בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה גנוז במגילה

יו"ר הכנסת מצביע על שני עניינים מהותיים שמחברי מגילת העצמאות הותירו עמומים

תגובות

הייתי ילד ירושלמי בימים שקדמו לכתיבת מגילת העצמאות, וקורותיהם עודם חרוטים היטב בנשמתי. היו אלו רגעים של מתח, אימה ותקווה, של לחץ בינלאומי ומאבק מלחמתי, בצלן של מחלוקות אידיאולוגיות קשות ומורכבות. מעל הכל, הלכו ונתחוורו ממדי השואה הנוראה, שהעצימו את הדחיפות לכונן מדינה אך גם את החשש מכך. בעבורי, מגילת העצמאות היא הכרזת החלום היהודי, ובו בזמן, גם הביטוי להגשמתו. המגילה היא מסמך מכונן, שנאמרה, התנסחה ונכתבה ברגע של קדושה אזרחית ודתית, שבו הגשים העם היהודי תקווה בת שנות אלפיים.

מגילת העצמאות היתה, למעשה, המסמך הרשמי הראשון של מדינת ישראל, אשר בעצם פרסומו כונן את המדינה היהודית. היותה של המגילה מסמך מכונן, אין פירושה שהיא חסינה מפני כל ביקורת או שיש דרך אחת בלבד לקוראה ולפרשה. אדרבה, מסמך כזה מגלם את החובה לקרוא אותו מחדש בכל דור ודור, ולבחון את תוכנו בכל צומת דרכים לאומי וחברתי. קריאה נוקשה מדי שלו, או כזו המפרשת אותו במנותק מרוחו ותכליתו, יכולה לגרום עוול, ואף חמור מכך.

קשה ולא הגון לשפוט ממרחק הזמן אם היה ראוי לנסח את המגילה באופן שונה. ואולם, דומני שאילו ניתנה בידינו ההזדמנות היום, צריך היה לדעתי לחדד בנוסח המגילה שני עניינים עקרוניים, שעמימותם הניחה לפתחנו עיוותים ומכשלות ב-63 השנים האחרונות.

העמימות הראשונה מתייחסת לעובדת קיומה של השואה כגורם שהשפיע על ייסוד מדינת ישראל. זוועות השואה הניעו את מנהיגי המעצמות והאו"ם לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ודירבנו את מנהיגי היישוב לכוננו. מאז ועד היום, השתרשה התפישה במדינות רבות בעולם, ואפילו בקרב חוגים בישראל, ולפיה מתן מדינה ליהודים היווה כביכול תגמול על הטרגדיה הנוראה שפקדה אותם. זוהי תפישה מוטעית, ולעתים מגמתית, שמזינה לא פעם טיעונים מוסרניים נגד ישראל מצד מדינות וארגונים בינלאומיים, הגורסים כי מכיוון שהיהודים קיבלו פיצוי בדמות מדינה על חשבון אוכלוסיות אחרות בין הים התיכון לירדן, ובשל כך, עליהם לבצע מהלכים טריטוריאליים מרחיקי לכת.

מדינת ישראל אינה פיצוי על השואה, ומעולם לא היתה כזאת. מסר זה ראוי היה להופיע באופן חד וברור במגילת העצמאות. אמת, במגילה מצוינת השואה על רצף היסטורי של עם הנטוע בארצו וגולה ממנה על מנת לשוב. אך בעיני, היה צורך לחדד זאת ביתר שאת. החורבן העצום היווה הוכחה מוסרית לצורך בטריטוריה יהודית בעבור עם שחסר ארץ וריבונות, אך לא הוא יצר את הצידוק לכך.

אילו יכולתי להשפיע היום על ניסוחה של המגילה, הייתי מדגיש כי הכוחות המניעים את הקמת המדינה - התפילות, הכיסופים והחלוציות - נבעו ביסודם ובשורשם מציונות שחותרת אל ציון, ולא מציונות שבורחת מפני שואה. תקומתנו היתה בזכות ולא בחסד, בייעוד ולא בכורח, כחובה היסטורית קדושה של עם השב לארצו לחיות בה חיי קוממיות. הבית הלאומי קם מכיוון שהיה מי שעמל כאן בארץ ישראל שנים רבות, עוד לפני השואה, על כינון היישוב היהודי ומוסדותיו, על גיבוש כוח יהודי לוחם ומגן ועל היכולת להכשיר את הקרקע לקליטת מיליוני מהגרים יהודים מרחבי העולם.

הערתי השנייה מתייחסת למעמדה החוקתי של מגילת העצמאות. אני סבור כי מנסחי המגילה מעולם לא התיימרו לראות בה מסמך חוקתי, שמייתר את הצורך בכתיבת חוקה. לכל היותר, הם התוו בה עקרונות פעולה מיידיים למדינה הצעירה, המבטאים, כדברי השופט אגרנט, "את חזון העם ואת האני מאמין שלו".

ניכר כי מגילת העצמאות היתה מודעת היטב למעמדה החוקי הזמני והצהירה על הצורך בחוקה עתידית, שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת. האבות המייסדים הגדירו את תפקידה של הכנסת גם כרשות מכוננת המופקדת על כתיבת החוקה, ואילו דוד בן גוריון, בעצמו משפטן, יוצא אוניברסיטת קושטא, הפקיד את המשימה בידי ועדת החוק והמשפט של הכנסת שכונתה מאז "ועדת החוקה, חוק ומשפט". לאתגר זה הקציב בן גוריון שישה חודשים, שבכורח הנסיבות נמשכים כבר יותר מ-60 שנה.

לצערי, בעידן המהפכה החוקתית, יש המבקשים לראות במגילה טקסט חוקתי במקום טקסט הצהרתי ומכוון. הללו רואים בה מסמך שאפשר לגזור ממנו עקרונות חוקתיים ברורים, ומכוחו גם להפעיל ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת עד כדי ביטולה. בכך הם מערערים על סמכותה של הכנסת לכונן חוקה, כי לשיטתם, די לנו במגילה לבדה.

ואולם, החובה עדיין שרירה וקיימת. גם היום, אחרי 63 שנה, הצו המורה לכנסת לכתוב את החוקה עודנו תקף במלוא עוצמתו, והעובדה שטרם יושם אינה מגלגלת משימה זו לפתחה של רשות אחרת. אמנם חוקי היסוד שהתקבלו בכנסת בשנות ה-90 נחקקו "ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל", אך לא היה בכך כדי להצהיר כי הכנסת זנחה את תפקידה לכתיבת חוקה, ומכאן ואילך היא מסתפקת במגילת העצמאות כתחליף עמום, שמותיר טווח פרשנות רחב מדי בידי הרשות השופטת.

ההתייחסות השגויה למגילה כאל "חוקה בלתי כתובה", שגם אינה צריכה להיכתב, פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות ויוצרת פרצה מסוכנת, הקוראת לרשויות אחרות ליטול את המשימה מידי הכנסת. אילו היה הדבר בידי, הייתי מעגן במגילת העצמאות באופן שאינו משתמע לשני פנים את סמכותה הבלעדית של הכנסת - כרשות מכוננת וכנציגתו היחידה של הריבון - למלא אחר משימת הדור, מאז ועד היום: כתיבת חוקה לישראל.

הכותב הוא יו"ר הכנסת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו