בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום העצמאות | סלע הקיום הישראלי

דווקא מפני שהיתה מסמך מלחמה, מגילת העצמאות נוסחה כמסמך שלום. היא לא ניאצה את האויב אלא הושיטה לו יד. היא לא התבכיינה כקורבן אלא עמדה בגאון על שלה.

תגובות

מדינת ישראל באה לעולם בבהילות וכך גם מגילת היסוד שלה. לא היה זמן. המנדט הבריטי עמד להסתיים, צבאות ערב עמדו לפלוש, בכל רחבי הארץ התנהלה מלחמה ערבית-עברית אכזרית. גוש עציון עמד ליפול, יפו עמדה להיכנע, עשרות אלפי פלסטינים הונסו מעשרות כפרים וערים בצפון, במרכז ובדרום.

ב-10 במאי 1948 צוות המשפטנים של צבי ברנזון השלים את הטיוטה הראשונה. ב-11 וב-12 במאי שרת, ציזלינג, רוזנבליט, רמז ושפירא גיבשו את הטיוטה השנייה. אבל בישיבה של מינהלת העם בשעות הערב של 13 במאי עדיין היו השגות. התנהל ויכוח נוקב על אלוהים וגבולות. כך שגם בעניין הזה בן גוריון היה צריך לחתוך. הוא לקח את הניירות לביתו שבשדרות קרן קיימת ועבד עליהם במשך הערב והלילה. עם בוקר הוא הגיש לשרת, ציזלינג ופישמן נוסח תמציתי וסלעי. עד הצהריים הושגה הסכמה. ארבע שעות לפני הקמת המדינה, היתה הכרזה על הקמת המדינה. שעה וחצי לפני הקמת המדינה, אושרה ההכרזה במועצת העם.

ההישג היה מרשים: בתוך ארבעה ימים גובש, סוכם ולוטש מסמך היסוד של מדינת ישראל. כך שכאשר בן גוריון פתח את הישיבה החגיגית של 14 במאי 1948, הוא החזיק בידו נוסח מאושר וסופי של המגילה הישראלית. כשסיים את קריאתה, הרב פישמן בירך בקול רועד: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. הקהל ענה אמן. רבים דמעו. הצלילים של "התקוה" אשר ירדו מן הקומה השנייה - שבה ניגנה התזמורת הפילהרמונית - השרו תחושה ששערי שמים נפתחים. אף על פי שהטקסט היה חילוני והטקס היה חילוני, הרגע היה כמעט דתי. קמה מדינת היהודים.

הפערים בין נוסח ברנזון לבין נוסח שרת ונוסח בן גוריון מאלפים. ברנזון קצר, ענייני וארץ-ישראלי. אין אצלו שואה ושארית הפליטה. מבחינתו, הזכויות המצדיקות את הקמת המדינה החדשה הן הקשר ההיסטורי בין העם לארצו, ברית הדמים בין העם לארצו וההקרבה של החלוצים. אצל ברנזון, ייעוד המדינה הוא לגלול את חרפת הגולה, להסיר את הקללה מעל העם ולהבטיח לו חיים של שלום וכבוד, חירות ועצמאות. הוא מתחייב לכך שהמדינה היהודית תהיה חופשית, ריבונית ודמוקרטית, אך לא מפרט את הזכויות והחירויות שאותן תכבד.

שרת ארכני, מליצי ונאור. הוא פותח בכך שהעם הוגלה בכוח הזרוע מארצו וממשיך אל כמיהת העם לארץ, ההעפלה, הבנייה, הרצל, בלפור, המנדט, השואה, ההשתתפות במלחמת העולם השנייה, ניצולי השואה, החלטת החלוקה של האו"ם וסיום המנדט. סעיף 15 בנוסח שלו נאצל ורב חשיבות: "אנחנו נודרים כי מדינתנו ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תהא פתוחה לרווחה לעלייה יהודית; תעניק שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל גזע ודת; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תבטיח חופש דת, מצפון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים לבני כל הדתות; תהא דבקה בעקרונותיה של מגילת האו"ם".

בן גוריון עושה סדר. הוא מציב בראש את הפתיחה הקלאסית: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתיים, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". הוא מאמץ את טיעוני הזכות של שרת אך הופך אותם לחדים ונחרצים. הוא מנקה את הטקסט מהמליצות ומההתנצלויות של שרת אך שומר על הליברליות והמתינות. מהגרסאות המוקדמות, המסורבלות, הוא מזקק נוסח ברור ואיתן. בתוך ארבעה ימים טיוטות עורכי הדין נהפכות למסמך לאומי מכונן.

במה כוחה של הכרזת העצמאות? באיפוק. כן, היא נותנת לדתיים את צור ישראל. אבל היא אוספת גם את הדתיים אל תוך סיפור מעשה היסטורי. הפאתוס הוא חילוני, עובדתי וענייני. אין כאן משיחיות. אין כאן קיטש. אין אמת אלוהית ואין רגשנות לאומנית. יחד עם זאת, אין בהכרזת העצמאות שנאה עצמית, ביקורת עצמית או רגשות אשם. הסיפור היהודי-ציוני-ישראלי מוצג בה באופן שאינו ניתן להפרכה. למגילת היסוד של מדינת ישראל יש איכות כמעט קרטזיאנית: מתוך עובדות מוצקות היא גוזרת עולם ומלואו. באופן רציונלי ואוניברסלי היא מבססת את זכות הקיום ואת תכלית הקיום של מדינת ישראל.

הכרזת העצמאות הישראלית היא מלאכת מחשבת של איזונים. בראש וראשונה היא מאזנת בין הלאומי לבין הבינלאומי. היא מספרת את הסיפור של עם נרדף במונחים שהעולם אינו יכול לדחות על הסף. אבל ההכרזה גם מאזנת בין הלאומי לבין הליברלי, בין הנחוש לבין מבקש השלום, בין הדתי לחילוני. היא מאזנת בין העברי לבין הכלל יהודי, בין הציונות שלפני השואה לבין הציונות שאחרי השואה, בין צו השעה לבין חיי עולם.

ביסודה, מגילת היסוד היא מסמך מלחמתי. היא נכתבה במלחמה, נחתמה במלחמה ונועדה לשרת מלחמה. תפקידה היה לסייע לישראל לנצח במלחמה המדינית שליוותה את המלחמה הצבאית על תקומתה. אבל דווקא מפני שהיתה מסמך מלחמה, המגילה נוסחה כמסמך שלום. היא לא ניאצה את האויב אלא הושיטה לו יד. היא לא התבכיינה כקורבן אלא עמדה בגאון על שלה. היא הציבה את ישראל בתוך תוכה של משפחת העמים.

בעשורים האחרונים השמאל מרבה לצטט את הכרזת העצמאות ולהיאחז בה. אבל ההכרזה לא היתה מסמך שמאלני. המדינה שעליה הכריזה לא היתה מדינת כל אזרחיה. היא אפילו לא היתה מדינה יהודית-דמוקרטית. מדינה יהודית, חד וחלק. מדינה הבאה לממש את "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".

אבל גם הימין צריך להשפיל את עיניו כשהוא קורא את הכרזת העצמאות. אם היה הדר בהיסטוריה הציונית, הכרזת העצמאות היא ההדר. דווקא בן גוריון, שרת וציזלינג הם שהביאו את היהודים אל בין העמים כארי בין אריות. ללא יוהרה וללא התבטלות, ללא שחצנות וללא כניעות. גם בזקיפות קומה וגם בגובה העיניים. באיזון מדויק בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, בין הלאומי למדיני, בין הקשוח למתון. לא ז'בוטינסקי, לא בגין ולא יורשיהם מימשו את הרצל. בחדר העבודה שלו בשדרות קרן קיימת, בן גוריון מימש את הרצל. אך ורק בן גוריון.

עצוב. מאוד מאוד עצוב. איך יכול להיות שאומה שטרם קמה היתה בוגרת יותר מאומה בת 63? איך יכול להיות ששלוש שנים אחרי אושוויץ היינו שפויים יותר משהננו היום? לאן נעלמה התבונה? לאן נעלמה האצילות? מה קרה לנו?

אני חוזר וקורא. הטקסט אינו מופלא. אפשר היה לערוך אותו. אפשר היה להשביח ולקצר, אבל מה שיש בו הוא דיאלוג אמיתי עם עברנו, עתידנו וגורלנו. מה שיש בו הוא מאמץ עליון להפוך את הסתירות שלנו לסתירות בונות. הדיאלוג הזה והמאמץ הזה כוננו אותנו. הם הפכו את 14 במאי 1948 ליום של נס. הם חוללו את הפלא הנקרא מדינת ישראל. האם אי פעם ישובו? האם נדע אנחנו לשוב?

הכרזת העצמאות

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית (...)

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית, תיאודור הרצל, והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים (...)

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל (...)

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (...)

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל (...)

מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות (...)

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה (...)

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו (...)

מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, היום הזה, ערב שבת ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו