בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | חמאסניק מהשורה

מחנה הפליטים ג'נין המשיך השבוע בשגרת חייו. לא הריגת אוסמה בן לאדן ואף לא הפיוס בין פתח לחמאס לא הצליחו לרגש כאן מישהו. שיחה עם פעיל שטח של החמאס

תגובות

קשה היה להאמין שמדובר ביום "היסטורי": איש במחנה לא התרגש ביום שני השבוע מהריגתו של אוסמה בן לאדן. גם קשה היה להאמין שמדובר בהתפתחות "היסטורית": איש במחנה לא התרגש מהפיוס בין פתח לחמאס, שההסכם עליו נחתם בראשי תיבות בשבוע שעבר. שום דבר כבר לא יכול כנראה להוציא אנשים לרחובות במחנה הפליטים המוכה והחבול הזה; שום דבר כבר לא יכול לרגש אנשים נואשים, שאיבדו אמונם בכל ולא רואים תקווה בכלום. כאן אין הפגנות שמחה על הפיוס, לא הפגנות מחאה (או שמחה) על ההתנקשות, לא כלום.

שמש אביבית עמדה השבוע בשמי המחנה והכל התנהל בו בשגרתו המפוהקת והענייה. מקלטי הטלוויזיה המקרטעים היו דלוקים בבתי המחנה, מכוונים כרגיל לשידורי אל-ג'זירה, שהראתה שוב ושוב, במעגל חוזר שנמשך שעות, את תמונותיו של אייקון הטרור העולמי יורד במורד ההר ומקל רועים בידו, או מתאמן בנשק במטווח מאולתר, אבל איש לא נצמד למסך, שריצד בפינות חדרי המגורים הדלים, בדרך כלל בלי קול. ניצחונה הגדול של אמריקה על הטרור התקבל באדישות בולטת במחנה שבו ניצחה ישראל את הטרור וכנראה גם את רוח המאבק.

בניין עיריית ג'נין שמם מאדם. לפני שנכנסנו למחנה הפליטים, עברנו שם כדי לבקר ב"מוזיאון הים תיכוני - ג'נין", שנפתח כאן לפני כמה שבועות באחד ממחסני העירייה שהוסב למוזיאון בכספי תרומות מאיטליה. בשני חללי התצוגה הזעירים לא היה איש, זולת אמן הבובות, סולטאן סעדי, ומוכרת סבונים ומזכרות שלא מכרה דבר. שניהם מקווים שתלמידי בתי הספר יבואו לכאן בקרוב בהמוניהם.

סעדי עיצב בובות אדם, שמספרות את הסיפור הפלסטיני והן מוצגות כאן לראווה, בובה של סיפור. הנה איכרה פלסטינית בשמלה מסורתית רקומה, מפתח מחליד מביתה האבוד בחיפה תלוי על צווארה, הנה איכר אוחז במגל, והוא מחליד לא פחות. בקומה השנייה מוצגות בובות האסירים והעצירים הפלסטינים, אחד מהם בחולצת שב"ס, שרועים על הרצפה כבולים, בתנוחות עינויים מוכרות לשב"כ. סעדי מספר שבקרוב יוסיף עוד חלל תצוגה למוזיאון, שיציג את הווי המחסומים. המראה תמים, כמעט ילדותי, מזכיר מאוד את בובות החיילות והחיילים המגוחכות ב"מוזיאון צה"ל" ביפו.

נסענו למחנה. פ' הוא פעיל החמאס כאן. גם הוא לא נראה נסער מהריגת אוסמה בן לאדן. הוא מזדהה עם דבריו של ראש ממשלת עזה, איסמעיל הנייה, שגינה את ההתנקשות. פ' אמר שהוא מעולם לא הזדהה עם כל מעשיו של בן לאדן, אבל לא היה צריך להוציאו להורג. באנו לשמוע מפיו על הפיוס הפלסטיני, ופ' העדיף לדבר בעילום שם, שמא יבולע לו, מידי הרשות הפלסטינית או מידי ישראל.

הוא בשנות ה-50 המוקדמות לחייו, בעל עסק זעיר במחנה, ידיו מוכתמות בשמן מכונות, אבל לרגל הראיון עטה מקטורן קורדרוי ומכנסיים תואמים, הכי הדורים שיש לו. הוא עונד שעון קסיו זול, כזה שפורסם באחרונה שהוא מעורר את חשדות האמריקאים כסימן לאיש טרור. הוא מאנשי החמאס השורשיים במחנה, פעיל שטח ותיק, בן למשפחת פליטים מכפר ליד חיפה. עד הסכמי אוסלו השתייך לפתח, אחרי השבר הגדול, כלשונו, עבר לחמאס וגם נעשה דתי. כל משפחתו נותרה בפתח, כולל אחיו, בכיר במנגנוני הביטחון של הרשות.

הוא ישב שלוש שנים בכלא הישראלי על פעילותו בפתח ושלוש שנים על פעילותו בחמאס. שוויון ישראלי. גם הרשות הפלסטינית כבר עצרה אותו לחצי שנה. הוא מעולם לא עבד בישראל והישראלים היחידים ששוחח עמם בחייו היו הסוהרים בכלא. עכשיו חשד שהצלם מיקי קרצמן הוא איש שב"כ שהתלווה אלי. מי שרוצה להבין את הלוך הרוח של אנשי השטח של החמאס בגדה המערבית, מוזמן להאזין לו.

"הפתח נכשל", הוא קובע. "הוא לא השיג אף אחת ממטרותיו, לא הביא שום הישג לעם הפלסטיני ונטש את עקרונותיו. כדי לנהל משא ומתן עם האויב צריך לבוא מעמדה של כוח והפתח בא חלש. אני לא נגד מו"מ עם ישראל, גם החמאס צריך לנהל מו"מ עם ישראל, אבל מעמדה של כוח. אני משוכנע שבסופו של דבר גם החמאס יישב לדון עם ישראל.

"ישראל היא עובדה קיימת. צריך לדבר אתה, אבל השאלה על מה. החמאס ידבר אתה על הודנא (רגיעה) של 20-30 שנה, אבל לא נכיר בכך שיש לישראל זכות בארץ הזאת. אני לא נגד שיהודים יחיו בארץ הזאת, אבל רק במדינה פלסטינית. לפני 48' היינו כאן הרוב, עד שבא הכיבוש הישראלי, ולכן אין לישראל זכות על הארץ הזאת".

פ' חושב שאם יתקיימו בחירות בשטחים, ידמו תוצאותיהן לאלו של הבחירות הקודמות. בגדה יהיה כמעט שוויון בין פתח לחמאס; במחנה ג'נין החמאס לא ינצח ועל עזה אינו רוצה להתנבא.

מה דעתך על מחמוד עבאס?

"אבו-מאזן הוא אדם ישר והגון, שאומר את מה שהוא חושב וחושב את מה שהוא אומר. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים מה הישראלים רוצים. הצד השני לא ישר והוא מוליך אותנו שולל. אבו-מאזן רציני, הוא רוצה שלום, אבל לא את השלום שאנחנו בחמאס רוצים. אני נותן כבוד לאבו-מאזן כאדם, אבל אני לא מאמין בדרך שלו. אבו-מאזן מדבר על הסכם שלום עם ישראל ואנחנו מדברים על הודנא".

למה הסכים החמאס לפיוס? "זה בגלל מה שקורה בעולם הערבי. החמאס איבד את כוחו בסוריה, סוריה עוברת שינוי. גם במצרים יש מצב חדש והחמאס רוצה גם הוא להציע משהו חדש. הוא רוצה לתקוע יתד במצרים החדשה. זה דומה למה שקרה ליאסר ערפאת: אחרי מה שקרה לו בירדן ואחרי מה שקרה לו בלבנון, שאלו אותו לאן יילך והוא אמר: לאל-קודס. דבר דומה קורה עכשיו לחמאס בסוריה. החמאס מחפש עכשיו דריסת רגל חדשה. החמאס פתוח עכשיו יותר והם מבינים שהקרע עם פתח הוא חמור מאוד מבחינת העם הפלסטיני.

"העם רוצה את הסולחה וצריך עכשיו להקשיב היטב למה שהעם רוצה. אבל פתח יצטרך להתפשר. החמאס חזק יותר ומאורגן יותר מבחינה פנימית. נכון שפתח פתוח יותר לעולם ויש לו יותר מקורות כספיים, אבל בפתח יש שחיתות הרבה יותר מאשר בחמאס. מבחינת השחיתות אין מה להשוות בין החמאס לפתח. אם יהיה רצון טוב בשתי המפלגות, אפשר יהיה לשכוח את העבר ונדמה לי שהפעם יש רצון טוב".

למה אינך מניף את דגל החמאס על ביתך?

"אסור. הרשות לא מרשה. אני גם כבר מבוגר מדי לדברים כאלו, להנפת דגלים".

אתה חושב שהאינתיפאדה השלישית בפתח?

"לא. האנשים מאוכזבים, מיואשים. לאנשים נמאס מכל הארגונים, מפתח ומהחמאס. הם יצביעו פתח או החמאס, כי אין ברירה אחרת, זה מה שיש, אבל הם לא ייצאו לאינתיפאדה, אלא אם כן יראו באמת שישראל לא מוכנה לכלום. בינתיים גם לא יצאו כאן לרחובות בגלל הפיוס, כי אנשים לא מאמינים בו. היו כבר סולחות קודם וכלום לא יצא מהן. התקווה עכשיו היא מהעולם הערבי. מה שקורה שם יכול להגביר את המחויבות של מדינות ערב לפלסטינים. מצרים אולי תעזור עכשיו יותר וישראל תהיה חייבת לתת משהו לעם הפלסטיני. עם הניסיון שלי, אני לא מאמין עכשיו במאבק המזוין".

מה חשבת על "תיאטרון החופש" של ג'וליאנו מר?

"אני לא עם התיאטרון ולא נגדו, הוא לא כל כך מעניין אותי. אבל לא הייתי נותן לילדים שלי ללכת לתיאטרון. זה בגלל התרבות האיסלאמית שלי. התיאטרון הזה לא מתאים לי ולדרך שאני מחנך את ילדי. אבל אני גם לא מאמין באמריקה, אבל לא אלך לאמריקה להרוג. אפשר לא להסכים - וללחוץ יד בסוף. כל אחד באמונתו, בלי אלימות. להגיד לך שהייתי מבסוט שג'ול נרצח? לא. ג'ול בא למחנה בשביל להושיט עזרה לעם הפלסטיני, בדרך שהוא האמין בה. אבל אני לא קומוניסט כמוהו".

זכארייה זביידי אמר שארגון גדול עמד מאחורי הרצח ורמז שזה אולי החמאס?

"זכארייה היה נסער. החמאס לא עשה את זה. מי שעשה את זה אולי היה אדם דתי, אולי לא, אבל הוא היה איש עצמאי שפעל לבד. אולי בראש שלכם, הישראלים, החמאס זה ארגון טרור. זו טעות. אנחנו חלק מהחברה הפלסטינית, חיים כמו כל השאר. הכל תלוי בישראל. אם היא תחליט לתת משהו לעם הפלסטיני, אני אסתכל על ישראל בצורה אחרת. זה תלוי בכם. לא מזמן ביקרתי בירדן, ובגשר אלנבי הישראלים התנהגו אלי הרבה יותר טוב מאשר הירדנים. הישראלים הסתכלו עלי כמו על בן אדם והירדנים לא. זה שינה את ההתייחסות שלי. הכל תלוי איך תתייחסו אלינו".

המואזין קורא לתפילת אחר הצהריים. פ' הולך למסגד, אבל הוא לא עושה זאת חמש פעמים ביום, כנדרש. רוחב הסמטה שמובילה אל ביתו כרוחב גופו של אדם. קשישה משותקת ישבה על רצפתה כשיצאנו מביתו, שולחת את מבטה הבוהה והאטום במתרחש; חברנו ג', איש החזית העממית לשעבר, אמר שהוא לא מאמין בפיוס הפלסטיני, שדבר לא ייצא ממנו.



התערוכה ב''מוזיאון הים תיכוני - ג'נין''. בובות לבושות בחולצת שב''ס, מונחות בתנוחת עינויים המוכרת לשב''כ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו