בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כבוד אחרון

בניגוד לדעה הרווחת, חוק יד ושם לא העמיד את הגבורה מעל השואה

תגובות

חוק זכרון השואה והגבורה - יד ושם, שהתקבל בכנסת ב-1953, הקים את אחד המוסדות הממלכתיים המרכזיים בארץ, שפעילותו מטביעה חותם מתמיד בתחומים רבים. הטקסט הוא תוצאה של ויכוחים רבים שקדמו לו: ראשית, אם בכלל נחוצה רשות יד ושם, והרי בניין הארץ הוא כולו יד לגולה; ושנית, מה יהיה במוסד, שיוקם מכוחו של החוק, משקלם של מרד הגטאות ושל האחיזה בנשק וההתנגדות האקטיבית, לעומת משקל עמידתו של כלל העם.

עיון בסעיפי החוק מראה שבניגוד לדעה הציבורית הרווחת, לא היתה כוונת המחוקק להעמיד "שואה וגבורה" זו מול זו, ולהעדיף גבורה, שהגדרתה היא התנגדות חמושה בעיקר, על פני עמידה בצורותיה הרבות והמגוונות. להיפך: יד ושם אמורה להנציח קודם כל את "ששת המיליונים מבני העם היהודי שהוכרעו בקדושת מעונים לטבח ולאבדון על ידי הנאצים ועוזריהם" (כהגדרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם מ-1950). מעניין: גם במגילת העצמאות, בסעיף השישי, נאמר שבשואה "הוכרעו לטבח מיליונים יהודים", והכוונה ברורה: הם נאבקו, זקופים, כל ששת המיליונים, עד שהוכרעו, כי יחסי הכוחות היו, כמובן, לרעתם.

בסעיפים הבאים הונחתה יד ושם להנציח גם את המשפחות, הקהילות על כל מוסדותיהן ואת עוז רוחם של יהודים "שמסרו את נפשם על עמם" בקדושה. גם השימוש בביטוי "מסרו את נפשם... בקדושה" נותן כבוד לכל הנספים, גם אם אינו נכון היסטורית, מפני שבתקופת השואה, בניגוד לתקופות קודמות, לא היתה ליהודים אפשרות בחירה: הם לא יכלו להמיר את דתם ולהינצל.

רק בסעיף החמישי מגיע המחוקק לגבורה, וגם אז נזכרים ראשונים החיילים היהודים בצבאות בעלות הברית ובמחתרות בארצות הכבושות. זה נושא שנשמט מהדיון הציבורי: מעטים זוכרים שכמיליון וחצי יהודים לחמו כחיילים סדירים, כחברי ארגונים מחתרתיים וכפרטיזנים, רובם המכריע בצבא האדום ובצבא ארצות הברית, ורבים מהם זכו לאותות הוקרה על אומץ לב והקרבה. כאן ניתן להם הכבוד הראוי. ודאי שיש כאן גם הדגשה של חלקו של העם היהודי בניצחון על גרמניה: לא רק קורבנות נתן, אלא היה לו חלק משמעותי "במערכות הקרב". מעמד ותיקי מלחמת העולם השנייה הוכר בחוק נוסף, הנוגע להם.

רק בסעיף השישי אנו מגיעים אל "מסכת הגבורה של נצורי גיטאות ולוחמיהם" - קודם נצורי הגטאות בכלל, ורק אחר כך נזכרים סוף סוף לוחמי הגטאות, שמטרתם היתה הצלת הכבוד, כי הצלה אחרת לא יכלו להביא. ואין כאן דגש על נצורים או לוחמים שהשתייכו לתנועות ציוניות, אלא מדובר בכולם. ונוסף על כל אלה מגיע הסעיף השביעי, הנוגע למאבקם של המוני בית ישראל על צלם האדם, האנושיות וערכי היהדות. הסעיפים האחרונים מזכירים את המעפילים ואת פעילי היישוב שנחלצו לעזרה, והכוונה לשליחי היישוב בארצות הנייטרליות, הצנחנים, ומי שנשאו "את עמם עלי שכם"; ואת חסידי אומות העולם.

אם כך, החוק אינו מגמד את עמידתם של "המוני בית ישראל" ואינו מגנה אותה, והדעה שהשתרשה בציבור ומקורה בביקורת המתמדת על הציונות ועל מוסדות המדינה, כאילו רק גיבושה של זהות ישראלית הרואית עניינה אותם, טועה ומטעה: רוב הסעיפים עוסקים בעם כולו, ורק מחציתו של סעיף אחד מזכירה את לוחמי הגטאות, מבלי לציין אם חונכו ברוח הציונות, ואין הם מקבלים בחוק שום האדרה.

לשון החוק משקפת לא רק את הוויכוחים על מהותן של גבורה ועמידה, אלא גם את דעתו של ההיסטוריון בן ציון דינור, אז שר החינוך והתרבות וממניחי היסוד ליד ושם, שהנצחת השואה פירושה דיון בקהילות היהודיות בכללן, ושהמורדים היו, כתוצאה של הנסיבות, אך חלק קטן מהן.

ולא זו בלבד, החוק ממשיך ומונה באילו דרכים תנציח יד ושם: איסוף החומר והעדויות, הוראה, טיפוח יום השואה (שזכה לחוק משלו ב-1959), וכן עליה "להעניק לבני העם היהודי שהושמדו ונפלו" - לא הלכו כצאן לטבח, אלא נפלו, כי נאבקו - "אזרחות-זכרון של מדינת ישראל לאות היאספם אל עמם", לפי הביטוי התנ"כי. הנספים הם בשר מבשרם של העם והמדינה: הם ייאספו אל עמם כפי שהיה מימות עולם, הם מסרו את נפשם כפי שעשו יהודים בכל הדורות, והם יהיו אזרחי המדינה, אם גם באופן סמלי. עם קבלת החוק ביכולתה של המדינה לומר שהנספים הם אזרחיה ושתהיה לה זכות התערבות בגורל רכושם שאבד, אך יש לזכור שהסכם השילומים עם מערב גרמניה כבר נחתם שנה לפני שהתקבל החוק, ושמדובר באקט סמלי של הזדהות. רק ב-2009 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק המבקשת להפוך את אזרחות הזיכרון הסמלית לאזרחות ישראלית לכל דבר ולכל דיון. ואחרונים בחוק - חסידי אומות העולם, גם הם מקבלים לפי החוק אזרחות זיכרון, בצד אותות הוקרה אחרים.

האם זהו טקסט מכונן? הוא התכוון להיות, ולכונן יחסים של כבוד והערכה כלפי כלל היהודים שנספו בשואה. אך מגמות שהתפתחו בעשורים הראשונים למדינה גרמו לכך שהוא פורש, ובייחוד כותרתו - שואה וגבורה - באופן הפוך מהכוונה המקורית.

חוק יד ושם

מוקמת בזה רשות זכרון, יד ושם - 1) לששת המיליונים... שהוכרעו בקדושת מעונים לטבח... 2) לבתי אב מבית יעקב שהושמדו ונחרבו... 4) לעוז רוחם של יהודים שמסרו את נפשם על עמם בקדושה... 5) לגבורתם של חיילים יהודים בצבאות ולוחמי מחתרת... 6) ...לגבורה של נצורי גיטאות שקמו... להצלת כבוד עמם; 7) למאבקם על סף האבדון של המוני בית ישראל על דמותם האנושית 8) למאמצי ההעפלה של הנצורים ולמסירותם... של אחים שנחלצו להצלת השרידים ולשחרורם; 9) ולחסידי אומות העולם...

מתוך חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג-1953 שהתקבל בכנסת ב-10 באוגוסט 1953



עולים בלתי לגליים בנמל חיפה, 1945



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו