בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיליטריסטי ופוסט-ציוני

רק אדם כמשה דיין יכול היה לשאת נאום כה טעון על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, נאום על איש צעיר שאותו פגש לראשונה רק יום קודם

4תגובות

נאום ההספד של הרמטכ"ל משה דיין בהלוויית רועי רוטברג, המא"ז (רכז הביטחון) של קיבוץ נחל עוז, באפריל 1956 ביטא את רוח התקופה יותר מכל טקסט אחר - ומשמש גם היום כמפתח להבנת העמדה הישראלית בסכסוך עם הערבים.

בנאומו הקצר והמבריק, 238 מלים בסך הכל, גילה דיין הבנה יוצאת דופן למצוקתם ואיבתם של הפלסטינים, וקבע שהמאבק האלים על האחיזה בארץ הוא "גזירת דורנו". אין לנו ברירה אלא להילחם, אמר דיין: "זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".

בישראל של 2011, ישראל של בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן וגדעון סער, נאום דיין נקרא כטקסט חתרני. הרמטכ"ל האגדי של פעולות התגמול, שזוהה יותר מכל אדם אחר עם רוחו ההתקפית של צה"ל, הבין היטב את האויב שמעבר לגבול: "אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".

היום היו מאשימים את דיין בפוסט-ציונות, בהזדהות עם הטרור, בהפרה של חוק הנכבה. ח"כ פאינה קירשנבאום מישראל ביתנו היתה תובעת לחקור את התבטאויותיו. אבל באותם ימים, זיכרון מלחמת העצמאות היה עדיין טרי, שיחי הצבר ליבלבו בינות לכפרים הערביים ההרוסים, שרבים מבתיהם עדיין עמדו על תלם. לא היה טעם להסתיר או לטשטש את ההיסטוריה הקרובה בשם הנחלת המסר הציוני והלאומי, כפי שנתניהו, ליברמן וסער מנסים לעשות היום.

עם כל הבנתו לסבל הפלסטינים, דיין לא הסיק שצריך לקבל את דרישותיהם. להיפך: הוא תבע מבני דורו להמשיך במאבק ולא לוותר. "דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית", פסק הילד הראשון של דגניה, שגדל בשדות העמק בנהלל. "אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו".

בנקודה הזאת, דיין מבטא את הכוחנות הישראלית בכל מהותה, ומרגיז את שומרי המוסר מהשמאל. הסוציולוג המנוח ברוך קימרלינג תיאר את "נאום רועי רוטברג" כביטוי הכי אותנטי של המיליטריזם הישראלי. בנאום, כתב קימרלינג ב-1993, "ניתן להבחין בכמה מן הצפנים המרכזיים החיוניים לפענוח החברה הישראלית". לדבריו, "מדי פעם היו קולות של צפנים מתחרים וסותרים, אך הדומיננטיות של צפנים אלה עיצבה את החברה הישראלית במידה מכרעת".

וכך סיכם קימרלינג את המסר של דיין: "אנו מדינה של מהגרים-מתנחלים, שעצם קיומה באזור אינו מובטח ואינו מובן מאליו. ה'ערבים' - בקטגוריה כוללנית ולא מובחנת - שונאים ?אותנו' (ובצדק מבחינתם). מצב זה הוא הכרח שאין לשנות, זה ?גורלנו' ואין לנו שליטה עליו, כל מה שבידינו לעשות הוא להבטיח את ?קיומנו'. קיום זה מובטח בעזרת האגרוף והחרב בלבד. כל שאר המטרות הכלל-חברתיות נבלעות בהכרח בתוך המטרה הדומיננטית של הבטחת הקיום. מוטל עלינו להיות חברה מגויסת, כלומר, גם כשאנו נוטעים עץ ובונים בית, עלינו לאחוז בשלח. עלינו לקבל כמובן מאליו את הקורבנות בחיי אדם (ומן הסתם גם את המחירים בתחומים אחרים), שאנו מקריבים תמורת עצם הקיום".

הלוויות ממלכתיות של חיילים וקורבנות טרור אינן רק טקסי קבורה, אלא במה להעברת מסרים פוליטיים - ובראשם התשובה לשאלה הנצחית "על מה אנחנו נלחמים". המדינאי האתונאי פריקלס התחיל במסורת הזאת לפני כ-2,500 שנה באזכרה להרוגי מלחמת הפלופונסוס, שבה נאם על גדולתה של אתונה הליברלית לעומת יריבתה הכוחנית ספרטה, וטבע לנצח את השוויון בפני החוק כעיקרון יסוד דמוקרטי.

נשיא ארצות הברית במלחמת האזרחים, אברהם לינקולן, הגדיר את מטרות המלחמה של הצפון באזכרה לחללי הקרב בגטיסברג, בנובמבר 1863. נאומו הקצר, 272 מלים, נהפך מאז לטקסט מכונן של הדמוקרטיה האמריקאית. הנוסח המדויק שנוי במחלוקת בין ההיסטוריונים, בגלל הבדלים בין הטיוטות שנשמרו. אבל המסר של "נאום גטיסברג" חד וצלול: אנו נלחמים על לידתה מחדש של החירות שהבטיחו לנו האבות המייסדים, על "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם". כל תלמיד אמריקאי משנן את הנאום, ושורת הסיכום שלו הועתקה לחוקת הרפובליקה החמישית בצרפת.

לינקולן לא היה רק נואם גדול. הוא היה גם פוליטיקאי, שהתמודד על בחירתו לכהונה שנייה וחשש מהפסד: המלחמה שהנהיג גבתה מחיר כבד ממדינות הצפון, סיומה לא נראה קרוב, ויריביו התחזקו בדעת הקהל (עוד לא היו סקרים אז). נאום גטיסברג נועד לחזק את המורל ולהעניק תוקף מוסרי לקמפיין. באותו זמן גם התהפך הגלגל במלחמה, ולינקולן נבחר מחדש כשהקונפדרציה הדרומית עמדה לפני תבוסתה.

גם לדיין, כמו לפריקלס וללינקולן לפניו, היתה מטרה פוליטית בנאום רועי רוטברג. באביב 1956 גאתה המתיחות בגבול בין ישראל לרצועת עזה. הפדאיון הפלסטינים, שפעלו בחסות שליטיה המצרים של עזה, ביצעו פיגועי טרור בישראל - שהגיבה בפעולות תגמול ובהפגזה כבדה של עזה. האו"ם ניסה לתווך ולהרגיע, והמזכ"ל דאג המרשלד בא למסע דילוגים בין דוד בן-גוריון לגמאל עבד אל-נאצר.

דיין, שתמך במלחמת מנע נגד המצרים, חשש שהממשלה תקבל את הצעות התיווך ותרסן את פעולות צה"ל. לכן שיבץ בנאומו ביקורת על "שגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו" (הדמיון לאירועים כיום בגבול עם עזה, ולביקורת הישראלית על דו"ח גולדסטון, מדהים. ההסלמה של 1956 פרצה בדיוק באמצע מארס, כמו באביב השנה). בן-גוריון, שחשש להכשיל את שליחות המרשלד, דרש לצנזר את הנאום. הוא לא הספיק לחתוך את השורה הביקורתית מהשידור בגלי צה"ל, אבל בעיתוני יום המחרת הופיע הטקסט של הנאום בלעדיה.

מרדכי בר-און, שהיה אז ראש לשכתו של דיין ולימים חיבר שני ספרים על התקופה - "שערי עזה" ו"אתגר ותגרה", זוכר היטב את "נאום רועי רוטברג" ואת הרקע לכתיבתו, גם אחרי 55 שנה. "בתחילת אפריל היתה התחממות על הגבול, שלא היה מגודר, אלא קו תלם שרועים היו חוצים מעזה וחודרים לשטחנו. היתה הפגזה על עזה, ופעולות הפדאיון, ואחרי שכל זה נרגע דיין נסע לבקר ביישובים שניזוקו, ובא גם לנחל עוז. שם פגש את רועי רוטברג שהיה המא"ז, אזרח בהגנה המרחבית שנשא דרגת סגן בצבא. אשתו היתה בהריון, יפה וחמודה מאוד".

"היינו בחדר שלהם, טיילנו בקיבוץ ודנו קצת במצב", הוא מספר. "התברר שהקיבוץ עושה הכנות לחתונה של ארבעה זוגות מהמשק, חתונה גרנדיוזית. הקימו במה והביאו זרדים וכולי (לקשט), אווירה מאוד שמחה. דיין התרשם מאוד מרועי ומאשתו. זה היה עלם חמודות, מלח הארץ.

"חזרנו הביתה, ולמחרת (29 באפריל) קרה האירוע. רועים פלסטינים עברו את קו הגבול והתחילו לירות על שדה זרוע של המשק. רועי יצא עם סוסה לגרשם, הם הרגו אותו וגררו את הגופה מעבר לקו התלם כדי להראות שהוא עבר אותו, התעללו בגופה וכך הלאה (הרוצחים ניקרו את עיניו של רוטברג, והמשורר אבות ישורון, שביקר בנחל עוז כמתנדב, כתב על כך בשירו ?ספירה על רועי')".

"כשנודע על זה לדיין", מספר בר-און, "הוא לקח את זה נורא קשה. גם כי הכיר את האיש, וגם מהסיבה הפוליטית של ביקור המרשלד והצעת משרד החוץ לקבל את הצעותיו. התקרית הראתה שאין לסמוך על הבטחות המצרים שירגיעו את הגבול. ואז דיין החליט לצאת להלוויה, שנדמה לי שהיתה עוד באותו ערב.

"הוא כתב את הנאום בעצמו. ישב בחדרו חצי שעה או 45 דקות, וכתב. כתבתי נאומים להרבה רמטכ"לים, אבל דיין ידע לכתוב טוב ממני", זוכר בר-און. "בהלוויה, דיין קרא את הנאום מהכתב".

השפה הפיוטית, האריזה התמציתית של מסר פוליטי וחברתי מורכב, ומעמדו המיוחד של דיין הפכו את הנאום לטקסט יסוד של הישראליות - ואת רצח רועי רוטברג למיתוס. המלחמה על "עוטף עזה" נמשכת, ונחל עוז עודנו יישוב ספר, גם כשטנקים מחליפים את סוסת השומר, וטילי גראד את כדורי הפדאיון. גם הוויכוח על מטרות המלחמה, שדיין הפליא לתאר, לא פסק מאז - ואתו הרלוונטיות של הנאום.

רק דבר אחד השתנה: בעידן ההפרטה, הקיבוץ השיתופי פשט את הרגל, ויש מי שמתפרנס מהספדים. באתר האינטרנט של כותב הנאומים ד"ר יעקב מאור מוצעים למכירה "נאומי הספד בשיטת עשה זאת בעצמך". "אם אינך מוצא את המלים המתאימות, או שאין לך זמן לחבר הספד, הסר מלבך לפחות דאגה זו", מבטיח האתר, "בתוך דקות אחדות ייפתרו הבעיות שלך לגבי נאום ההספד". תמורת 90 שקל אפשר לקנות ממאור חבילה מוכנה של נאומי הספד להלוויית חייל בשירות סדיר, ובה קטעים מנאום גטיסברג והנאום על רועי רוטברג.

שערי עזה הכבדים

משה דיין

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.

אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.

אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.

הרמטכ"ל משה דיין, הספד לרועי רוטברג, נחל עוז, 30.4.1956



משה דיין בהלווייתו של רועי רוטברג בנחל עוז תצלום: משה פוקס, בעבור ''במחנה'', באדיבות ארכיון צה''ל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו