בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוז לתמורה

ספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" היה בעבורי רגע מדהים מפני שהוא הוציא אותי בבת אחת מהמובלעת הדתית-לאומית של נתניה

תגובות

מנדלי מוכר ספרים מספר על גיבורו, בנימין השלישי, שהיה "מצומצם בעולמו, כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת דירתה בתוך החזרת". בשנת 1985, בבית הספר התיכון הממלכתי-הדתי שלמדתי בו בנתניה, זה היה גם מצבי. המציאות הפוליטית והחברתית המורכבת של ישראל היתה בעבורי פשוטה מאוד בגיל 15, מכיוון שהיא לא היתה ממש קיימת. כל בני האדם נטולי הכיפה הסרוגה היו דומים פחות או יותר, בכך שלא היו ממשיים. החילונים לסוגיהם, השמאלנים, אבל גם החרדים, שלא לדבר על הערבים, היו שמועה רחוקה. כמו אסקימוסים, ידענו שיש כאלה בעולם, אבל לא ראינו אותם מקרוב, וגם אילו היינו רואים, לא היינו יודעים מה לומר להם.

הספר "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982" של עמוס עוז (הוצאת עם עובד, 1985) היה בעבורי רגע מדהים מפני שהוא הוציא אותי בבת אחת מתוך הביצה, או החזרת (בלשונו של מנדלי "חזרת" זה חסה) של המובלעת הדתית-לאומית של נתניה והראה לי במבט אחד, כמו מלמעלה, את המקום שבו אני חי. וזה היה מקום די מפתיע, לפעמים מזעזע. פתאום צמח סביבי הקשר פוליטי. הרגע הזה דמה כמעט לסיפור מדע בדיוני שבו עוברים יצורים מעולם דו ממדי לעולם תלת ממדי. הקריאה בספר הזה היתה בעבורי המראה בכדור פורח.

כיום, ממרחק של שנים כה רבות, אני חושב שמה שהספר נתן לי, מעבר לקפיצה לגובה הזאת, היה החצנה של דיאלוג פנימי חלוש שניהלתי עם עצמי ועם סביבתי. כיום אני חושב שהספר הזה הוא אחד הטובים של עוז מפני שהוא פוליפוני, רב-קולי. גם לעמדות המנוגדות ביותר לאלו של המחבר יש כוח שכנוע ועצמאות מלאה. זה ספר שאפשר לומר בו, בעיקרון, את "הכל". מעניין: דווקא הטקסט התיעודי ביותר של עוז הוא המרחיק לכת ביותר שלו. דווקא המציאות הישראלית שלחה אותו רחוק מעצמו, הרבה יותר מאשר כוח הבדיון וההמצאה.

מכל מקום, אז, בגיל חמש עשרה, היתה ה"שיחה" שמתקיימת בספר בין נציגי מגזרים שונים גם שיחה שרחשה בי במעומעם. האתגר הגדול היה להכיל ולעבד את השיחה הזאת, כי המגזר הדתי-לאומי שעוז תיאר בריחוק יחסי, ואף התווכח אתו בתוקף, היה דווקא המגזר "שלי". הייתי אמור להתנגד לו, אבל מצאתי את עצמי משתכנע, מובס, מאמץ את העמדה ההפוכה ואת צורת המחשבה הזרה. אני זוכר (גם כעבור רבע מאה!) כמה הרעישה אותי אמירתו של עוז, המופנית למתנחלים (כלומר - לי), כי השאלה אם יש או אין כיבוש היא שאלה שצריכים לענות עליה הנכבשים הפלסטינים, ולא היהודים. עצם הנכונות לשאול אותם, לראות את המציאות דרך עיניהם, היתה לא פחות ממהפכה מחשבתית בהקשר החברתי והפוליטי שסבב אותי.

אני מתאר לעצמי שכיום הייתי קורא את הספר באופן ביקורתי יותר, וגם השנים שחלפו מאז יאירו אותו מן הסתם באור אחר. אבל זה לא חשוב. אז, ברגע המכריע של ההתבגרות, הספר הזה היה מעבורת אל הצד שכנגד. כמה ספרי מעבורת כאלו זוכה אדם לקרוא בחייו?

הכותב הוא סופר

"לאן נוליך את הגעגועים התנ"כיים העתיקים"

עמוס עוז

ואני בודק את עורמת מקסם-הנוף התנ"כי: הלא זה קסם ערבי מכול וכול. המלונה והמקשה, השומרה ובורות-המים, צל התאנה וכסף-הזית החיור, סוכות-הגפן ועדרי הצאן, החיק הציורי הזה אשר כישף ממרחקים את יהודה הלוי ואת מאפו, מראות-השתיה האלה אשר הדמיעו את ביאליק והסעירו את טשרניחובסקי, רועי העדרים שהיפנטו, מראשית ימי שיבת ציון, את לב משה סמילנסקי, הוא חואג'ה מוסה, צליל פעמוני העזים אשר משך כבחבלי-קסם את עבר הדני ואת הלבבות הכמהים של אנשי "השומר" שבאו מרוסיה ולבשו כאן כאפיה ועקאל ודהרו על סוסים כדי להתקרב אל התנ"כיות הערבית הזאת, "אללה כארים" של אורלוף ושתיקת-הכפרים של יזהר, מדורות-הצ'יזבט הפלמ"חיות, קסמי-הבוסתנים של עמוס קינן ובורות-המים הנכספים של נעמי שמר, ערגת הר-טרשים-קרח, ערגת ההתמזגות בחיק הנופים המנומנמים האלה הרחק-הרחק מסימטאות העיירה, הרחק מן הערים הנוכריות ומכל "תרבות המערב", הרחק מן היידיש ומן הגיטו, אל לב הרוך המזרחי והסלעי הזה, הלא קללה רובצת על המשאלה העתיקה הזאת מפני שאלה נופיהם של אותם שיעל אליצור רואה בהם "אויבים לחיים ולמוות". מפני שקסמי-הקדומים התנ"כיים הללו כמוהם כארץ המובטחת למשה: מנגד תראנה ואליה לא תבוא. מפני שאם תבוא, יגוז הקסם ויימוג מפניך. מפני שאתה בדחפוריך תפרוס על ההרים והגיאיות האלה את ביתני-החרושת ואת גגות-האזבסט ואת דודי-השמש ואת טורי הבתים הלבנים הסימטריים ואת גדרות-הבטחון והאנטנות. מנגד תראנה ואליה לא תבוא, ואם תבוא, הקסם התנ"כי כחלום יעוף. החדירה לא תוכל להיות חדירת התמזגות אלא חדירת כיבוש והכנעה ומיגור. לאן נוליך את הגעגועים התנ"כיים העתיקים אם יימלא כל השומרון בוילות טרומיות? האם נצא לרדוף אחר בורות-המים והמקשות והעדרים והבוסתנים עד הרי מואב? עד הגלעד והבשן והחורן? עד חורמה? עד מוות?

מתוך ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982" (עם עובד, 1985)




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו