בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיסול אוסמה בן לאדן | הביאו לי את ראשו

חיסולו של מנהיג אל-קאעדה השבוע לא היה שונה מאוד ממצעדי הניצחון שערכו הרומאים. ההבדל הוא רק בעובי הציפוי של התקינות הפוליטית

תגובות

שמעון בר גיורא היה מראשי המרד היהודי הכושל נגד הרומאים במאה הראשונה לספירה. מפקד כריזמטי ותקיף, שהשתלט על ירושלים בשנה האחרונה של המאבק והמשיך להילחם גם אחרי נפילת החומות וחורבן בית המקדש, עד שהניח את נשקו, ונתפס כשניסה להימלט מהעיר ההרוסה. משם הובילו אותו שוביו לקיסריה, אסור בנחושתיים, והציגו אותו לפני טיטוס, המצביא הרומאי.

"טיטוס ציווה לשמור עליו, כי חסך אותו ליום חג-הניצחון ברומא", מספר יוסף בן מתתיהו, יריבו הגדול של בר גיורא, שעבר לצד הרומאים במלחמה ושרד כדי לכתוב את ההיסטוריה שלה. מאות השבויים היהודים, שנבחרו להשתתף במצעד הניצחון בהיותם חסונים ויפי מראה, נשלחו באונייה לאיטליה. בבוא היום הגדול הציגו אותם בתהלוכה גדולה ברומא, עם כלי בית המקדש, מנורת שבעת הקנים וספר התורה. בזנב התהלוכה נסעו הקיסר אספסיאנוס, בנו המנצח טיטוס ואחיו הצעיר דומיטיאנוס, רכוב על סוס.

ואז הגיעה התהלוכה למקדש יופיטר, על גבעת הקפיטול, ונעמדה במקומה. חוק עתיק היה לרומאים מימי קדם, מספר בן מתתיהו, לחכות שם עד שהכרוז יודיע על מותו של מפקד צבא האויבים. לתפקיד הזה נבחר שמעון בר גיורא: אחרי שצעד בתהלוכה עם השבויים האחרים, כרכו חבל על צווארו, הכו אותו לעיני הקהל והובילוהו לאתר ההוצאה להורג מעל לשוק. "כשהגיעה הבשורה כי בא קצו, הריע העם תרועת-ששון, ואז החלו להקריב את הזבחים", מספר בן מתתיהו, והקיסר ובניו הלכו אל הארמון "וקראו את המשתה רבים מבני העם, כי ביום הזה חגגה רומא את חג ניצחון צבאותיה על השונאים".

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, למראה האמריקאים הצוהלים על חיסולו של מנהיג המרד המוסלמי נגד ארצות הברית, אוסמה בן-לאדן. בוושינגטון לא ערכו מסע ניצחון כמו ברומא העתיקה, והנשיא ברק אובמה הסתפק בנאום חמור סבר בטלוויזיה ולא פתח את הבית הלבן למסיבה המונית כמו הקיסרים הקדומים. אבל החגיגות הספונטניות והסקרים הנלהבים הזכירו את מעצמת-העל הקדומה, שארצות הברית נבנתה בצלמה ובדמותה. הטענות של ארגוני זכויות אדם, שבן-לאדן חוסל ללא משפט ומתוך הפרת החוק, לא זכו לאהדה רבה בציבור האמריקאי.

אובמה הכיר היטב את התקדים ההיסטורי. הוא נימק את סירובו לפרסום תמונתו של בן-לאדן ההרוג באומרו ש"לא ינפנף בגביע הניצחון", רמז ברור לקיסרים ולמצעדי הטריומף שלהם ברומא. רוב הציבור האמריקאי, לפי סקר של סי-אן-אן, דווקא רצה לראות את גופתו המרוטשת של ראש צבא האויבים. הנשיא שמר על איפוק, לפחות בינתיים; התמונה עוד עשויה לדלוף, אם אובמה יאבד נקודות בסקרים.

הריגת הסמל

מימי קדם ועד היום, הריגת מנהיג האויבים נתפשת כביטוי המובהק לניצחון. הפקודה עתיקת היומין, "הביאו לי את ראשו", עודנה בפק"ל של כל מפקד צבאי וראש שירות מודיעין. אלפי שנות ציוויליזציה ופיתוח דוקטרינות משפטיות ופילוסופיות מוסריות לא שינו דבר. הניצחון במלחמה אינו שלם, אם סמל האויבים עודנו חי, אפילו במסתור. צריך למצוא אותו ולהרוג אותו בשדה, להשליך את גופתו לים או להביאו למשפט מנצחים, שבסיומו תשתלשל גופתו מחבל התלייה, או תנוקב בכדורי כיתת היורים.

יום לפני חיסולו המוצלח של בן-לאדן, ניסו כוחות נאט"ו בלוב להרוג את השליט מועמר קדאפי בהפצצה, ונכשלו. הלובים טענו שבתקיפה נהרגו בנו הצעיר של קדאפי ושלושה מנכדי השליט. המבוכה היתה כה גדולה, עד שנאט"ו סירבה לספר מאיזו מדינה באו המפציצים. הנה מצעד ניצחון שהוחמץ.

בכל הנוגע להריגת אויבים, ההבדל בין מדינות ותרבויות בא לביטוי בעובי הציפוי של תקינות פוליטית, שבו עוטפים את פעולות ההתנקשות. בעולם השלישי אין דילמות כאלה. כשממשלת סרי לנקה דיכאה לפני שנתיים את מרד "הנמרים הטמילים", אחרי דור של לחימה ומספר עצום של קורבנות, מפקדי הצבא התגאו לפני אורחיהם במזכרות שנטלו מגופתו של מנהיג "הנמרים" ולופילאי פראבאקראן. גם שם, כמו בחיסול בן-לאדן, טענה הממשלה שהאויב ניסה להתנגד ונהרג בקרב, ולא סתם חוסל בירי מקרוב.

בתרבות הישראלית, הריגת מנהיגי האויב נתפשת ככלי חיוני במאבק נגד הארגונים הפלסטיניים והחיזבאללה. די לזכור את ההתעסקות האובססיבית בגירושו או בחיסולו של יאסר ערפאת הכלוא במוקטעה, בימי האינתיפאדה השנייה, ואת הערפל האופף את מותו ממחלה מסתורית. חיסולים מוצלחים של טרוריסטים מבוקשים - "המהנדס" יחיא עיאש מהחמאס, "שר הביטחון של חיזבאללה" עימאד מורנייה וראשי החמאס אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנתיסי - הקפיצו את המורל הישראלי מהתהומות שאליהן שקע בעקבות פיגועים קשים או מלחמה כושלת כמו לבנון השנייה. הוויכוח הפנימי בישראל נוגע לחשש מפיגועי נקם בעקבות החיסולים, או מהעמדת הקצינים והפוליטיקאים שהורו על החיסול לדין באירופה, ולא לעצם ההתנקשות בסמלי היריב.

באמריקה כמו באמריקה, חיסול מנהיגים ומפקדים יריבים כבול במעצורים מוסריים ופוליטיים. בשנות ה-70 אפילו יצאה הוראה נשיאותית, שאסרה על המודיעין האמריקאי לבצע פעולות כאלה. אבל זה היה החריג, שנזנח לאחר שארה"ב הותקפה בספטמבר 2001. מאז ראינו את גופותיהם של בני סדאם חוסיין, עודאי וקוסאי, את אביהם השבוי בטקס ההשפלה עם בדיקת השערות והשיניים, ואחר כך את הוצאתו להורג - ועכשיו את חיסול בן-לאדן והניסיון הכושל להרוג את קדאפי. הצביעות ניכרת בטענה שהתקיפה בטריפולי לא היתה חיסול, אלא משהו אחר: לפי הגרסה הרשמית, משכנו של קדאפי הופצץ כדי "לפגוע במערך הפיקוד והשליטה" שלו, ולא כדי להתנקש בחייו או להרוג את בני משפחתו כדי לערער את רצונו להילחם. במקרה של בן-לאדן, המסיכות הוסרו והמחסלים הוצגו כגיבורים.

מנהיגי האויב מסמלים את המאבק, ולהריגתם יש ערך תודעתי בהשפלת המובסים ורימום המורל של המנצחים. זה הטבע האנושי, והניסיונות להטיל עליו כבלים מוסריים ופוליטיים נכשלו שוב ושוב. אין גם סיבה לתת למנהיגים ולמפקדים חסינות, שנשללת מלוחמיהם. מי ששולח אחרים להרוג, צריך להשתתף אתם בסיכון ולא ליהנות מפטור רק מפני שהסתתר במערה או ישב מאחורי שולחן ונתן פקודות.

התועלת בהריגת המנהיגים שנויה במחלוקת. קל לחסל אדם, קשה הרבה יותר לעקור את הרעיון שבשמו יצא לקרב. האידיאולוגיה מתקיימת בתודעה הקולקטיבית של תומכיה, והם יכולים לאמץ את המנהיג ההרוג כדגל להמשך המאבק. חיסול יאסין ורנתיסי לא מוטט את תנועת החמאס, שרק התחזקה מאז, ועכשיו עומד בראשה חאלד משעל שניצל מהתנקשות. צ'ה גווארה חוסל בבוליוויה, אבל תמונתו תלויה עד היום בהרבה בתים ומודפסת על הרבה טי-שירטס, וחשוב מזה, המסר האנטי-אמריקאי שלו נהנה מפופולריות עצומה באמריקה הלטינית.

קם לתחייה

כך זה היה גם בימי הרומאים: כ-60 שנה אחרי שהמרד היהודי דוכא, בית המקדש נחרב ובר גיורא חוסל, פרצה התקוממות חדשה ביהודה בראשות שמעון בן כוסיבה (בר-כוכבא). שוב נדרשו הרומאים להביא צבא גדול, ולרדוף את המורדים עד מוות במבצרים ובמערות המסתור. בר-כוכבא, ככל הידוע, נהרג בקרב ולא הובא לתהלוכת ניצחון ברומא. דיכוי המרד השני היה הרבה יותר ברוטלי.

ההרוג הפוליטי הכי ידוע בתקופת השלטון הרומי ביהודה היה כמובן ישו, שצליבתו לא חיסלה את משנתו. יורשיו הפיצו את רעיונותיו, שזכו להצלחה השיווקית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית.

אידיאולוגיות נעלמות רק כשהן נתפשות ככישלון, כמו הקומוניזם הסובייטי, או כשרעיון חדש כובש את ההמונים, כמו הנצרות שירשה את הדתות האליליות. אם כך, מה הטעם בחיסול מנהיגים, אם הרעיון נשאר אחריהם? התשובה טמונה בלוח הזמנים. הנציב הרומי פונטיוס פילטוס, ששפט את ישו והורה על הוצאתו להורג בצליבה, רצה לפתור בעיה פוליטית נקודתית. הוא לא התעניין בשאלה, אם מאות שנים אחר כך תקום דת נוצרית ותשתלט על רומא ואם אלפיים שנה אחר כך יהיו בעולם מיליארדי נוצרים. תפקידו היה לשמור על השקט בפרובינציה מרוחקת, והוא מילא אותו לפי הבנתו ובהתאם לקודים שהיו נהוגים בתקופתו.

כשבעלות הברית ביקשו לחסל את האידיאולוגיה הנאצית, הן לא הסתפקו במותו של אדולף היטלר בבונקר או בתליית עוזריו בנירנברג - אלא החריבו את גרמניה בהפצצות והטילו עליה כיבוש צבאי. עד היום יש בגרמניה צבא אמריקאי. ברוח דומה טיפלו האמריקאים ביפאן, שבה השאירו את הקיסר בחיים והוציאו להורג את הגנרלים. השארת המכסה על הסיר כיבתה את הלהבות, והנאציזם הגרמני והאימפריאליזם היפאני לא קמו בינתיים לתחייה.

חיסול בן-לאדן לא יעלים את האיסלאם הקיצוני ולא יכחיד את מאבקו נגד ארצות הברית ובעלי בריתה. ממשיכי דרכו יראו בו שאהיד ומורה דרך, כפי שהתבטא השבוע ראש ממשלת החמאס איסמעיל הנייה. האמריקאים יסיימו את החגיגה ויחזרו לעסוק בענייניהם, לפחות עד שיופיע שטן חדש. זה הטבע שלנו: כדי להיראות צודקים וטובים, אנחנו זקוקים לרשע תורן. קדאפי, היזהר. *

באמת שניסינו

מה אמרו על בן-לאדן שלושת הנשיאים האמריקאים שרדפו אחריו

ביל קלינטון ב-1998, לאחר שהורה לתקוף "בסיסי טרור" באפגניסטאן ובסודאן, בתגובה לפיגועי אל-קאעדה בשגרירויות ארה"ב באפריקה: "משימתנו היתה ברורה - לתקוף את רשת הארגונים הקיצוניים שנוסדו או מקיימים קשרים עם אוסמה בן-לאדן, אולי המארגן והמממן המרכזי של טרור בינלאומי כיום". ב-2001, אחרי שפרש, סיפר, "אישרתי את מעצרו, ואם יש צורך גם את הריגתו של בן-לאדן"

ג'ורג' ו' בוש הצהיר בדצמבר 2001: "כשענני האבק ישקעו, אנו נאתר את מקום הימצאו ונביא אותו לדין". בנאום אחר אמר כי הוא רוצה את בן-לאדן "חי או מת, כך או כך. לא חשוב לי. אנו נתפוס אותו. אולי הוא יתחבא לזמן מה, אבל אנחנו נתפוס אותו"

ברק אובמה אמר בספטמבר 2010 כי "לכידתם או הריגתם של בן-לאדן וזואהירי חשובות ביותר לביטחון הלאומי. משימה זו אינה פותרת את בעיותינו, אבל היא עדיין נמצאת בעדיפות גבוהה בעיני הממשל הנוכחי"



שער מגזין ''טיים'' שפורסם לאחר הריגת בן-לאדן, על לוח מודעות אלקטרוני בניו יורק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו