חוקר הספרות פרופ' נסים קלדרון, הגיעו כמה עיתונאים וצלם, כמה חובבי ספרות, פעילים מהשכונה וקומץ דיירים מהבניין. הצלם ניצל את הרגעים שלפני הטקס כדי לתעד את הלוט הסגול המחכה להסרה, תמונות רוחב ואורך, ואז תהה בקול רם: "מה כבר אפשר לצלם כאן?" בעשרה לשש התחיל לטפטף, וכל האורחים הצטופפו מתחת לבניין, ליד פתחי האוורור של המקלט המשותף. האשה שמכהנת כוועד הבית עידכנה את הדיירים האחרים במתרחש. "זוכר את שדה?" שאלה את אחד הוותיקים. "נחמד כזה, מעשן מקטרת, שקט, מנומס". כשאיש לא הצליח להיזכר במי מדובר, ניסתה שוב. "מה קרה לכם, לומדים אותו בבתי ספר, בתיכונים".

ברחוב שבו אני גרה עכשיו, חיים סופר אחד וקולנוען אחד ומחזאי אחד ושחקנית ואוצרת אחת מרכזית וצייר חשוב נפטר בו לא מכבר, ואם אני מוסיפה גם את שני הרחובות הקטנים שיוצאים ממנו, שבהם אני חגה במכונית בתקווה למצוא חניה, אז אפשר לספור עוד שתי סופרות ועיתונאי-סופר ועוד צייר, ואלו רק האנשים שאנחנו נעצרים לדבר איתם בדרך לגן. שלא כמו בנותי, בילדותי לא הכרתי אף סופר או עיתונאי; לא חלמתי להיות סופרת או עיתונאית. בכלל לא ידעתי שאפשר.

"מי גר היום בדירה של שדה?" שאל העיתונאי וקיבל את התשובה הצפויה: "משפחה רוסית". "עכשיו ערך הדירות יעלה", קיווה מישהו אחר, וגם את המשאלה הזאת אפשר היה לנחש.

בדקה לשש נראתה בקצה השביל מטרייה לבנה ומתחתיה התקדם לעברנו ראש העיר. הטפטוף נעשה רציני. האחראית על הטקס ביקשה את תשומת הלב והורתה: "שימו לב. ראש העיר יסיר את הלוט, תביטו בו רגע, צלמו אם אתם רוצים, ונרוץ כולנו מעבר לכביש, לבית ברבור, לטקס". וכך היה: 30 שניות, אולי דקה, כולל הכל. עוד רגע צילמנו את השלט החשוף, עד שהגשם איים על תקינות המצלמות, עד שגילינו שאין עוד מה לצלם. "צריך היה להחליף את המנורה", ציינה מישהי באיחור.

הטקס היה מקסים. היה מרגש לחזור לבית ברבור, המרכז הקהילתי שהשתפץ, ועכשיו היה מסויד כולו בלבן בוהק ובאדום מעורר. באולם הקטן קראו משוררים, ותיקים כצעירים, משיריו של שדה, ונסים קלדרון נתן בהם סימנים. הוא סיפר על חוש ההומור של שדה, על יחסי המשיכה והדחייה שחש כלפי כתבי הקודש והדת, ובעיקר על הרעב שלו לרוח, על יכולתו למצוא בכל דבר גשמי את הרוחני, השירי. בשירים שנקראו, שב והופיע החלון, המסגרת שדרכה מביט שדה, הספון בביתו, על העולם.

"מחלון חדרי בקומה השמינית אני רואה בשעת צהרי קיץ זו/ את יד אליהו וכפר שלם. שכונת התקוה ושיכוני כביש הטייסים/ ומעליהם מלוא רוחב השמים כזכוכית כחולה דלוחה./ אני פונה אל השמים ובקשתי שטוחה לפניהם: אל, אל נא תעשה לי כדבר הזה". ("לאחר שתי שנים").

"כל יום", אמר קלדרון, "נולד ילד אחד שפוקח את עיניו ואומר: מה שיש כאן לא מספיק. הילד הזה זקוק לפנחס שדה".

והשירים היו יפים, ומצחיקים לפרקים, וישראליים מאוד וקלאסיים, והצטערתי שמכל כתביו של שדה קראתי עד כה רק את "החיים כמשל", בגיל שבו היה מתאים לקרוא את "החיים כמשל". והצטערתי, צער גדול, על שלא ידעתי שמשורר כזה, או משורר כלשהו, חי בתוכנו. או לפחות לצדנו. הצטערתי על שמעולם לא עלה בדעתי להרים ראש, למתוח את הצוואר, לאמץ את העיניים ולנסות לראות מה קורה בקומה השמינית. כי לכי תדעי, אולי במקרה עומד שם, בחלון, משורר.

והצטערתי, על שלא ידעתי שהוא שם, מביט מחלונו בחצרות הכבושות במשוכות של שיחי צבר ובבתים העשויים טלאי על טלאי, מביט בנערים הרוכבים על חמורים ומטילים חיתתם על הילדים הצעירים מהם, מביט בנו, המשחקים במגרש החניה, מביט דרך חלונות המטבחים באמהותינו המבשלות ארוחת ערב, תמיד חביתה, סלט, גבינה לבנה, ומוצא בחיינו - או בנו - יופי, כיעור נשגב, או לכל הפחות דימוי טוב למשהו.

כי מה שהיה שם לא הספיק. והיינו זקוקים לפנחס שדה.



דרך ההגנה 138, קומה שמינית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו