בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהפרובלימה עד הסדר הסמיוטי

דוד פרישמן חובט בכותבים ובמבקרים - על רקע אישי לחלוטין

תגובות

פרישמן עצבני, ויש לו סיבה טובה. דוד פרישמן - משורר, סופר, מתרגם ומבקר, שפעל בלבה של הסצינה הספרותית העברית בוורשה ובברלין בתחילת המאה שעברה - היה שקוע עד צוואר בפולמוסים נסערים על טיבה ועל יעדיה של הספרות העברית המתחדשת. נתון בעיצומה של התעוררות ספרותית נלהבת, מרובת יוצרים, מבקרים ובעלי דעה, הוא מוצא עצמו סר וזעף. ב"שבעה מכתבים חדשים על דבר הספרות", שפורסם בברלין ב-1923, הוא מתנגח ברשעות משובבת נפש בעולם הספרות העברי. הוא יוצא בחריפות נגד היוצרים, החוקרים ובעלי הדעה; כנגד הבוקה והמבולקה של הזירה הספרותית הקטנה והצפופה, המארגנת מחדש את סדרי עדיפויותיה, את מוסדותיה ואת סדריה.

טקסטים גדולים נובעים פעמים רבות מרגשות קטנים, עלובים: אכזבה, עלבון, טינה כבושה. ומקרה זה אינו יוצא מן הכלל: הסיבה להסתערות של פרישמן בהמוני הכותבים המתפלפלים, שכוחה יפה גם לימינו, היא ביקורת שנכתבה על קובץ סיפוריו בירחון "האדמה" בשנת 1920 בידי מבקר בשם י' קופליביץ. אותו קופליביץ, שמשמיע מלים מלומדות על חסרונותיו של פרישמן, נהפך לשק חבטות אומלל. פרישמן אמנם מזכיר מעת לעת שעניינו עם המבקר "אינו אישי", תוך שהוא משתלח בו באופן אישי לגמרי, אבל זו הסיבה שפרישמן הוא גם מבקר תרבות מצוין. הוא מופעל על ידי ארוס, חוסר נחת, תשוקה והדרת כבוד: כל מה שמפרנס כתיבה מסעירה.

וכוחו של הטקסט עוד במתניו, וביתר שאת. אמנם בימינו מוסד הביקורת הספרותית בכתבי עת ובעיתונות ירד מנכסיו, אך הוא עבר הפרטה אל המוני המאמרים האקדמיים, העוסקים בספרותנו. לאלו, אמנם, יש השפעה שולית ביותר על השוק הספרותי המקומי: גם מכיוון שרובם מתפרסמים רק בלעז, משום שכך יקנו לכותביהם קידום אקדמי, ולכן אינם נקראים על ידי ציבור רחב, גם לא ציבור צר; ובעיקר בשל הטעם המרכזי שמעלה פרישמן להשתלחותו בצבא המבקרים: היעדר תשוקה.

רבים חוקרים ספרות וכותבים על ספרות, אולם מי שנוכח בכנס אקדמי שעוסק בספרות, יבחין עד מהרה ברוח נכאים ששוררת על הכל: עולים ויורדים חוקרים כמלאכים בסולם יעקב, וכל אחד מהם מפגין את ניתוחיו המלומדים, שתשעה קבין של תבונה נדרשים להבינם. פרישמן כותב: "הרוח השולט באותו המאמר היה הפלפול או הנטייה העזה להתעקש ולהיות מדיינים זה עם זה ולהיות מוכיחים זה לזה איזה הבל שבהבלים", ואף מציין שמעט המלים הדרושות למלאכה זו - "פרובלימה", "פלאסטיות", "קו", "צבע", "פרספקטיבה" - משוטטות באוויר ונמצאות לכל אחד מאליהן. המלים השתנו: כיום, אלו "הסדר הסמיוטי", "שלב המראה", "דה-קונסטרוקציה" ו"פוסט-קולוניאליות" המושלות בכיפה. אולם בעינו נותר אותו ניכור מופגן, הכרחי לשיטה, שמחייב את הכותבים לצנזורה אקדמית מסרסת, כלומר למלים ארוכות מדי, למשפטים מטושטשים מדי, לתובנות סבוכות מדי.

"לשון גנבים זו", כותב פרישמן, "לשון ?החכמות' המזויפה וזיוף המושגים המופשטים שלא לצורך, אלא כדי להראות כי ?ברוך השם יודע אני'", היא נשמת אפם של המבקרים והחוקרים, שבעבורם הארוס נעשה לאויב: הארוס הפרוע ביחס לספרות, שאינו ממושמע לאיזו תיאוריה או אגו, החורג מגבולות השיח התיקני, המלומד והידעני עד לזרא.

מתי תתרחש איזו מריבה ספרותית עסיסית, חיונית, יצרית ובעלת משמעות, מכוננת? זך היה האחרון, לפני יותר מ-50 שנה, שקומם עליו עולם ומלואו בצאתו נגד הפואטיקה של אלתרמן, וכולם עדיין דשים בדבריו. המריבה הנושנה בימים עדיין מפרנסת בעל כורחה את הארוס של הזוגיות הלא-מתפקדת שבין היצירה לביקורת העברית, שהתאבנה ללא הכר מתוקף צו ההוכחה, הטענה, התזה וה"אפראט המדעי". אמנם מדי פעם מגיח פרח שירה חצוף, או פרופסור בעל קביעות, שחרב "הקידום" ו"הקביעות" ו"הפרוצדורה" אינה מרחפת מעל ראשו, והוא דובר נכוחה את אשר בנפשו. אבל הפוחזים הללו יוצאים מהכלל. "שואל אני מעמו", מבכה פרישמן, כמו צפה את הבאות, "רק איזה טון אמיתי, אותו הטון הבא לו לאדם רק מתוך השתתפות נשמה בעסקי הנשמה של חברו, וזה לא יזויף לעולם".

כן, חוצפה היא שדרושה, כותב פרישמן: חוצפה שתבחין בקסמה של הספרות, מבלי לכפותה בלהג מגובב וזר של תיאוריית השעה. משום שבלעדיה, גם היצירה הספרותית נהפכת לכנועה ולממושמעת, לזהה לעצמה; מתמסרת תמיד לאותה פוליטיות נדושה כדי להיחשב ל"חשובה", נשענת על אותם עמודי התווך הוותיקים וממחזרת אותם עד לזרא. ולכן גם כולם כותבים, באינטרנט ובדפוס; ילדים וזקנים וטף, שהרי עברית כולם יודעים, ו"כל מי שיש לו מעט נטפי דיו ועט יכול לעסוק בה וכל הולך בטל ונוטה אחר אומנות קלה, שאינה דורשת מבעליה כלום", כמו שמציין פרישמן.

כאשר אין ביקורת - הרשות נתונה; ולא ייפלא מאתנו, שכל מי ששלהבת הביטוי העצמי מרצדת בקרבו פותח מחשב וכותב בסערת נפשו, וסיפורו תמיד מרגש ומטלטל וייחודי, עד שדבר לא יכול להיחשב עוד כמרגש וכייחודי. "כולם באים הם בהשתפכות נפש בסגנון הידוע", כותב פרישמן, ומוסיף: "אין לנו אלא דור של זקנים: זקנים בני עשרים, זקנים בני עשרים וחמש וזקנים בני שלושים. עייפים ויגעים היו מיד בצאתם לאוויר העולם שלנו". יוצרים ואנשי ביקורת, משוררים וכותבי מאמרים, כולם כותבים הררי מלים, מצטטים זה את זה ללא הכר ונעים במעגליהם כסומים, אך תעוזה, הארוס של החוצפה, מסתלקת מהם.

מכתביו של פרישמן הם אולי קטנוניים ומרושעים, אך חוצפה לא נעדרת מהם. הם עצמם, בלשונם ובסגנונם, מספרים את האמת, הנבלעת והמובלעת: מערכת היחסים שבין יצירה לביקורת יכולה ליצור משמעות כשהיא נשענת על תשוקה. תהא זו תשוקה של נקם, של סגידה או של מחאה - אין זה משנה; כמו בין אנשים, גם בין טקסטים, צריך להשתולל ארוס, אחרת השעמום פושה בכל: במסדרונות האוניברסיטה, במוספי הספרות או במדפי הספרים בחנות. בלעדיו, גם לא יוכלו להיכתב טקסטים מכוננים.

"רק אל נא יהיו לנו משוררים ומבקרים רבים כל כך!"

דוד פרישמן

לפני הרבה שנים כשטללי הילדות היו מרטיבים עוד את מצחי הבוער, והאוויר אשר מסביב היה מחנק לי כל-כך והכל היה צר ודחוק וצפוף כל-כך, והסביבה היתה יבשה ומיובשה, ומשאות הנפש היו גדולות ונפלאות, והתמימות היתה רבה וגדולה, והאמונה בעתידות הבאים היתה חזקה ועצומה - אז היתה שגורה על פי תפילה אחת קטנה, שנתתי לה ביטוי גם באחד ממכתבי אליך, ידידתי.

התזכרנה עוד? - הלא כך הייתי מתפלל: אלי, אלהי אורי ושירי! חמל-נא על עמך הכבד הזה והסר ממנו במעט את הרוח היבשה הזאת. תן-נא בלבו מעט רוח של ליריות, של רוך ועדנה, של הגות וחלומות. יהיו-נא גם לו מעט משוררים בעלי שירי דמיון והשתפכות נפש, יהיו-נא גם לו מעט שירים ליריים, שירי אהבה, שירי נוער, שירי חיים, שהם יהיו כעין סידור-תפלה מודרני או כעין מחזור לכל השנה בשביל בני-הנעורים, אשר מתוכם יתפללו את תפלותיהם ויבכו את דמעותיהם בשעה שלבם יכבד עליהם, ואשר על-פיהם ישפכו את שיחם כל נערינו ונערותינו וכל בחורינו ובתולותינו בכל עת אשר יצר להם בנשמתם ובכל רגע אשר המון לבם יגבר עליהם ונפשם עליהם תתעטף מרוב תשוקה לדמעות אחדות...

התזכרי? - ועוד תפלה אחת קצרה היתה לי בימים ההם: אלי, אלהי אורי ושמשי! וגם מעט ביקורת אל-נא תשכח לתת להם בלבם. יהיה-נא להם מעט רוח בוחנת, מעט שכל זך ומעט טעם טוב, למען אשר יבררו ויצרפו ויבקרו את כל דבר אשר יושם לפניהם. יקומו-נא גם להם מבקרים-סופרים אחדים, אשר יורו אותם מעט ואשר יחנכו אותם מעט, ואשר יהיו להם לעמודי-אשר ללכת לפניהם ולהנחותם במדבר הגדול והנורא הזה אשר יקרא לו ספרות וכו' וכו'.

הוי לאותה הטעות שטעיתי אז! תפילתי, כפי הנראה, היתה חטופה קצת יותר מדי, ולפיכך שכחתי בה את העיקר. שכחתי, למשל, להוסיף את הדבר הקטן הזה: כי אותם המשוררים הליריים ואותם המבקרים-הסופרים, שאליהם אני מתפלל בלב קרוע ומורתח כל-כך, יהיו דרך אגב גם אנשים בעלי כשרון, ולא יהיו רק מפטפטים ומהגים ומרבים להג. את הדבר הקטן הזה שכחתי.

ולפיכך, כשכבר נעשו לנו כל אותם הנסים הרבים והגדולים, שאליהם התפללתי כל-כך, וכבר יש לנו, ברוך-השם, משוררים ומבקרים קצת יותר משערבתי את לבי לקוות אליהם אפילו בחלום, אל-נא תשתאי, יקירתי, אם תשמעיני מתפלל עתה תפלה להפך: ריבונו של עולם, אפשר שיהיה רצון מלפניך לשמוע אל תחינתי החדשה: עשה-נא עמי ועם עמך האומלל ועם ספרותו האומללה נסים רק עוד הפעם האחת הזאת. הסר ממנו רק את הנגע הזה - את המון המשוררים והמבקרים האלה. רק אל-נא יהיו לנו משוררים ומבקרים רבים כל-כך! כי הנה שגיתי מאד, אדוני ורבוני, שגיתי בהיותי נחפז. שכחתי, כי כל אותם הפטפטנים, הנמצאים תמיד בקרב אומה הגונה במספר הגון וידוע ואשר היו לי לזרא ולגועל נורא כל-כך מעודי, הם הם בעצמם יהיו אלה אשר ייקחו להם לתוך רשותם ואל תחת שלטונם את המלאכה החדשה הזאת, את עסקי הלב ואת עסקי המוח, והם הם ישירו לנו את מספר השירים ויכתבו לנו את מספר מאמרי הבקורת, הדרושים כל-כך לצורכי אומה הגונה.

(...) לכאורה, לא היו ימים טובים לשירה העברית כימינו אלה. עשרות-עשרות משוררים חדשים קמו לנו. יום-יום ומשורר חדש, יום-יום וכוכב חדש. השירה נוזלת לעינינו בקלות נמרצה ממש כפלג מים. אבל ראה זה פלא: מוצא אתה, כי כמעט כולם יודעים קצת יותר מדי את סוד המלה וצירופה. כולם עושים הם כוני חן באופן ידוע, כולם חולמים הם בנוסח ידוע, כולם באים הם בהשתפכות נפש בסגנון ידוע, אצל כולם מוצא אתה אותם הדמדומים הידועים ואותם חצאי הרגשות ואותם הגעגועים ואותם הזעזועים ואותם מצבי הנפש של תוגה ידועה, ואפילו אותה החיבה הידועה, שחייב כל משורר הגון להרגיש ולהודיע על הטבע החי או המת, אתה מוצא אצלם מן המוכן, אלא שהאחד אוהב פתאום את "החולות הצהובים" והשני את "הסוס האדום בערבות ערב", כאילו לא היה לזה מעולם עסק אלא עם חולות ולזה לא היה מעולם משא-ומתן אחר אלא עם סוסים; אבל דבר אחד קטן חסר לך אצלם: הנפש לא תמלא. תניח אותם רגע אחד מתוך ידך - והכל נשכח כרגע.

(...) אז באה תקופה חדשה, אותה התקופה, שאנו חיים בה, הגדיים נעשו תיישים, אלה שכתבו את המאמר הישן כותבים עתה מין חדש, והנה לפנינו המאמר בצורתו היותר חדשה: בצורת ביקורת. אפשר שהוא הזיוף היותר גדול שראיתי מימי באיזו ספרות. כותבים עתה אותו המאמר בצורה נוחה, שהולכת ונבלעת ממש בתוך האברים, הכל נעשה באופן מודרני מאד, אם שהמאמר לובש צורה של אסי או צורה של פטפוט קל או צורה של מדעיות, כביכול, אבל כשתעיין קצת יותר בדבר, יזדעזעו כל אבריך בך, פניך ילהטו מכלימה ולבך ידלוף בך מתוגה גדולה על השערוריה הנוראה הנעשה פה לעיניך בעצם היום לנוכח השמש. על-פי רוב יוצא כך: אדם צעיר, שאין לו מה להגיד ואין לו רגש בלב ורעיון במוח וטעם בחיך ואין שום אלוהים בכל מזימותיו, ואשר עם כל זה הביא אותו איזה מקרה לידי כך להיות נעשה סופר דוקא, זה בא ופונה לו אל המלאכה הכבדה ביותר, שלו היא הקלה מן הקלות - אל ביקורת הספרים.

(...) ואולם בן-אדם זה בא ועושה את מלאכתו, מלאכה ממש, כאדם המשמש במוח מת או בלב מת, גונב פסוק מזה ופסוק מזה, מגבב ציורי דבורים של אחרים וקובע אותם שלא במקומם ולא בשעתם, ותמיד הוא מוצא המון מלים בלי קץ לרעיונות נפוחים או ריקים לגמרי, וכן הוא מזייף מחשבות ומזייף רגשות ומזייף דעות ומזייף פסוקים, והקורא מן השוק קורא ומאמין בתומו, שיש לפניו איזה דבר - ובאמת אין לפניו כלום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו