בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לב אחד, עם אחד, ל-ו-ח-מ-י-ם

כך הצליח מנחם בגין, אחרון נואמי הכיכרות הגדולים שהיו לנו, לגזור קופון במערכת הבחירות האמיתית האחרונה שהיתה לנו, אי אז לפני 30 שנה

תגובות

כמו עם כל נאום גדול, צריך קודם להכיר את ההקשר: אלה היו ימים ארורים. אלה היו ימי העגבניות המוטחות, התפוחים המתעופפים, רימוני העשן והעלבונות. אלה היו ימי היצרים. ובמחשבה שנייה, אולי היו אלה ימים לא כל כך ארורים: זאת היתה מערכת הבחירות האמיתית האחרונה שלנו, אף מערכה אחריה לא דמתה לה עוד. אידיאולוגיה עוד היתה אז אידיאולוגיה, דרמה היתה דרמה, נאום היה נאום, קטטה היתה קטטה - והיא לא סבה על מקום חנייה או על סיגריה, היא עסקה אז עדיין במהותנו. אחרי מערכת הבחירות הזאת ירד מסך העשן המתעתע על ישראל: הקץ ליצרים, די לרעיונות. תרדמת.

נותרנו עם ההבדל בין שלישיית התאומים - קדימה, העבודה והליכוד, והפער הרעיוני בין בנימין נתניהו, ציפי לבני ואהוד ברק, ששום מיקרוסקופ משוכלל לא יכירנו. נותרנו עם כיכר העיר השוממה, עם משדרי הבחירות המשמימים בטלוויזיה, מעשה ידיהם של פרסומאים נבובים לא פחות, ועם מנהיגים מדקלמי מסרים לעייפה. הו, הגעגוע למנחם בגין; רק הבו לנו עוד אסיפת בחירות אחת כמו אלה של יוני 1981 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב.

בקיץ של 1981 סערה ישראל כפי שלא סערה עוד. מנחם בגין מזה, שמעון פרס מזה, שניהם כבר עם ותק של עשרות שנים בתחום. הראשון ראש ממשלה מכהן, עם שלום עם מצרים והפצצת הכור בעיראק בנדנו. השני נער בן גוריון שלא היה נער עוד, עם הקמת הכור בדימונה, התעשייה האווירית ואנטבה בנדנו.

עבדתי אז לצדו. באולדסמוביל הלבנה והישנה חצינו ארץ, מאסיפה לאסיפה, מסניף לסניף, הסנפנו עוד ועוד פוליטיקה מקומית. הסקרים היו מבטיחים. ה"שטח", כמו שקוראים לזה בברנז'ה, דיבר אחרת. בנקוף הימים והאסיפות, הלך השטח וסער, הלך ושנא. פגיעה ישירה ראשונה של עגבנייה על חולצתי הלבנה, עומד לצדו של הבוס בחגיגת המימונה בגן סאקר בירושלים ובעקבותיה חילוץ פרוע בניידת משטרה מלווה בפרשים, בנסיעה מטורפת ומבועתת לאחור, עם פרס בפנים אפורים במושב האחורי. כל יום הביא אחר כך בשורה חדשה: בושת פנים בפתח תקוה, ביזיון בקרית שמונה, ישראל השנייה והשלישית שנאה את פרס.

ואז, כמה ימים לפני יום ה-D, נפל דבר. דודו טופז אמר צ'חצ'חים - והשמים נפלו על ראשינו. פרס, שכבר עבר דבר או שניים בחייו, כולל "פנקס שירות" של יצחק רבין, הבין מיד את גודל האסון. הבעיה היתה שיריבו הבין זאת טוב עוד יותר. למחרת הופיע בגין, אחרון נואמי הכיכרות הגדולים שהיו לנו, באותה כיכר של נאום הצ'חצ'חים, וגזר את הקופון. גזר? מה זה גזר. בריבית דריבית.

אני מתבונן עכשיו במנחם בגין בכיכר, בסרטון שנמצא ביו-טיוב. אין טריק שלא השתמש בו, אין שטיק שלא עשה בו שימוש. מה יש להגיד - אחרון הנואמים. אני מתבונן עכשיו באצבעו המזדקרת כמאיימת, בידיו המונפות אל-על, בפאוזות הסיסטמטיות שהקפיד לשמור בין מלה למלה, בקולו הרועם ובגופו הרועד, באינטונציה ובקונוטציה, באינסינואציה ובדמגוגיה, כולם במיטבם, בלי מומחי תדמית ובלי יועצי אסטרטגיה. "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים", והכיכר רעדה; "לב אחד, עם אחד, ל-ו-ח-מ-י-ם", והכיכר איימה להתפקע, וכמוה גם בגין. שום שחזור לא יתאר את העוצמה, שום מלה כתובה לא תשקף את האווירה. ברגע הזה אפשר היה כבר לדעת: המערך הובס והמערכה הוכרעה.

והיה כמובן גם השטיק של שיבוש השמות והמונחים. בגין לא מכיר את טופז. הוא לא שמע עליו מעודו. לכן נזקק להציץ בניירותיו, במפגיע, במתכוון, להשפילו ולהעליבו, כדי להיזכר בשמו. ואז בא השוס: טופז, במלעיל. דודו טופז. גם על צ'חצ'חים הוא לא שמע מעודו. עוד מבט בניירות שהוכנו מבעוד יום: "טשחטשחים". במבטא פולני ובמלרע. נסו את זה בבית.

נתן דונביץ' כתב למחרת ב"הארץ" מאמר נוקב נגד הבורות: "הדבר הנורא באמת בפרשה האומללה של דבר האיוולת שהשמיע הבדרן דודו טופז הוא שגם מנחם בגין וגם שמעון פרס לא שמעו מעודם את הביטוי צ'חצ'חים". פרופ' עמוס פונקנשטיין השיב לו שאין למצוא בכך כל פגם ומיהר לתקן את שגיאותיו של בגין דווקא בלטינית, השפה שבה התהדר. הו, הימים שלא ישובו עוד.

אחרי כל זה, לא צריך להתייחס כמובן לתוכן הנאום. בכל זאת מלה: טופז היה פרזנטור של המערך, הוא לא אמר מלה על עדות המזרח, אבל כוון-התכוון אליהם. אלה היו ימי הקיבוצניקים מהסיירת והאשכנזים מהטייסת, כולם עם פרס. האליטה של הליכוד ושל המערך היתה כמובן אשכנזית במידה שווה, אבל בגין (הפולני) היה ה-מנהיג שידע לנצל את נאומו של טופז (הפולני) ואת רגשות הקיפוח המוצדקים והמבעבעים של בני עדות המזרח לצרכיו, בציניות פוליטית ובהתנשאות אשכנזית. נישא על כנפי השנאה לאשכנזים ולמפא"יניקים, כמו שהיום נישאים פוליטיקאים אחרים על כנפי השנאה לערבים, הוא ידע מה לומר - ובעיקר איך ומתי.

לכן נאומו הזה היה לנאום מכונן: הוא לא רק הגדיר את תוצאות הבחירות, הוא גם הוציא את השד מבקבוקו. יזהר סמילנסקי כתב אחר כך ב"הארץ": "החזית האמיתית היא היערכות הלא אשכנזים כנגד האשכנזים... הבחירות הקרובות מלבות רוח על גחלים עוממות". עוממות או לא, השד הוחזר כמובן עד מהרה לבקבוקו, תחי התקינות הפוליטית, שם הוא נמצא עד עצם היום הזה, למרות כל ההדחקות העמוקות וההכחשות הגורפות. רק מדי פעם הוא מבצבץ משם ומוחזר מיד כלעומת שביצבץ.

אז מה היה לנו? דמגוג מוכשר, נאום גדול, "לב אחד", יצרים פוליטיים ושד שמציץ לרגע מהבקבוק. לא מעט בשביל נאום אחד.

נאום הצ'חצ'חים

(...) כולנו יהודים! כולנו אחים! כולנו לוחמים! אבל שמעו, כאשר אותו, מה שמו, דו דו טו פז, אמר את האיוולת, כל הקהל שעמד אמש פה, הריע. עכשיו אני אספר לדודו טופז, למי הוא התכוון. בני עדות המזרח שלנו, היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית (...) הם זעקו בפני השופטים הבריטים את המלים: אנחנו לא מכירים כלל בשלטונכם. עליהם להסתלק מכאן מארץ ישראל! פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנאזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם פתחו בלבותיהם רימון יד: לחמו! אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים! (...)

מתוך נאומו של מנחם בגין בעצרת הבחירות של הליכוד בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, 28.6.1981



מנחם בגין באסיפת בחירות באריאל, 1981



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו