בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצד השני של העולם

נו, אז הם התחתנו. אבל יש אנשים שיש להם דברים יותר חשובים לעשות בבוקר יום שישי. וגם המציאו את ההקלטה

תגובות

בשישי שעבר, שעות ספורות לפני חתונתם המלכותית של הדוכס המקריח מקיימברידג' ובח"לתו פשוטת העם שרזתה אבל זה עשה לה קמטים, גיליתי אני, פשוט עם אחר, ששכחתי את האוטו בהרצליה. יותר נכון יהיה לומר ששכחתי שהשארתי אותו בהרצליה. כלומר, לא היה זה ליל שכרות סוער שבסופו התעוררתי במיטה הרצליינית זרה, וחמקתי הביתה במונית, מותיר מאחורי גבר לוהט עטוף בסדינים מוכתמים. הו לא. המציאות מטבעה הרבה פחות זוהרת. היא ודאי היתה פחות זוהרת כשחיפשתי למחרת בבוקר את הרכב מסביב לבית 35 דקות בערך, עד שהיכתה בי הידיעה המטופשת כי האוטו חונה עדיין מתחת לבניין משרדים ברחוב גלגלי הפלדה 11, וכי עלי להזמין עכשיו מונית שתיקח אותי לשם, ולנהל מן הסתם עם הנהג את הוויכוח הכה-חביב-עלי ובו אני דורש כרגיל שיפעיל מונה, בעוד הוא מתעקש כי לנסיעה בין-עירונית יש תעריף קבוע. מיליון שקל בערך.

"כלומר", אני אגיד לו, "מבחינתך את נסיעתי הקצרצרה מרמת אביב לאזור התעשייה של הרצליה, יש לתמחר באופן זהה לנסיעה מפלורנטין למעבה העיר, בואך רעננה".

"יש תעריף קבוע", הוא ידקלם שוב את המנטרה, "מרחק זה לא הכל".

מרחק זה הדבר הכי חשוב בעולם, וחבל לי שהוא לא יבין את זה אף פעם. לולא המרחק המר בין רמת אביב לאזור התעשייה הרצליה, אולי גם אותי היתה אוספת איזו בנטלי מלכותית או רולס-רויס ששאלתי מאבא, והשופר היה פותח בפני את הדלת, ועל מושבי העור הרכים הייתי מניח את התחת המלכותי שלי, ומנופף לשלום לעוברים ושבים בידי העטויה בכפפה לבנה. מצד שני גם אני מקריח, גם אני רזיתי וגם לי זה עשה קמטים, אז אפשר לומר שיחסית לאחרים, אני קרוב.

כך התחיל עוד אחד מהימים הבלתי-זוהרים שאני חווה ברבבות בעת האחרונה, כאילו אני איזו קונקורנציה פיזיקלית נחותה למשפחת המלוכה, איזו הוכחה נבובה לחוק שימור האנרגיה. שהרי אם בצד אחד של העולם הופכת עלמה צעירה לאשת אצולה כשהיא נישאת לבחיר לבה, היו בטוחים כי בצדו האחר אני יושב במונית, מזיע ממאמצי החיפוש, והנהג מדבר איתי על אורגיות.

בחיי.

אור-ג-יות.

"בשביל מה להם להתחתן?" הוא שואג, "אני, את אשתי הראשונה העפתי אחרי עשר שנים. ואתה חושב שהיה לי רע איתה? לא היה לי רע איתה. היו לי נישואים פתוחים, זיינתי מהבוקר עד הערב. פעם בשבוע היינו נפגשים עשרה זוגות חברים, וכל הגברים עברו על כל הנשים. תאמין לי".

מאמין לו, אך הוא ממשיך במונולוגים מהוואגינה של אשת חברו הטוב, ומספר כיצד רכש זה לא מכבר בית באי התאילנדי האקזוטי פטאיה, "בית הזונות הכי גדול בעולם", כהגדרתו הכובשת, ופעם בשנה הוא בא לשם לחגוג.

"לא חבל על הכסף?" אני מנסה לתת לשיחה תפנית נדל"נית בחושבי בטעות כי עניין האורגיות די מוצה.

"לא", נובח פר ההרבעה ומלטף בידו העבה והמנומשת את מוט ההילוכים, "הבנות שלי אוהבות לנסוע לשם".

"לבית הזונות הכי גדול בעולם?!"

"כן".

מה יש לומר - רויאלטי.

כשאני מגיע באיחור של שעה לבית הקפה שבו קבעתי עם חברה, אני נוכח לדעת כי המקום ריק למחצה, וכי את המרפסת ההומה בדרך כלל, מקשטים עתה רק היא ופרצופה החמוץ, כמו עץ לימונים בודד באמצע מדבר.

"טוב, קורה שמאחרים, אל תכעסי. ואם מתישהו תרצי לשכור בית בפטאיה, תדעי לך שיש לנו עכשיו קשרים שם".

היא מביטה על בית הקפה הריק ואומרת: "אולי גם אנחנו היינו צריכים להישאר בבית ולראות את החתונה? זה רגע היסטורי".

"אין לי כוח לרגע היסטורי. היה לי בוקר היסטורי. אני לא מחליף את הבריוש החם שמחכה לי בסלט של צנוניות מלכותיות. נראה אחר כך את ההקלטה".

התוגה שהיתה נסוכה על פניה היפים מסרבת להתפוגג, ואני רואה שגם היא שוקעת באותם דמיונות מסוכנים של מיטב העלמות המקומיות בסופ"ש שעבר, וגם היא שואלת את עצמה מדוע קייט ולא היא? כאילו למדו יחד בט' 3 או שהיו שתיהן מש"קיות חווי"ה, ועכשיו איפה היא ואיפה החוויה. ולא עוזר שאני מציין כי הדמות החשובה כאן היא אמה של הכלה, שסומנה זה מכבר על ידי התקשורת הבריטית כאדריכלית של השידוך כולו, וכמי ששלחה את בתה לאוניברסיטה היוקרתית במטרה לפתות את הרויאל פרינס. אין כאן שום דבר ספונטני.

אני רוצה לשאול אותה אם בכלל היתה רוצה להינשא לחננה הזה עם האב הסוטה והאם הבולמית המתה, אבל אז מצלצל הטלפון הנייד שלי, ומתוכו בוקע בסימטריה מושלמת, קולה של האנורקטית החיה.

"היי, אמא. נחתת כבר?"

איזה נחתה? תקועה המסכנה בקנדה אחרי שבוטלה טיסתה בגללה קלקול במטוס. הבעיה היא שבמסגרת תפקידה הרם ברשות מוניציפלית כלשהי היא אחראית על טקסי האבל השונים, ולא ייתכן שיומיים לפני טקס יום השואה, היא תפסיד את אחת החזרות. האם בבקשה אוכל ללכת לראות את החזרה ולדווח לה?

אח, חיי האצולה. ודאי גם דיוויד וויקטוריה בקהאם, בחליפות של הוגו בוס וכובעים של פיליפ טרייסי, ממהרים לדירתו של המעבד המוזיקלי, כדי להספיק להקראת שמות הניצולים. בחליפת צהוב-בננה עושה המלכה את דרכה לווסטמינסטר, בזמן שאני מקשיב למונולוגים אותנטיים של פרטיזנים. כל אחד והמזל המולד שלו, כן? רק אם אפשר, שיתחתנו שם פחות, בבריטניה. אני באמת מרגיש שבאיזו דרך קוסמית זה מחבל בחיי שלי. שיהיו וויליאם וקייט האחרונים להינשא לעת עתה, שיהיו חייהם מלאים בכל טוב, ויאהבו זה את זו לנצח. כי הנצח, כפי שהוא מושר כרגע באוזני, הנצח הוא רק אפר ואבק.

aviad.kissos@gmail.com



בלש מחפש נערים שיכורים במגרש חנייה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו