בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אולסי פרי מרגיש בבית

אולסי פרי, אחד הזרים הטובים ביותר ששיחקו במכבי תל אביב, קשר את חייו בישראל ובקבוצת הכדורסל. הוא מאמן נערים, חושב שמגיע לשמעון מזרחי פרס ישראל ובטוח שהטורניר בברצלונה יהיה מוצלח. ראיון אופטימי לקראת המשחק מול ריאל מדריד

תגובות

מאחורי ההישגים הרבים של מכבי תל אביב בכדורסל, מועדון הספורט המצליח בתולדות ישראל, עומדים שמות רבים שילוו אותה היום, כשתתמודד בחצי גמר היורוליג בברצלונה, נגד קבוצת ריאל מדריד הספרדית.

המאמן הגדול הראשון היה יהושע רוזין. הכוכבים הישראלים הראשונים היו אברהם שניאור ותנחום (תני) כהן-מינץ. שמעון מזרחי הוא היו"ר שהפך את הקבוצה לאימפריה בארבעת העשורים האחרונים. מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי היו כוכבי תור הזהב של הקבוצה ואלילים מקומיים. טל ברודי, הכוכב והעולה החדש, הפך את מכבי לכוח בינלאומי. אך המאמן והשחקן שאיפשרו לקבוצה לעלות מדרגה, ולזכות בגביע אירופה, היו רלף קליין ואולסי פרי.

"אולסי היה הביג-מן שהיינו צריכים כדי להיות מספר 1 באירופה", הצהיר לפני שנים המנהל שהביא אותו לקבוצה, שמואל (שמלוק) מחרובסקי, "בגלל אולסי זכינו לא רק באליפות אירופה ראשונה ב-1977. אלא גם בשנייה ב-1981. לכן הוא השחקן הזר החשוב בתולדות מכבי תל אביב".

שנים ספורות אחרי שפרי בא לישראל, הוא התגייר ושינה את שמו לאלישע בן אברהם. הוא היה בן זוגה של דוגמנית-העל הישראלית תמי בן עמי במשך תשע שנים. בשנות ה-80 התמכר פרי לסמים ונכלא בארצות הברית לעשר שנים בעוון הברחתם. כשהשתחרר, החליט לשוב לישראל. "זה הבית שלי, הבית היחיד שיש לי", הוא אומר היום, בגיל 61 פחות חודשיים. "אין לי ספק שאחיה בישראל עד יום מותי".

חבטה בגב

לפני שלוש שנים פרי כמעט מת. "הייתי אמור לעשות בחינת כשירות שגרתית, לאחר שצמתי במשך 12 שעות. התעוררתי בבוקר והרגשתי חבטה בגב. התמוטטתי. למזלי, חברה שלי לא חיכתה עד שהאמבולנס יבוא, אלא לקחה אותי מיד לבית החולים. שם גילו שהיתה לי חסימה בעורק ראשי ועשו לי צנתור.

"לאחר כמה חודשים, כשנסעתי לארצות הברית, שוב התמוטטתי. נאלצתי לעבור ניתוח קשה, של החלפת העורק. במשך שנה וחצי לאחר הניתוח בקושי יכולתי לתפקד. לא עבדתי. לא יכולתי אפילו לעלות במדרגות. לסחוב שלושה קילו היה כבד מדי. כל חיי השתנו. רק בחודשים האחרונים אני מתחיל להתאושש. חוויה כמו שעברתי בשנתיים האחרונות אני לא מאחל לאף אחד".

פרי אינו נראה חולה, אבל הוא גם לא הכדורסלן האתלטי והרזה שישראל למדה להכיר ולאהוב באמצע שנות ה-70. "גם היום אני לא מסוגל לרוץ", הוא מודה, "אבל לפחות חזרתי למגרש הכדורסל ואני יכול שוב לאמן".

הוא עובד בכמה מסגרות: בבית הספר של ברנקו וייס ברעות לילדים בסיכון; במחלקת הנערים של מכבי תל אביב עם גבוהים מחוננים; עם הגבוהים בקבוצה-הבת, הפועל יקנעם-מגידו, שמשחקת בליגה הלאומית. בקיץ הוא יחזור לשתף פעולה עם גרג קורנליוס, שחקן עבר נוסף של מכבי, בקייטנת כדורסל שהשניים מקיימים מאז סוף שנות ה-90 במכון וינגייט.

"אף פעם לא רציתי לאמן קבוצה, אבל לעבוד אחד על אחד, או אחד מול שלושה או ארבעה שחקנים, זה תענוג", מציין פרי. "אני משתדל להעביר להם את כל מה שלמדתי במשחק. איך לזוז, לתפוס עמדה, לשמור, לקרוא את המשחק ולהגיב אליו". התלמידים נותנים לו את כל הכבוד, אף שאיש מהם לא חזה במשחק של מי שהיה אולי השחקן הגבוה הטוב ביותר ששיחק כאן אי פעם.

"אני מבין למה הרבה שחקני עבר גדולים לא מאמנים", אומר פרי. "אם אתה מצפה שהשחקנים שלך ישחקו ברמה שאתה שיחקת, אתה נידון לאכזבה. גם אני לפעמים תופס את הראש. אבל המטרה היא לא לייצר עוד אולסי פרי, אלא שכל אחד מהם ימצה את הפוטנציאל שטמון בו".

פרי מרצה גם למנהלים זוטרים על "איך בונים קבוצה מנצחת". העקרונות: "לספסל את האגו, לעבוד על תקשורת בין כל הגורמים האפשריים, ולהגדיר מטרות ביחד". הוא מדבר בצניעות, ללא יומרה. "עברתי לא מעט בחיים, הצלחתי ונכשלתי, אבל אם יש דבר שאני כועס עליו, זה שלא קיבלתי השכלה ראויה בשנות ילדותי".

אלוף אירופה

פרי גדל בשכונה קשה בניוארק, ניו ג'רזי. "סביב הבית שלי היו כנופיות, סמים, זנות, כל סוג של סכנה. למזלי היה לי הכדורסל, כי כבר בגיל 13 וחצי הייתי בגובה שני מטר. אבל בכל יום הייתי צריך לחזור מבית הספר בדרך שונה כדי לא לעבור בטריטוריה של כנופייה כזו או אחרת".

רמת החינוך בבית הספר היתה אפסית לדבריו. "לא לימדו אותנו כמעט כלום. בגלל הציונים הנמוכים שהיו לי הייתי צריך לוותר על הצעות למלגה מאוניברסיטאות עם קבוצות כדורסל טובות וללכת ללמוד בקולג' קטן, שלמדו בו כמעט רק שחורים, בפלורידה". לאחר שלוש שנים במכללת "בת'יון קוקמן" הקטנה, עוד לפני שהספיק להשלים תואר ראשון בפסיכולוגיה, החליט פרי לחתום בקבוצה מקצוענית (וירג'יניה סקוויירס) בליגת המשנה ABA. אחרי עונה אחת בלבד מצא עצמו במכבי תל אביב.

"לא היה לי מושג קלוש על מדינת ישראל ובוודאי שלא ידעתי שמשחקים כאן כדורסל", הוא מספר. "אבל מהלא כלום הזה מצאתי עצמי, תוך פחות משנה, אלוף אירופה. ובדרך מנצח את צסק"א מוסקווה, שתשעה משחקניה גברו על נבחרת ארצות הברית באולימפיאדת מינכן 1972. כל העונה הזו היתה חלום שעד היום קשה לי להבין איך התגשם".

החלום, מתקן פרי, היו חמש שנותיו הראשונות בישראל. "זכינו בשני גביעי אירופה היסטוריים. במדינה לא האמינו שאנחנו מסוגלים. אנחנו בקושי האמנו. אבל המאמן, רלף קליין, היה מדבר אתנו על ציונות בחדר ההלבשה. בקושי הבנתי מה הוא אומר, אבל אחרי הנאומים שלו הייתי מוכן לרוץ דרך קיר.

"זה לא רק הדברים הנפלאים על מגרש הכדורסל. בכל מקום שהלכנו בארץ היינו אטרקציה מטורפת. כשהגענו למושב, קיבוץ או עיר קטנה, היו עוצרים שם את יום העבודה כאילו זה יום חג. גם בתל אביב היינו דמויות גדולות מהחיים. לא שילמנו במסעדות, לא יכולנו ללכת ברחוב. בכל מקום רק זכינו לאהבה וכבוד. החוויה הזו שינתה לי לגמרי את החיים".

פרי התמכר לסמים ונאלץ לפרוש מכדורסל ב-1985, פגוע פיזית ונפשית. חודשים ספורים לאחר מכן נתפס בהולנד כשניסה להבריח כמות גדולה של סמים לארה"ב. הוא ישב עשר שנים כמעט בבית כלא בצפון קרוליינה. "זה היה מזמן. אני לא מוכן לדבר על זה עכשיו", הוא אומר בנחרצות, "כבר דיברתי על זה מכל כיוון אפשרי".

אחרי שהשתחרר מהכלא חזר לישראל. חברים ומקורבים למכבי ת"א רכשו בשבילו סניף "בורגר ראנץ'", שהוא ניהל חמש שנים. "מאוד אהבתי את העבודה הזאת. גם את תעשיית האוכל ובעיקר לעבוד עם חבר'ה צעירים. אבל באינתיפאדה השנייה כל תעשיית האוכל קיבלה מכה. לא יכולנו לחיות רק ממשלוחים", הוא אומר. לכן חזר לכדורסל.

"בתחילה אימנתי בכפר שמריהו, אחרי זה בחיפה ואפילו בדימונה", הוא מספר. "הייתי צריך לרכוש ניסיון של כמה שנים כמאמן לפני שאוכל לאמן במכבי תל אביב. זה מה שאני עושה עכשיו".

פרי טוען כי תמיד ראה עצמו חלק מהמועדון. "הקבוצה הזו (מכבי ת"א) היא הרבה יותר מקבוצה. בשבילי היא היתה ונשארה בית ומשפחה. עד היום אני מביא את הילדים בסיכון למשחקי ליגה. רק שם הם רואים מי אני, כי כל האוהדים עוצרים אותי ועדיין מבקשים להצטלם. אני בעיקר אוהב לבוא למשחקים ביורוליג, כי שם הרמה הרבה יותר גבוהה. אבל אני תמיד רגוע. בבית מכבי תנצח".

כשהוא נשאל על סיכויי מכבי בפיינל פור של היורוליג, שייפתח היום בברצלונה, פרי אופטימי. "אני חושב שיש למכבי סיכוי נהדר. היתה לה עונה טובה הרבה יותר מהציפיות כי היא שיחקה כמו קבוצה. בעונה שעברה היו לנו שחקנים טובים, אבל קבוצה לא טובה, כי היה יותר מדי אגו. הגדולה של דייוויד (בלאט, מאמן מכבי ת"א) היא שהוא יודע לנטרל את האגו של השחקנים שלו ולגרום להם לחשוב ולשחק כקבוצה".

פרי לא מתרגש מהדברים שאמר לפני כעשור מאמן מכבי לשעבר, פיני גרשון, בגנות שחקנים שחורים. "אני מכיר את פיני הרבה מאוד שנים וחושב שהוא לא אדם גזען. הוא לא שונא שחורים או מפלה נגדם. הדברים שאמר היו בעיקר ניסיון ?לשחק אותה גבר'. זה עדיין חמור. הדברים לא היו צריכים להיאמר. לא רק אני כעסתי ונפגעתי, אלא גם הרבה מאוד שחקנים אחרים של מכבי. גם ההנהלה כעסה. אבל צריך גם לדעת לסלוח".

גם הוויכוח שהתעורר על הענקת פרס ישראל לשמעון מזרחי - נטען שהחלטת ועדת הפרס נגועה בניגוד עניינים - לא מטריד את פרי. אין לו ספק שמגיע למזרחי האות היוקרתי. "אני מאוד מקווה להיות בירושלים כשיתנו לו את הפרס. זה יותר חשוב לי מלהיות בפיינל פור. אני חושב ששמעון לא רק תרם לכדורסל הישראלי אלא גם לספורט, לניהול הספורט ולמדינה בכלל. כשאנשים טוענים שהוא רצח את התחרותיות בכדורסל אני משיב: 'כל אחד יכול היה לעשות את מה שהוא עשה'. אף אחד לא נתן לו שום דבר במתנה. שמעון הצליח בגדול ולכן אנשים מקנאים וכועסים. אותי זה לא מרשים".

גם פרי מודה שזכייה של מכבי בטורניר בברצלונה, בסוף השבוע, לא תדמה לזכיות שהיו בעבר. "אנחנו היינו הראשונים בתקופה שהקבוצה הזאת היתה הדבר הכי חשוב בישראל. כך זה היה נדמה, לפחות. היום זו תקופה אחרת, עולם שונה".

במבט לאחור אומר פרי שהוא חש "כמו אדם בר מזל. "המעבר לישראל ולמכבי שינה את חיי. זכיתי לראות עולם, לשחק עם שחקנים מעולים ולחיות במדינה שעד היום אוהבת אותי ומתייחסת אלי כמו אל בן אדם מיוחד. יש לי רק חרטה אחת. כשהציעו לי להיות קפטן מכבי בתחילת שנות ה-80 סירבתי. אין לי מושג למה. אולי חסר לי ביטחון. מאז אין כמעט יום שאני לא מתחרט על ההחלטה הזו".

דקות ספורות לפני סיום הראיון הבחין פרי בפקח חניה שהתקרב למכוניתו, שחסמה חלקית כניסה למגרש חניה. פרי ניגש אליו. הפקח הביט בו, מחייך, והמשיך ללכת. "עד היום זה קורה. שוטרים, פקחים, ואנשים בכלל נותנים לי יחס מיוחד". *



פרי במדי מכבי ת''א


פרי, השבוע. ''בכל מקום שהלכנו היינו אטרקציה מטורפת. כשהגענו למושב או עיר קטנה, היו עוצרים שם את העבודה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו