בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיח דוקרני

איך נהפכה התערוכה "דלות החומר" למניפסט ישראלי?

תגובות

התערוכה "דלות החומר", או בשמה המלא "כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", שהוצגה ב-1986 במוזיאון תל אביב, היתה כמעין מניפסט ישראלי, תל-אביבי, המזוהה בעיקר עם "אסכולת המדרשה" ובראשה רפי לביא.

מבחינת אוצרת התערוכה שרה בריטברג סמל, ששימשה אז אוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון, נקודת המוצא לתערוכה היתה ההבחנה האינטואטיבית כי לאמנות הישראלית מאפיינים שונים מזו האירופית או האמריקאית. ההבדל לדבריה היה טמון בחושניות, זו הבאה לידי ביטוי בעולם החומר ובחומרי האמנות. האמנות הישראלית בכלל והציור הישראלי בפרט מאופיין במראה חומרי "דל", בצבעוניות מהוהה וענייה שאינה פתיינית במהותה. עם המאפניים הבולטים של אמנות זו נמנים, לפי בריטברג סמל, שימוש במצעים "דלים" כמו דיקטים וכן רישום וציור שדמו יותר לשרבוט מופשט.

התערוכה והקטלוג שנלווה לה לא חתרו להציע סקירה היסטורית אלא בחינה של ביטויה השונים של התופעה באמצעות עבודות של 21 אמנים, שפעלו ויצרו מאמצע שנות ה-60 ועד מועד הצגתה. פרט ללביא, שהיה לדמות הדומיננטית בשיח זה, הוצגו בתערוכה גם עבודות של יאיר גרבוז, מיכל נאמן, הנרי שלזניאק, מיכאל דרוקס, תמר גטר ואחרים.

הטקסט של בריטברג סמל סקר את תופעת "דלות החומר" החל בהופעתם של "אופקים חדשים" - אמני המופשט הלירי שנעו בין הפשטה צורנית לאקספרסיונזם מסוים, דרך אביבה אורי ואריה ארוך שנחשבו לאם ולאב המכוננים של אמני דלות החומר, ועד להשפעות בינלאומיות שייתכן והותירו חותם על אמני דלות החומר. בהקשר זה, בריטברג סמל הזכירה בעיקר את התנועה האיטלקית "ארטה פוברה" (מילולית: אמנות ענייה) ואת האמנות המושגית.

מבחינת שדה האמנות הישראלית, התערוכה היתה ביטוי להגמוניה של תופעת דלות החומר. אופיו הדומיננטי של לביא ובהמשך גם של תלמידיו הטיל מרות על שדה האמנות, בין היתר בגלל מעמדו כמורה במדרשה לאמנות, כאוצר בתערוכות מזדמנות וכמבקר אמנות בעיתונות. בריטברג סמל, במעמדה כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, תרמה לביסוס שליטתה של קבוצה זו גם בתצוגות המוזיאון.

בשנים שחלפו מאז הצגת התערוכה הוטחו בה ביקורות רבות. הנוקבת מביניהן היתה זו של החוקרת שרה חינסקי, שפירסמה ב-1993 בכתב העת "תיאוריה וביקורת" את המאמר "שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי". חינסקי ביקרה את הטון התל-אביבי, האשכנזי, המתפעם מעצמו ומכל מפגן רחמים עצמיים שלו. היא גם מתחה ביקורת על היעדר הפוליטיות, על הפטור המוסרי למען האסתטי וקבעה: "לא ייפלא שהטקסט הזה (של התערוכה) קנה לו אוהדים רבים, טקסט שבו רמת החנופה העצמית, האתנוצנטריות, הזיוף ההיסטורי והאדנות האדישה הגיעו לשיאים שלא היו ידועים עד כה בשיח".

"הלכתי בדרך החומר כדי להגיע אל הלא-חומר"

שרה בריטברג סמל

אל נושא התערוכה הגעתי לא מתוך עניין אקדמי, אלא מתוך עבודה ממושכת עם אמנות ישראלית, שלפחות חלק ממנה, חלק מרתק, הלך והתחוור לי, אינטואיטיבית, כבעל קוד פנימי שונה מאמנות אירופית ואמריקנית. התופעות היו דומות, המהות הפנימית - אחרת. החושניות, זו של עולם החומר וזו של חומרי האמנות, לא נמצאה ביצירות. ההסבר המוכר, ייחודו של האור הישראלי, גם אם הוא שריר, אינו מספק או מסביר את ההיצמדות למראה החומרי הדל, את ההתרחקות מצבעוניות, את ההימנעות הקבועה והעיקשת מציור תמונות סדוקטיביות. שורה של העדפות ושורה של הימנעויות נראו לי משותפות לאמנים רבים. תמונות שונות מעיקרן נראו קרובות זו לזו ברוח, בטון, בדרך הראייה. ביני לבין עצמי השתמשתי בביטוי "האיכות הדלה" במשמעות חיובית. זיהיתי בה מקור כוח ביצירה ותהיתי על ההעדפה שלא נראתה מקרית.

התערוכה היא ניסיון לענות על תהייה זו ובחירת האמנים עונה לאותן תחושות ראשונות של קירבה בין שונים, שהובילו לנושא התערוכה.

דלות החומרים כבחירה אתית ואסתטית, שנוצרה במערב מסיבות שונות, התאזרחה, לטענתי, בארץ מסיבות אחרות. הייתה בנו "מועדות" לאמץ דווקא שפת אמנות זו לעצמנו - כעניין שמכאן. לעומת בשורות אמנותיות, חשובות וידועות לא פחות, שיצרו כאן תגובה קלושה או אפילו נידחו על הסף, אומצו מאפייני שפה זו - שימוש בחומרים "דלים" (דיקט ואחרים) ביצירה, ו/או מראה "דל" במכוון של פני השטח של העבודה - וטופלו באינטנסיביות, עד שהתאזרחו כ"רגישות מקומית", כדרך ישראלית לתיאור עולם.

אימוץ מסוג כזה מעיד על מפגש פורה עם צרכים שמכאן, על תואם שגרם להם להכות שורשים, למצוא הד בלבבות, עד שיהיו מזוהים עם "טעם המקום".

(...) לדיון כמה מוקדים חוץ-אמנותיים: תל-אביב החילונית, במראה וברוח; האתוס החלוצי-סוציאליסטי; ההיבט הא-אסתטי, הלא מאטריאלי, שבמורשת היהדות. המאפיינים שהוזכרו ייבדקו בקרב "התל-אביבים", קבוצה שהאסתטיקה שלה נוצרה בשנות השישים והשבעים, ואשר מייצגת, לכאורה, יותר מכול, את השימוש בחומרים דלים. אולם, גם לאמנים ותיקים יותר בארץ, וכן לאמנים אחרים בני דורם של "התל-אביבים" יש נקודות מפגש והצטלבויות רבות עם שפת החומרים הדלים.

בחרתי להתמקד בהיבט זה ביצירתם ולעמוד על הדמיון ועל השוני בינם לבין "התל-אביבים". השתתפותם בתערוכה מפקיעה את הדיון מהמימד התל-אביבי שלו, ומרחיבה את משמעותו של "טעם המקום".

(...) מעבר לכל אלה, מעבר ל"קשקושים" ולדלות החומרים, נוכחת ביצירות דמות "הצבר המנושל": זה אשר שיבץ את היהדות תחת הכותרת "הגולה הממארת"; התנער מן המיתוס הציוני על הפאתוס שבו, כמו מכל מיתוס, סמל, או פראזה; בז לדקאדנטיות הבורגנית האירופית שכולה "קניינים גשמיים", ונצמד להתנהגות של "טלאים קרועים, בלואים" כביטוי אותנטי.

אבל אותנטי מכל הוא "האומץ לחולין". זה לב העניין. החילוניות והדה-מיסטיפיקציה נחווים ביצירות אלה באופן העמוק ביותר, ואחד מסימניהם הוא דלות החומרים.

(...) נעשה כאן ניסיון לחשוף קוד מסוים, אחר, קירבה אחרת, לעניין החומרים הדלים ודרכו להבין פרק חשוב באמנות הישראלית. הלכתי בדרך החומר כדי להגיע אל הלא-חומר. ניסיתי להראות שהרקע המיוחד, הישראלי, ואולי גם היהודי, הביא לסוג ביטוי חומרי שונה מזה האופייני לאמנות הענייה בעולם האירופי.

ביטוי זה הוא אחד ההישגים החשובים באמנות הישראלית. הפיכת המגבלה והשוני למנוף, לכוח, לזהות.

מתוך קטלוג התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" (מוזיאון תל אביב, 1986)



מתוך התערוכה ''דלות החומר'': מיכאל דרוקס, ''תל אביב + זיהום אויר'', 1971



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו