בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על העיוורון הישראלי

הצורך לאתר את הייחודי באמנות הישראלית זר לשיח העכשווי

תגובות

הטקסט של "דלות החומר" אינו צריך אותי. הוא מצוטט, מוזכר ונשלף, ועדיין מוכר בתור מטבע הלשון הפעיל ביותר בשיח האמנות המקומי. אבל גם אני לא צריך אותו. בכל אופן, לא ביום-יום. הצורך לאתר את הייחודי לאמנות המקומית, לגעת במה שרוצים לחשוב עליו בתור העצב החשוף של הישראליות או של הישראלי באמנות, זר לי, ועל רקע מה שקורה באמנות העכשווית, איני מוצא בו הכרח. הוא מזכיר לי את המשפט המפורסם של הנרי קיסינג'ר ולפיו בישראל "אין חדשות חוץ", ושכל מה שמעניין את הישראלים הוא חלקת האלוהים הקטנה והמסוכסכת שלהם, ושמחוץ לה אין דבר, רק חול וחול.

איני מוצא הכרח בשאלה מהו ישראלי, מהי "הדרך הישראלית לתיאור העולם", וזה הרי מוקד הדיון של שרה בריטברג סמל ב"דלות החומר". כיוון שאמנות אינה יכולה שלא להעלות היבטים של הזמן והמקום שהיא נעשית בהם, הישראליות באמנות, במידה שיש כזו, היא בלתי נמנעת, ולפיכך העניין לזקק אותה ולנכש אותה מתוך הריבוי האינסופי מאבד מהעוקץ שלו. הוא נהפך לחלק מהעיוורון של הישראלים כלפי מה שאינו ישראלי.

כאוצר שעובד בישראל, סדר היום שלי בנוי אחרת והוא ממוקד ביכולת לקשר בזמן אמת בין אמנות שנעשית כאן לאמנות שאינה נעשית כאן, ולא במציאת "מהות פנימית" (ביטוי נאיבי כמעט באקלים התרבותי העכשווי). הרוויה שבתוכה האמנות מתרחשת היום גם אינה מאפשרת יותר דיבור במונחים של סגנון אמנותי או ז'אנר.

אם יש דבר כזה כמו ישראליות (ולדעתי אין), אי אפשר להגדיר אותו; לחילופין, כדאי להתייחס אליו בתור בלתי ניתן להגדרה, בתור פתיחות, השתנות מתמדת, דינמיקה של מאבק, של חוסר היקבעות. כמו את הישראליות, גם את האמנות העכשווית, במובן הלא-לאומי, כדאי להתחיל לאפיין בתור חוסר היקבעות ומוגדרות, בתור פרקטיקה שחומקת מכל מה שיכול למצות אותה.

ובכל זאת, במאמר של בריטברג סמל בקטלוג התערוכה ישנו ציר מחשבה שתקפותו ראויה לציון. בריטברג סמל מאתרת בעשייה של האמנים שהיא כותבת עליהם מודעות ביחס לבידוד, הניתוק והתלישות שבתוכם הם עובדים, ושבתוכם ישראל, כשדה של פעילות תרבותית, מצויה. היא קוראת לציר זה כאן-שם: מצב של עימות וקיטוב פנימי בין כאן (המזרח התיכון) לבין שם (אירופה, אמריקה), החוצה את העבודה של האמנים שהיא עוסקת בהם (הנרי שלזניאק, מיכל נאמן, רפי לביא ויאיר גרבוז). את העימות והקיטוב הפנימיים אמנים אלה מביאים לידי ביטוי באמצעות הקולאז'.

לנקודה זו יש משמעות גם היום, מפני שהאמנות בישראל עדיין לוקה בחוסר הקשר - אין לה מסורת להתייחס אליה, אין לה קאנון. בהיבט של הניסיון לייצר קאנון, המהלך של בריטברג סמל ראוי להערכה. היא ניסתה והצליחה לנסח סיפור כלשהו על ההיסטוריה הייחודית של האמנות בישראל. בסיפור הזה יש בעיקר ציור, קולאז'י וקטוע באופיו, אבל כדרכו של כל סיפור אידיאולוגי כשלעצמו הוא שלם, הרמטי והמשכי. בניגוד למציאות שהוא מתיימר לתאר, הוא לא נולד מתוך קרע אמיתי.

הכותב הוא אוצר אמנות. בימים אלה אוצר את הביאנלה לאמנות עכשווית בהרצליה, שתיפתח באוקטובר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו